Nazir 4b — le Talmud en français

ו

אם נטמא

אינו מביא קרבן טומאה

.

שנינו במשנה: נזיר שמשון אינו מיקל, ואם נטמא אינו מביא קרבן טומאה:

ומדייקת הגמרא: נזיר שמשון, רק

קרבן

טומאה

הוא דלא מייתי

[אינו מביא],

אבל נזירות, חיילא עליה

[חלה עליו לענין טומאה], ואסור הוא לכתחילה ליטמא למתים - ואם כן תיקשי:

מני מתניתין

[כדעת מי היא משנתנו], הרי

לא רבי יהודה

היא

ולא רבי שמעון!?

דתניא: רבי יהודה אומר: נזיר שמשון

נזירות חלה עליו, אבל

מותר ליטמא למתים, שכן מצינו בשמשון שנטמא

למתים, וכדמפרש לקמן בגמרא היכן מצינו שנטמא.

רבי שמעון אומר: האומר

"הריני

נזיר שמשון

"

לא אמר כלום, שלא מצינו בשמשון שיצא נזירות מפיו

, ואם כן אין נזירות זו "דבר הנידר" [הבא על ידי נדר], ואין אדם יכול להזיר את עצמו בנזירות זו. ואם כן

מני

היא משנתנו!?

אי רבי יהודה

היא משנתנו,

האמר

רבי יהודה:

אפילו לכתחילה

מטמא נזיר שמשון למתים,

ו

אילו ב

מתניתין קתני

: "

אם נטמא

" בדיעבד אינו מביא קרבן טומאה, אבל לכתחילה לא ייטמא.

ו

אי רבי שמעון

היא משנתנו,

האמר

רבי שמעון:

לא חיילא עליה

על המקבל על עצמו נזירות שמשון -

נזירות כלל

.

ומשנינן:

לעולם

משנתנו

רבי יהודה היא

, ואפילו לכתחילה ייטמא נזיר שמשון למתים -

ו

דקשיא לך: אם כן למה קתני "ואם נטמא" לשון דיעבד?

אימא לך:

איידי דקתני גבי נזיר עולם

"

אם נטמא

" [אגב "נזיר עולם" ששנינו בו "אם נטמא"],

תנא נמי גבי

"

נזיר שמשון

"

אם נטמא

.

שנינו בברייתא: רבי יהודה אומר: נזיר שמשון מותר ליטמא למתים. רבי שמעון אומר: האומר "הריני נזיר שמשון" לא אמר כלום, שלא מצאנו בשמשון שיצא נזירות מפיו:

ומבואר, שלדעת רבי יהודה, אף על פי ששמשון לא הזיר את עצמו, בכל זאת יכול אחר להזיר את עצמו בנזירותו, ואילו לרבי שמעון כיון שנזירותו של שמשון לא באה על ידי נדר, אין אדם יכול להזיר את עצמו בזה -

לימא

, רבי יהודה ורבי שמעון נחלקו

בפלוגתא דהני תנאי

שנחלקו לענין נדרים אם צריך "דבר הנידר" -

קמיפלגי?

דתנן

: הנודר, המתפיס את נדרו, שאמר "

הרי עלי

ככר זה

כבכור

" -

רבי יעקב אוסר

, ואף על פי שהבכור קדושתו מרחם, ואינו דבר הנידר על ידי אדם.

ורבי יוסי מתיר

, כיון שאינו דבר הנידר על ידי אדם, והתורה אמרה: "איש כי ידור נדר", עד שידור [שיתפיס את נדרו] בדבר הנידר.

מאי לאו, רבי יהודה

הסובר גבי נזירות שלא בעינן "דבר הנידר" -

סבר לה כרבי יעקב, דאמר

גבי נדרים,

לא בעינן

שיתפיס את נדרו ב"

דבר הנידר

".

ורבי שמעון

המצריך "דבר הנידר" בנזירות -

סבר לה כרבי יוסי, דאמר: בעינן

שיתפיס את הנדר ב

דבר הנידר

.

ודחינן:

לא

, כלומר: אין הדבר כמו שנקט השואל בפשיטות שרבי יעקב ורבי יוסי נחלקו אם צריך בנדרים להתפיס דוקא ב"דבר הנידר", אלא

דכולי עלמא

בין רבי יוסי ובין רבי יעקב - סברי ד

בעינן

להתפיס את הנדר ב

דבר הנידר

.

