Nazir 50b — le Talmud en français

בית שמאי אומרים

: לא דבש הזיפים והצפיחית בלבד אמרו -

אלא

אף המקפה

[תבשיל עבה וסמיך]

של גריסין

[פולין שנכתשו במכתשת ומחלקו לשתים],

ו

מקפה

של פול

[פולין שלמים],

מפני ש

כשמערים את המקפה מכלי אל כלי, כשפוסק הקילוח

היא סולדת

[מתכווצת] וחוזרת

לאחוריה

.

בעי רמי בר חמא

לדעת חכמים:

האם

יש נצוק לאוכלין

, כגון המחה שומן ועירהו לתוך אוכלין טמאים, ונטמא כל השומן מחמת חיבורו, כמו שיש ניצוק בדבש הזיפים והצפיחית.

או

שמא

אין נצוק לאוכלין

, ואין כאן חיבור?

והספק תלוי איך לפרש את טעמם של רבנן לענין דבש:

מי אמרינן

: הא דנצוק בדבש הוי חיבור, הוא

משום דאית בהו

[בדבש הזיפים והצפיחית]

רירי

, והרי הן נמשכין כדבק וסולדין לאחוריהן.

והני

[שאר אוכלין] הרי

לית בהו רירי

, ואין הניצוק חיבור.

או דילמא: משום דסמיכין

[שעבים הם]

הוא

שאמרו חכמים ניצוק דבש הזיפים והצפיחית חיבור הוא,

והכא

[שאר אוכלין]

הא סמיכין

הם, וניצוק שלהם חיבור.

א. כזית מבשר המת מטמא במגע במשא ובאוהל, ואם נחלק, הנוגע במקצתו טהור.

ב. חיבור אדם אינו חיבור [אהלות ג ד], שכל דבר שנחלק מחיבורו, וחזר אדם וחיברו, אינו חשוב חיבור, ולפיכך כזית מן המת שנחלק, וחזר אדם וחיברו, אינו חיבור, ואין הנוגע בו טמא.

אמר רבא: תא שמע

:

חלב

מן

המת שהוא שלם

[חתיכה אחת שאינה מפוררת]

והתיכו

[המחהו באור],

טמא

הוא אם נשאר בו כזית, והנוגע בו טמא כנוגע בכזית מבשר המת.

היה

החלב

מפורר

ולא היה בו מעיקרא כזית שלם, אף על פי שחזר

והתיכו

באור, ונעשה הכל חתיכה אחת, הרי הוא

טהור

ואינו מטמא במגע, מפני ש"חיבור אדם אינו חיבור".

אמר

דחה

רבי זירא

:

אנא

[אני]

ומר בריה דרבינא, תרגימנא

[פירשנו את הברייתא]:

הכא במאי עסקינן: כגון דבהדי דמרתח ליה

[בזמן הרתחת החלב],

סליק עמוד לפומיה דמנא

, עלה בבת אחת כזית חלב לפי הכלי מכח האש,

וקרש

שם, ונמצא

דאיתיה כולא גבי הדדי

, שהיה הכזית כולו במקום אחד וכלל לא נחלק.

והרי כזית חלב כשנותנין על האש, אי אפשר שלא נפרדה טיפה אחת ממקום חיבורה מחמת הרתיחה -

ואי סלקא דעתך אין נצוק לאוכלין

, אם כן

שלם והתיכו נמי ליטהר

, שהרי נפרדה הטיפה, וכשחזרה אינה נחשבת כמחוברת, כי חיבורי אדם יש כאן ואינם חיבור.

אלא ודאי שמע מינה: ניצוק חיבור הוא באוכלין, ואף כאן הרי אי אפשר שאותה טיפה אף בשעת ההתכה לא תהיה מחוברת לשאר החלב על ידי ניצוק.

אמר ליה רבינא לרב אשי: תא שמע

לפשוט מן המשנה עצמה, שטעמם של חכמים הוא משום דאית בהו רירי:

שהרי שנינו במשנה:

בית שמאי אומרים: אף המקפה של גריסין ושל פול, מפני שהם סולדין לאחוריהן

, הרי שטעמם של בית שמאי הוא משום רירי, אם כן מסתבר שאף טעמו של של תנא קמא הוא משום רירי, שהרי לא פירש תנא קמא טעם אחר לדבריו.

דוחה הגמרא:

מידי איריא

[וכי יש מכאן ראיה]!? והרי אף על פי שלא פירש תנא קמא את טעמו, מכל מקום אין הכרח שטעמו וטעמם של בית שמאי שוים, ויש לומר:

התם

בדברי תנא קמא - הטעם הוא

משום דסמיכין

.

ואילו

הכא

בדברי בית שמאי - הטעם הוא

משום רירי

.

שנינו במשנה:

ועל מלא תרווד רקב

:

ומפרשינן:

וכמה שיעורו?

חזקיה אמר: מלוא פיסת היד

, היינו כף היד מתחילת פיסוק האצבעות ועד הזרוע.

רבי יוחנן אמר: מלוא חפניו

.

ומקשינן מהא ד

תנן

:

מלא תרווד רקב שאמרו, ישנן מעיקר

אצבעות

[ממקום פיסוק האצבעות]

ולמעלה

[לצד חוץ], כלומר: שיעורו הוא כמלוא אצבעות היד,

דברי רבי מאיר

.

וחכמים אומרים

: שיעורו הוא

מלא חפניו

.

בשלמא

על

רבי יוחנן

לא תיקשי, שהרי

הוא דאמר כרבנן

שאמרו "מלא חפניו" כדבריו.

אלא חזקיה

שאמר "מלוא פיסת היד"

כמאן!?

והרי אין דבריו

לא כרבי מאיר ולא כרבנן!?

אמרי

בני הישיבה לתרץ: "

מלא פיסת היד

"

ו

"

מלא קשרי אצבעותיו

ו

למעלה

",

חד שיעורא הוא

, אותו שיעור הוא, כי כך מחזיק זה כמו זה.

אמר ליה רב שימי בר אדא לרב פפא

: קושיא מעיקרא ליתא:

ממאי דהאי

"

מקשרי אצבעותיו ולמעלה

" היינו למעלה

לראש

אצבעותיו, והרי

דילמא למעלה לצד הגוף

,

דהוה ליה

השיעור של התנא "

מלא פיסת היד

" כמו שאמר חזקיה.