Nazir 45a — le Talmud en français

והרי דבר שכזה לא יתכן, ובהכרח שאי אפשר לדרוש כך את הפסוק! כי:

מכדי

, הרי

שערי ניקנור

שלשם בא הנזיר הטמא -

היכא קיימין?

באיזה מחנה הם נמצאים, הרי

בשערי לויה

הם, שלא הוקדשו בקדושת העזרה!

ו

הרי

התניא: טמא מת

-

מותר ליכנס במחנה לויה!

ולא טמא מת בלבד, אלא אפילו מת עצמו

מותר להכניסו למחנה לויה!

שנאמר

[שמות יג] "

ויקח משה

[שהיה לוי]

את עצמות יוסף, עמו

".

ו

מאי

, ומה היא משמעות הכתוב "

עמו

"? - שהיה ארונו של יוסף

במחציתו

של משה, יחד

עמו במחנה לויה

.

ומוכח מהברייתא הזאת שמותר להכניס את המת עצמו לתוך מחנה לויה, וכל שכו שטמא מת מותר לו להיות שם!

ומוכיח מכאן אביי שגם לגבי זב אין לדרוש את הפסוק כמו שהם דרשו אותו.

אלא

אמר אביי:

[לפי גירסת התוספות והרא"ש] -

טבול יום של זב

-

לאו כזב דמי

, ולכן מצד היותו "טבול יום" גרידא, הוא היה צריך להיות מותר להכנס למחנה לויה, כמו טמא מת.

ואפילו הכי

, אסור הוא להכנס למחנה לויה ביום השביעי, עד היום השמיני,

כיון דמחוסר כפרה

הוא, בנוסף להיותו "טבול יום".

לפי שעדיין לא הגיע הזמן שהוא יכול להביא את קרבנו ולהתכפר בו, שזה הוא יכול לעשות רק ביום השמיני, וכמו שמפורש בכתוב.

ולכן

לא עייל

למחנה לויה גם לאחר שטבל ביום השביעי, ולגבי זה דינו הוא כזב. אבל ביום השמיני, שהוא ראוי להתכפר בו, וכבר אינו טבול יום, מותר הוא להכנס למחנה לויה.

אבל טמא מת, שאינו מחוסר כפרה, מותר לו להיות במחנה לויה אפילו אם לא טבל כלל.

ומוכיח אביי את דבריו, שטבול יום של זב אסור לו להכנס למחנה לויה רק מחמת שבנוסף להיותו טבול יום יש בו את החסרון שהוא מחוסר כיפורים, ולא התירה לו התורה להכנס למחנה לויה אלא ביום השמיני, שכבר אין בו את החסרון של טבול יום, והוא יכול להביא בו את קרבנו.

ואי

, הרי אם נאמר כדברינו, ששער ניקנור,

במחנה לויה קאי

-

אמאי קא קרי ליה

, מדוע קורא לו הכתוב בשם "

אהל מועד

" [כמו שנאמר בנזיר ובזב "ובא לפני ה', אל פתח אהל מועד"]!?

והרי אהל מועד, הוא מקום המקדש עצמו, שהוא מחנה שכינה ולא מחנה לויה!

אלא בהכרח, שכוונת הכתוב, המכנה את שער ניקנור "פתח אהל מועד", על אף שהוא מחנה לויה, היא

למימרא

, כדי לחדש ולגלות את הדין -

מה התם

, למקום המקדש עצמו -

מחוסר כפרה לא עייל

כלל.

אף למחנה לויה

, כמו שער ניקנור -

מחוסר כפרה לא עייל!

אך האיסור שלו להכנס למחנה לויה הוא רק בשעה שיש לו חסרון נוסף, שהוא טבול יום, ואינו יכול להביא קרבנו.

ולכן ביום השביעי, אפילו לאחר שטבל, אינו רשאי להכנס למחנה לויה, שלענין זה קראו הכתוב לשער ניקנור "פתח אהל מועד", ללמדנו שלפני היום השמיני, נחשב פתח זה עבור טבול יום שהוא גם מחוסר כיפורים, כמו אהל מועד, שאסור למחוסר כיפורים להכנס.

אבל ביום השמיני, כשחדל להיות טבול יום, והוא ראוי להביא קרבנו, מותר לו להכנס למחנה לויה ולהביא קרבנו, על אף שהוא עדיין מחוסר כיפורים, ואסור לו להכנס למקדש.

ומבארת עתה הגמרא, מנין שלמחוסר כיפורים, אפילו לאחר שטבל והעריב שמשו, אסור להכנס למקדש:

והתם

, למקדש עצמן,

מנלן

שאסור למחוסר כיפורים להכנס?

דתניא

: נאמר בפרשת חוקת:

"

טמא יהיה

" -

לרבות טבול יום

, שאסור לו להכנס למקדש, אם כי הוא מותר להכנס למחנה לויה.

"

עוד טומאתו בו

" -

לרבות מחוסר כפרה

, שעל אף שטבל כבר אתמול, ושוב איננו טבול יום, אסור לו להכנס למקדש.

כתוב בפרשת נזיר:

קרבנות הנזיר

:

"וזאת תורת הנזיר, ביום מלאת ימי נזרו, יביא אותו [את עצמו] אל פתח אוהל מועד. והקריב את קרבנו לה', כבש בן שנתו תמים אחד לעולה, וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת, ואיל אחד תמים לשלמים. וסל מצות סולת [עשר] חלות בלולות בשמן, ו[עשר] רקיקי מצות [אינם בלולים בשמן, אלא] משוחים בשמן, [ושיעור השמן לחלות ולרקיקים רביעית הלוג, והוא הלכה למשה מסיני], ומנחתם ונסכיהם. והקריב הכהן לפני ה', ועשה את חטאתו ואת עולתו. ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות [ישחט את השלמים על מנת לקדש את הלחם], ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו".

תגלחת הנזיר

:

"וגלח הנזיר פתח אוהל מועד את ראש נזרו, ולקח את שער ראש נזרו, ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים".

תנופה

:

"ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל, וחלת מצה אחת מן הסל, ורקיק מצה אחד, ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו את נזרו. והניף אותם הכהן תנופה לפני ה', קודש הוא לכהן על חזה התנופה ועל שוק התרומה -

ואחר ישתה הנזיר יין".

ודינים אלו מתבארים במשניות שלפנינו.

מתניתין:

תגלחת

הטהרה, כיצד?

-

היה

הנזיר

מביא

שלש בהמות

לקרבן: כבשה אחת בת שנתה ל

חטאת;

כבש בן שנתו ל

עולה, ו

איל אחד ל

שלמים

.

ושוחט את השלמים

תחילה,

ומגלח עליהם

, כלומר: כיון שזרק את דם השלמים הרי הוא מגלח,

דברי רבי יהודה

.

רבי אלעזר

אומר

:

לא היה מגלח אלא על החטאת

, כלומר: היה מקדים את החטאת ומגלח עליו, כיון

שהחטאת קודמת בכל מקום

, ודין הוא שיגלח על הראשון.

ואם גילח על אחד משלשתן

, כלומר: אם גילח על קרבן אחר משלשת הקרבנות שהוא מביא -

יצא

.

רבן שמעון בן גמליאל אומר

:

אם

הביא שלש בהמות

כבשה כבש ואיל -

ולא פירש

בשעת הקדשם איזה לחטאת ואיזה לעולה ואיזה לשלמים, אלא שהקדישם סתם לקרבנות נזירותו:

הכבשה, שהיא הבהמה

הראויה לחטאת

-

תקרב חטאת

.

הכבש, שהוא הבהמה הראויה

לעולה

-

תקרב

עולה

.

האיל שהוא הבהמה הראויה

לשלמים

-

תקרב שלמים

.

גמרא:

שנינו במשנה: ושוחט את השלמים ומגלח עליהם דברי רבי יהודה:

תנו רבנן

:

כתוב בפרשת נזיר: "

וגלח הנזיר פתח אוהל מועד

את ראש נזרו", מה תלמוד לומר "פתח אוהל מועד"? -

בשלמים הכתוב מדבר

, ללמד שעל השלמים יגלח - כיון

שנאמר

בשלמים: "

ושחטו פתח אוהל מועד

".

ומפרש התנא מנין לו זאת:

מנין

אתה אומר

ש

בשלמים הכתוב מדבר

, ולומר שיגלח על השלמים?

או אינו אלא

לומר שיגלח

פתח אוהל מועד ממש!?

אמרת

[אמור מעצמך]:

אם כן, דרך בזיון הוא

.

רבי יאשיה אומר: אינו צריך

ללמוד מן הסברא, שאין לו לגלח פתח אוהל מועד:

כי

הרי אמרה תורה

: "ו

לא תעלה במעלות על מזבחי

, אשר [כדי ש] לא תגלה ערותך עליו". דהיינו, אין זה לכבוד המזבח, שתהיה ערוה גלויה נגדו.

ואם אמרה כן התורה במי שהולך לעבוד עבודה, ואין זה כל כך דרך בזיון, קל וחומר שנאמר כן בגילוח.

רבי

יצחק אומר: אינו צריך

ללמוד מכל זה שאינו מגלח פתח אוהל מועד ממש:

כי

הרי הוא אומר

: "

ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש

אשר תחת זבח השלמים"

\-

ומשמע:

מי שאינו מחוסר אלא לקיחה ונתינה

. כלומר: קרוב הוא בשעת גילוח לאש שתחת זבח השלמים, ואינו צריך אלא לקיחת השער, ונתינתו תחת האש.

יצא זה

המגלח פתח אוהל מועד -

ש

אם מבשל הוא את שלמיו בעיר ירושלים, הרי

הוא מחוסר לקיחה

של השיער,

הבאה

ממקום גילוחו פתח אוהל מועד,

ונתינה

תחת האש.

ומכאן למדנו שלא אמרה תורה לגלח פתח אוהל מועד, אלא כוונת התורה לומר, שיגלח על השלמים שנאמר בהם "פתח אוהל מועד".

אבא חנן אומר משום רבי אליעזר

פירוש אחר בפסוק: זה שאמר הכתוב "

וגלח הנזיר פתח אוהל מועד

", שבהכרח אין הכוונה כפשוטו כי דבר פשוט הוא, שהרי דרך בזיון הוא, ללמד הוא בא:

כל שאין פתח אוהל מועד

פתוח, אינו מגלח

.

רבי שמעון שזורי אומר

:

זה שאמר הכתוב: "וגלח הנזיר פתח אוהל מועד", הוא כפשוטו, שיגלח פתח אוהל מועד.

ומה שאמר הכתוב "

וגלח הנזיר פתח אוהל מועד

", ולא אמר: "וגלח פתח אוהל מועד את ראש נזרו", הוא בא ללמד שהנזיר בלבד מגלח פתח אוהל מועד,

ולא נזירה

מגלחת פתח אוהל מועד.