Nazir 42a — le Talmud en français

כדי ללמדך: אף שאסור אתה בלבישת שעטנז,

הא גדילים

, כן

תעשה לך מהם

, אפילו באיסור שעטנז. היות שמצות עשה של ציצית דוחה את לא תעשה של "לא תלבש שעטנז".

אמר מר

במשנה בנגעים שהובאה לעיל מ א:

וכולם

נזיר ומצורע ולויים -

שגילחו שלא בתער, או ששיירו שתי שערות

שלא גילחו אותן,

לא עשו ולא כלום

:

אמר רב אחא בריה דרב איקא

:

זאת אומרת

, מכאן למדנו את הכלל:

עשיית

רובו

של דבר - נחשבת

כ

עשיית

כולו, מדאורייתא

[דין תורה הוא].

כלומר, פעולה הנעשית ברוב הדבר, נחשבת כאילו נעשית בכולו. וכגון שחיטת רוב הסימנין של בהמה, מתירים את הבהמה באכילה אף על פי שלא שחט את כולן!

ומפרשינן:

ממאי

[מנין משתמע דין זה] מכאן?

לפי שאמרה תורה: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאם, וטמא ראש נזרו. וגלח ראשו ביום טהרתו -

ביום השביעי יגלחנו".

וכפלה התורה "ביום השביעי יגלחנו", אחר שכבר אמרה "וגלח ראשו ביום טהרתו".

ומשמע שהיה הכתוב צריך לשנות ולומר שלא די בגילוח רובו של הראש, אלא צריך שיגלח את כולו -

מדגלי רחמנא

, היות והוצרכה התורה לגלות

גבי

תגלחת

נזיר

, ולומר זאת בפסוק נוסף "

ביום השביעי יגלחנו

", שחייב לגלח כולו ולא רובו.

הרי למדנו מכאן, כי רק

הכא

, גבי תגלחת מצוה של נזיר -

הוא ד

אין רובו נחשב ככולו, ואינו נחשב גילוח הראש

עד דאיכא

תגלחת של

כולו

-

הא בעלמא

במקום שלא גילתה התורה במפורש שלא די ברוב - יש לנו לומר ש

רובו

של דבר נחשב

ככולו

.

מתקיף לה רבי יוסי ברבי חנינא

, על מה שאמרנו שהמקור לכך שאינו יוצא ידי חובת המצוה בתגלחת רוב הראש בלבד, ממה שנאמר "ביום השביעי יגלחנו":

והרי

האי

קרא -

בנזיר טמא כתיב!

ואם כן, מנין שאף נזיר טהור צריך שיגלח כולו?

והרי משמעות המשנה בנגעים היא, שגם נזיר טהור, אם שייר בו שתי שערות, לא עשה ולא כלום!?

מחכו עלה במערבא

[שחקו על התקפתו של רבי יוסי ברבי חנינא בארץ ישראל], כי:

מכדי

, הרי זה ש

נזיר טמא, ד

אינו מגלח אלא

בתער

-

מנלן?

הרי ודאי

מנזיר טהור

שנאמר בו: "תער לא יעבור על ראשו", ללמד שתגלחת מצוה שלו היא בתער -

יליף

לה.

שהרי בתגלחת נזיר טמא, אין פסוק המלמד שתגלחתו היא בתער דוקא.

ואם כן,

ליתי נזיר טהור

לענין גילוח כל הראש,

ולילף מנזיר טמא

[יחזור ויבוא נזיר טהור וילמד מנזיר טמא] לענין תגלחת כל הראש:

מה

, כמו שנזיר

טמא

, כשהוא מגלח,

כי שייר שתי שערות, ולא כלום עבד

[לא עשה ולא כלום], שהרי נאמר "ביום השביעי יגלחנו".

הכא

בנזיר טהור

נמי: כי שייר שתי שערות, ולא כלום עבד

.

בעי

הסתפק

אביי: נזיר שגילח ו

לא גילח יפה, אלא

שייר שתי שערות

, והמתין מלגלחן עד שחזר ו

צמח ראשו, וחזר וגילחן

לאותן שתי שערות בלבד,

מהו?

מי מעכבי

, האם מעכבים שערות הראש שצמחו מחדש את גילוח שתי השערות, היות ובשעה שבא לגלח את אותן שתי שערות כבר היה ראשו מלא שיער חדש, ולא חל על גילוח שתי השערות הללו שם של גילוח שער ראשו -

או לא

מעכבות שערות הראש החדשות את שם הגילוח של שתי השערות הקודמות?

בעי רבא

:

נזיר שגילח

את שער ראשו

והניח שתי שערות

.

ו

לאחר מכן

גילח אחת

מהן.

ו

אחר כך

נשרה אחת

מאליה -

מהו?

האם נאמר: כיון שנשתיירו שתי שערות, ולא גילח את שתיהן אלא רק אחת מהן אין זה נחשב לגילוח, כי רק בגילוח שתי שערות יש שם של גילוח.

או שמא נאמר, היות ובשעה שגילח את השערה האחת היו בראשו שתי שערות, יש לגילוח השערה האחת שם של גילוח, וכיון שאין השערה האחרונה שנשתיירה מעכבת את שם גילוח כל ראשו, נחשב הדבר שגילח כל שערות ראשו.

אמר

תמה

ליה רב אחא מדיפתי לרבינא

:

האם נזיר ש

גילח שערה שערה

[כל שערה בנפרד],

קא מיבעי ליה לרבא

אם תגלחתו כשירה!?

והרי ודאי הדבר, שגם גילוח של כל שערה שערה לחוד נקרא גילוח, כל עוד יש בראש שתי שערות. ולכן פשוט הוא, שכאשר הוא מגלח את אחת השערות מבין שתי השערות האחרונות, נחשב הדבר לגילוח כל הראש! ומה הסתפק רבא?

אלא, אימא

, אמור שכך מיבעיא ליה לרבא: מי שהשאיר שתי שערות בראשו, ו

נשרה אחת

תחילה,

ו

אחר כך

גילח

את ה

אחת

שנשתיירה -

מהו?

מי אמרינן

: מצד אחד, הרי הוא מגלח את השערה האחרונה משתי השערות שהשאיר מלגלחן בשעת הגילוח הראשון, ונחשב הדבר שגילח כל שער ראשו.

או שמא,

השתא מיהא

, כאשר הוא בא לגלח את השערה האחרונה, שיעור גילוח של

שיער אין כאן?

אמר ליה: גילוח אין כאן

, היות ו

שיער אין כאן!

ותמהה הגמרא על דבריו:

והרי

אי שער אין כאן

, היתכן ש

יש כאן גילוח!?

ואם כן, מדוע היה צריך לומר שאין כאן גילוח!

ומשנינן:

הכי קאמר

-

אף על פי ש

בסופו של דבר

שיער אין כאן

, כיון שהוא גילח את השערה האחרונה שהשתיירה, בכל זאת

מצות גילוח אין כאן

, היות ושיעור גילוח הוא רק בשתי שערות לפחות.

מתניתין:

נזיר חופף

את ראשו בנתר ובאדמה לנקות את ראשו,

ומפספס

את שערותיו [מפרידם בידו], ואף שלפעמים נושרות בכך שערות, כי היות ואינו מתכוין להשיר את השערות מותר לעשות זאת לפי הכלל ש"דבר שאין מתכוין, מותר".

אבל לא סורק

את שערותיו במסרק, וכדמפרש טעמא בגמרא.

גמרא:

ותמהה הגמרא על המשנה שחילקה בין חפיפת שערותיו לבין סריקתן:

הרי מה ששנינו: "נזיר

חופף ומפספס

" -

מני

[כשיטת מי היא]!?

הרי ודאי בשיטת

רבי שמעון היא, ד

נחלק על רבי יהודה בכל איסורים שבתורה ו

אמר: דבר שאין מתכוין, מותר

.

ואילו מה ששנינו: "

אבל לא סורק

" -

אתאן לרבנן

, כלומר: לרבי יהודה, שנחלק עליו בכל התורה, וסובר "דבר שאין מתכוין אסור" - וכי אפשר לומר כי

רישא

של משנתנו בשיטת

רבי שמעון

היא,

ו

אילו

סיפא

בשיטת

רבנן

היא!?

אמר

תירץ

רבה

:

לעולם

כולה

משנתנו בשיטת

רבי שמעון היא

.

אלא, ש

כל הסורק

את שער ראשו -

להסיר נימין המדולדלות

[שערות שאינן מחוברות יפה ונוחין לינתק], הוא

מתכוין

.

מתניתין:

רבי ישמעאל אומר: לא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער

.

גמרא:

איבעיא להו

, כיצד שנינו במשנתנו:

האם "

מפני שהיא משרת את השיער

" -

תנן

, דהיינו כפשוטו, היות והיא משרת את השיער.

או דילמא

: לא יחוף הנזיר בשום אדמה "

מפני

האדמה

המשרת

" -

תנן

, כלומר: אף באדמה שאינה משרת גזרו חכמים שלא יחוף הנזיר, גזירה משום אדמה המשרת.

ומפרשינן:

למאי נפקא מינה?

כגון דאיכא אדמה דלא מתרא

[אם מותר לחוף באדמה שידוע לנו שאינה משרת שיער]; כי:

אי אמרת

"

מפני שהיא משרת

"

תנן

, אם כן

היכא דידעינן דלא מתרא

[באדמה שידוע לנו שאינה משרת שיער],

שפיר

דמי.

אלא אי אמרת

"

מפני המשרת

תנן", אם כן

כלל כלל לא

יחוף הנזיר באדמה, וכפי שנתבאר.

ומסקינן:

תיקו!

מתניתין:

נזיר שהיה שותה יין כל היום

, ולא התרו בו אלא פעם אחת, הרי זה

אינו חייב אלא

מלקות

אחת

. אבל אם

אמרו לו

: "

אל תשתה

", "

אל תשתה

",

והוא שותה

, כלומר: התרו בו בין שתיה לשתיה, הרי זה

חייב על כל אחת ואחת

, על כל שתיה ושתיה, שההתראות מחלקות.

וכן אם

היה

הנזיר

מגלח

את ראשו

כל היום

[כלומר: מגלח שערה אחר שערה במשך כל היום], הרי זה

אינו חייב אלא

מלקות

אחת

.

אבל אם

אמרו לו

: "

אל תגלח

", "

אל תגלח

",

והוא מגלח

, הרי זה

חייב על כל אחת ואחת

, היות שההתראות מחלקות את חיובי המלקות.

וכן אם

היה מטמא למתים כל היום, אינו חייב אלא אחת

.

אמרו לו

: "

אל תטמא

" "

אל תטמא

"

והוא מטמא, חייב על כל אחת ואחת

, ובגמרא בעמוד ב יתבאר באיזה אופן הוא חייב כשההתראות מחלקות.