ושאני הכא

גבי המתפיס את הנדר בבכור, שלדעת רבי יעקב אפשר להתפיס נדר בבכור, כיון

דכתיב

בפרשת נדרים:

"איש כי ידור נדר

לה'

",

לרבות את הבכור

, שאינו דבר הנידר על ידי אדם, אלא קדושתו היא מחמת היותו פטר רחם, ועל ידי ה' הוא קדוש. והטעם, משום שמצוה להקדיש את הבכור בפה, על אף שהוא קדוש גם בלידה מאליו, וכמו שמפרשת הגמרא לקמן.

ורבי יוסי

, הסובר שאינו יכול להתפיס בבכור -

אמר לך: ההוא

"

לה'

" שנאמר גבי נדרים, לא בא לרבות את הבכור שאינו נידר כלל.

אלא,

מיבעי ליה לרבות את ה

מתפיס ב

חטאת ואשם

, שלא נאמר היות ואינם באים אלא בחובה [שאין אדם נודר או נודב להביא חטאת או אשם] לא יהיה מתפיס את נדרו בהם, להכי קא משמע לן הכתוב שנודרים בהם, אבל המתפיס בבכור אין נדרו חל.

ומפרשת הגמרא:

ומה ראית

[מנין לך לפרש]

לרבות חטאת ואשם

מן הכתוב

ולהוציא את הבכור?

מרבה אני חטאת ואשם שכן מתפיסן בנדר

, שאף על פי שהן באין רק חובה ולא בנדבה, מכל מקום הרי צריך להקדישן והן "דבר הנידר".

ומוציא אני את הבכור שאין מתפיסו בנדר

אלא מאליו הוא קדוש מרחם ואינו "דבר הנידר" כלל.

ורבי יעקב

המרבה את הבכור מ"לה'"

\-

אמר לך: בכור נמי מתפיסו בנדר הוא

, ומתרבה מ"לה'"!

ד

הרי

תניא: של בית רבינו

[רבי]

אמרו

מנין ל

מי ש

נולד לו בכור בתוך עדרו, שמצוה לקדש

אותו ולומר: תוקדש בבכורה,

שנאמר

: "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך

הזכר תקדיש

".

ורבי יוסי אמר לך: נהי דמצוה להקדישו, אי לא מקדיש ליה

בפיו

מי לא קדוש

מרחם!? ואם כן אין זה "דבר הנידר", שאין זה אלא מצוה בעלמא.

כאן שבה הגמרא למבואר לעיל שאין להוכיח מדברי רבי יעקב שהוא סובר שנזירות שמשון חלה, היות ושאני נדר בבכור דכתיב "לה'"; ומקשה:

סוף סוף הא

גבי נזיר נמי הכתיב

"איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר

לה'

", ונרבה מפסוק זה - לדעת רבי יעקב - אף נזירות שמשון!? ומשנינן:

ההוא

"לה'" דכתיב גבי נזיר -

מיבעי ליה

[נצרך הוא],

לכדתניא: אמר שמעון הצדיק

[שהיה כהן]:

מימי לא אכלתי אשם נזירות

שמביא הנזיר אם נטמא, מפני שהייתי חושש שהנזיר כשנטמא מתחרט הוא למפרע על נזרו, כיון שהוא סותר את הימים הראשונים שכבר מנה, ונמצא שמביא הוא חולין לעזרה.

חוץ מ

קרבנות נזיר של

אדם אחד שבא אלי

מן הדרום

, והיה

יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו

[קווצות שערות ראשו]

סדורות לו תלתלים

-

אמרתי לו: בני! מה ראית לשחת שער נאה זה

בתגלחת הנזיר?

כלומר: למה נדרת בנזיר ותהיה צריך לגלח?

אמר לי

אותו אדם:

רועה הייתי לאבי בעירי

,

והלכתי לשאוב מים מן המעיין, ונסתכלתי בבבואה שלי

, בתואר פני הנשקף מן המים,

ופחז

[מיהר]

יצרי עלי וביקש לטורדני מן העולם

לילך אחר מראה עיני

ו

אמרתי לו

[אמרתי בעצמי] :

ריקה!

מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך שסופך להיות

אחר מותך

רימה ותולעה!?

העבודה

[נשבע אני]

! שאגלחך לשמים

.

וכששמעתי את דברי הנזיר:

עמדתי ונשקתיו

לאותו נזיר

על ראשו, ואמרתי לו: כמותך

שנזירותך לשם שמים היתה -

ירבו נזירים בישראל!

עליך הכתוב אומר: איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'

.

כלומר, שתחלת נדרו לגמרי לשם שמים, ולא היה דואג שיתחרט אף על פי שנטמא. אבל שאר נודרים סתמא נודרים בעת צרה או על עבירה שבידן כדי להצטער ולכפר על עוונם, וכשמתרבים הימים עליהם ממה שגמרו בדעתן, קרוב הוא להיות תוהא על הראשונות.

וכאן שבה הגמרא לדברי רבי שמעון, שאמר "שלא מצינו בשמשון שיצא נזירות מפיו". ומשמע שאף אביו - שהוא יכול להדירו בנזיר וכמו ששנינו לקמן כח ב "האיש מדיר את בנו בנזיר" - לא הדירו, שאם לא כן הרי היה "נידר":

ומקשינן עלה:

ושמשון לאו נזיר

על ידי אביו

הוה!?

והכתיב

: "וירא מלאך ה' אל האשה. כי הנך הרה וילדת בן, ומורה לא יעלה על ראשו.

כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן

".

וקא סלקא דעתין, שכוונת המלאך היתה שעל אביו יהיה להדירו בנזיר לכשיולד, הרי ששמשון עצמו באה נזירותו על ידי נדר!?

ומשנינן:

התם, מלאך הוא דקאמר

בנבואה, שכך יהיה בשמשון שיהיה נזיר, אבל לא ציוה שידירנו אביו בנזיר.

כאן מוסיפה הגמרא לבאר את דברי רבי יהודה בברייתא, שאמר: שכן מצינו בשמשון שנטמא:

ומנלן דאיטמי

שמשון

למתים?

אילימא מ

שום

דכתיב

גבי שמשון שאמר: "

בלחי החמור הכיתי אלף איש

", הרי שלא חשש ליטמאות למתים -

כך אי אפשר לפרש, ומשום

דילמא גרויי גרי בהו

[לשון חצים]

ולא נגע בהו

, שמא מרחוק היה זורק עליהם את לחי החמור והרגם, אך לא היה נוגע בהם.

אלא

תאמר ד

מהכא

יש ללמוד שנטמא שמשון למתים, דכתיב:

ויך מהם שלשים איש ויקח את חליצותם

[בגדים שהפשיט מעליהם], הרי שנגע בהם בהפשיטו אותם.

אף זו אי אפשר לומר, כי

דילמא אשלחינון ברישא והדר קטלינן

[הפשיט אותם תחילה ואחר כך הרגם]!?

ואם כן מנין שנטמא שמשון למתים?

ומשנינן: "

ויך

ואחר כך -

ויקח

"

כתיב

, ומשמע שלא לקח את חליצותם עד שלא היכה אותם.

ואכתי מקשינן:

ודילמא גוססין

שוינן

, היכה אותם עד שגססו ואז חלץ את בגדיהם ובטהרתו הוא עומד.

אלא

,

גמרא גמירי לה

[קבלה היתה בידם] שהרג אותם ממש ואחר כך חלצם, הרי שנטמא למת.

וכאן שבה הגמרא למה ששנינו במשנתנו שנזיר עולם מיקל ראשו בתער ומביא שלש בהמות, ושואלת:

ונזיר עולם, היכא כתיב

[היכן כתוב] שהוא מותר להקל את ראשו?

ומפרשת הגמרא את מקור הדין מהא

דתניא

:

רבי אומר: אבשלום

בנו של דוד

נזיר עולם היה

-

שנאמר: ויהי מקץ ארבעים שנה, ויאמר אבשלום אל המלך: אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון

. והיינו, לשלם את קרבנותיו שהוא צריך להביא כשהוא מיקל את שערו. וממשיכה הברייתא:

ומגלח

היה אבשלום

אחד לשנים עשר חודש

.

שנאמר

: "ובאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל להלל מאד. ובגלחו את ראשו

והיה מקץ ימים לימים

אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו" -