Nazir 53a — le Talmud en français

גירסת הגמרא וביאורה, הם על פי פירושם הראשון של התוספות.

אמר מר עוקבא: הכא

במשנתנו

בשדרה וגולגולת שאין בהן רובע

הקב

עסקינן

.

ומקשינן:

והא

רבא עצמו

הוא דאמר

במקום אחר:

לא נצרכה אלא לשדרה וגולגולת שאין בהן רובע עצמות

, הרי שאף הוא ידע סברא זו שיש שדרה וגולגולת שאין בהן רובע!?

ומשנינן: לא אמרה רבא באותו מקום אלא

בתר דשמעה

[אחר ששמע]

ממר עוקבא

לבאר כן את משנתנו, ועל דרך זו ביאר במקום אחר.

תא שמע

מן הברייתא שנזכרה לעיל [נב ב]:

"בית שמאי אומרים: רובע קב עצמות שאמרו חכמים שהם מטמאים אפילו באוהל, היינו: "מן העצמים, או משנים או משלשה" אברים.

"ובית הלל אומרים: רובע מן הגויה [הגוף] מרוב הבנין או מרוב המנין".

שמאי אומר

: "אפילו

עצם אחד מן שדרה או מן גולגולת

" הרי היא מטמאת באוהל.

ומדלא הצריך שמאי לענין טומאה אלא עצם אחד משדרה, מכלל שחכמים החלוקים עליו די להם לענין טומאה בשיעור רובע עצמות הבאים מן השדרה, וכמו רובע קב עצמות הבאים מרוב המנין ורוב הבנין; ואולם ברובע קב הבא מן השדרה די גם לענין גילוח "דאין סברא לומר דפליגי כולי האי, דלרבנן ליבעי חצי קב [לענין גילוח] ולשמאי סגי בעצם אחד".

ודחינן:

שאני שמאי דמחמיר טפי

, כלומר: אכן נחלקו מן הקצה אל הקצה שלשמאי די בעצם אחד לענין גילוח, ולחכמים אינו מגלח אלא על חצי קב.

מוסיפה הגמרא:

ליפשוט מינה

בהיפוך:

טעמא דשמאי דמחמיר

לכן אינו מצריך לענין גילוח אלא עצם אחד משדרה וגולגולת,

הא לרבנן עד דאיכא חצי קב עצמות

.

שהרי אם תמצי לומר שלדעת חכמים די לענין גילוח ברובע קב עצמות הבאות מן השדרה והגולגולת, וחמור דין שדרה וגולגולת מעצמות הבאות משאר אברים שהן צריכות חצי קב, היה להם לפרש את חומרתם, כשם ששמאי אמר את החומרא שלו בשדרה וגולגולת.

ודחינן:

דילמא עד כאן לא פליגי רבנן עליה דשמאי אלא

לענין טומאה

בעצם אחד

מן השדרה והגולגולת, שלשמאי הוא מטמא באוהל ואילו לחכמים אינו מטמא אלא ברובע הקב,

אבל ברובע עצמות

שהן מטמאות באוהל אפילו לרבנן,

אפילו רבנן מודו

שדי בשיעור זה אף לתגלחת, ואין צריך חצי קב כבשאר האברים, אלא שלא חשו חכמים לפרש את דבריהם.

הגמרא מביאה כאן מחלוקת תנאים במה שנקטנו עד כה כדבר פשוט, שעצמות לענין טומאה שיעורן ברובע הקב, ולענין תגלחת בחצי הקב, וכן בדם השיעור הוא רביעית דם לטומאה, וחצי לוג דם לתגלחת.

אמר רבי אליעזר: זקנים הראשונים

נחלקו בשיעורי רובע וחצי קב עצמות ובשיעורי רביעית וחצי הלוג דם:

מקצתן היו אומרים

: שיעור

חצי קב עצמות וחצי לוג דם

הוא

לכל

ענין, ואילו שיעור

רובע עצמות ורביעית דם לא לכל

, כלומר: לא נאמר כלל שיעור "רובע קב עצמות" ו"רביעית דם".

ומקצתן היו אומרים: אף רובע עצמות ורביעית דם לכל

ענין, כלומר: לא נאמר כלל שיעור חצי הקב וחצי הלוג, ולכל ענין שיעורו הוא ברובע עצמות.

בית דין שלאחריהם אמרו

: שיעור

חצי קב

עצמות וחצי לוג דם

הוא

לכל

, שיותר משיעור זה אין צריך בשום מקום; ואילו שיעור

רובע עצמות ורביעית דם

הוא

ל

אסור את הנטמא בהם ב

תרומה וקדשים, אבל לא

לנזיר

לגלח על טומאה זו,

ו

לא ל

עושה פסח

[בעלי קרבן הפסח].

ומקשינן:

מכדי

והרי

אין הכרעה שלישית מכרעת!?

כלומר: כשנחלקו שנים באיזה דין הנוגע לשני ענינים, זה אומר בשני הענינים הדין כך, וזה אומר בשני הענינים הדין כך, ובא השלישי ומחלק בין הענינים, נגד שני הראשונים שלא חילקו בין הענינים, היא הנקראת "הכרעה שלישית" ואין הלכה כמותה; ובית דין של אחריהם המחלקים בין תרומה וקדשים לנזיר ועושה פסח שלא כהראשוניסשלא חילקו ביניהם, הרי הכרעה שלישית היא שאין הלכה כמותה -

ואם כן למה קיימא לן כבית דין של אחריהם, וכמבואר במשנה באהלות [פרק ב] לענין טומאה, שהשיעור הוא רובע הקב ורביעית הלוג והיינו לענין תרומה וקדשים, ומבואר במשנתנו שהשיעור לתגלחת הנזיר היא בחצי הקב עצמות וחצי לוג דם.

אמר

תירץ

רב יעקב בר אידי

: בית דין של אחריהם לא מפי עצמם אמרוה אלא

מפי שמועה אמרו, מפי חגי זכריה ומלאכי

, ולכן קיימא לן כמותם, כי כדאי הוא בית דין של אחרונים לסמוך על שמועתם ולקבוע הלכה כמותם. שנינו במשנה על אלו טומאות הנזיר מגלח וכו' על מגען ועל משאן ועל אהילן וכו'

על אלו הנזיר מגלח

וכו': ומפרשינן: "

על אלו

"

דרישא

[שבתחלת המשנה] לכן שנה אותו התנא כדי

למעוטי עצם כשעורה ד

אינו מגלח "על מגען ועל משאן ועל אהילן", אלא:

על מגעו ועל משאו אין

[אכן הוא מגלח],

ועל אהילו לא

מגלח.

ו

"

על אלו

"

דסיפא

[שבסוף המשנה] בא

למעוטי אבן הסככות

[אבן היוצאת מגדר בית הקברות, ואבנים אלו הן "הפרעות" דלקמן נד ב, ונתבארו שם], שאינו מגלח עליהן.

שנינו במשנה: על אלו טומאות הנזיר מגלח וכו'

וחצי קב עצמות

וכו' על מגען ועל משאן ועל אהילן: