Nazir 39a — le Talmud en français

ומקשינן:

והא

אותביה

, הקשה רב פפא עצמו לאביי, ממה שאמרו: "לוקה

חמש

".

ומאחר דלא תניא

"

חמש

" -

מאי טעמא אותביה

[מה קושיא הקשה מתחילה, כיון שבברייתא לא שנינו "חמש"]!?

אמר

תירץ

רב פפא

: לעולם לא שנינו בברייתא "חמש".

אלא,

אנא סברי, לאו גמרא היא בידיה

דאביי [לא קבלה היא בידו שלוקה אף על לאו ד"מכל אשר יעשה מגפן היין"].

ולכך, בדיתי מלבי והוספתי על דברי הברייתא שכתוב "חמש".

ו

הקשיתי לו, כדי שאם אכן שמועה זו משלו היא, ואינה קבלה המסורה בידו מרבו,

הדר ביה

, יחזור בו אביי, מכח קושיא זו, ולא ידחוק לפרש את הברייתא כדבריו.

ולא ידענא, דגמרא היא בידיה

[ולא ידעתי ששמועה זו מקובלת היא בידו],

ולא הדר ביה

[ולא יחזור בו].

כלומר: עשיתי מבחן לאביי כדי לידע אם גמרא היא בידיה, ונוכחתי מתוך תירוצו שנדחק בברייתא, כי אכן שמועה מקובלת היא בידו.

שנינו במשנה:

רבי אלעזר בן עזריה אומר

וכולי.

ואלו הן זגים, החרצנים אלו החיצונים, הזגים אלו הפנימים, דברי רבי יהודה; רבי יוסי אומר, שלא תטעה, כזוג של בהמה: החיצון זוג, והפנימי ענבל.

אמר רב יוסף: כמאן מתרגמינן

[כדעת מי אנו מתרגמים] את הפסוק "מחרצנים ועד זג" -

מפורצנין

, הגרעינין הפנימיים,

ועד עיצורין

הקליפות החיצוניות, שהסחיטה נקראת בלשון ארמית "עיצור", והסחיטה שיכת רק בקליפות החיצוניות, שיש בהן קצת לחלוחית ולא בגרעינים -

כרבי יוסי

במשנתנו, שהוא מפרש כך את הכתוב "מחרצנים ועד זג".

מתניתין:

א. השיעור של

סתם נזירות

מי שקיבל על עצמו נזירות סתם, ולא פירש את מנין ימי הנזירות שהוא מקבל עליו - צריך לנהוג בנזירות

שלשים יום

.

ב. נזיר שקיבל על עצמו נזירות סתם -

אם

גילח

הנזיר את רוב ראשו,

או שגילחוהו לסטים

, הרי זה

סותר

את נזירותו, וממשיך לנהוג נזירות עד שיהיה לו שיער של

שלשים יום

כשיעור סתם נזירות, כדי שיוכל לקיים מצות תגלחת בשיער של שלשים יום. דהיינו, הוא צריך להמתין עד שישלים שלשים יום של נזירות מאז שהתגלח, היות וצריך הוא לקיים מצות תגלחת, ואין התגלחת מתקיימת אלא כשיש לו שיער של שלשים ימי נזירות, כשיעור סתם נזירות. ב.

נזיר שגילח, בין בזוג

[מספרים],

בין בתער, או שסיפסף

[תלש]

כל שהוא

, אפילו שערה אחת, הרי זה

חייב

מלקות משום שעבר על מה שאמרה תורה "תער לא יעבור על ראשו".

ובלבד שיגלח כעין תער, דהיינו גילוח השיער מעיקרו.

גמרא:

איבעיא להו

, הסתפקו בבית המדרש:

דרך גידולה של

האי ביניתא

[של השערה] - האם

מלתחת רבי, או מלעיל

רבי?

האם השער גדל מתחתיתו, ומה שהיה סמוך לעור הראש מתרחק והולך עם גדילת השער, או שמא גובהו של השיער הולך וגדל, ואילו חלק השיער הסמוך לעור הראש אינו זז ממקומו?

ומפרשינן:

למאי נפקא מינה?

לנזיר שגילחוהו לסטים

את רוב ראשו,

ושיירו בו

בכל שערה ושערה

כדי לכוף ראשו לעיקרו

, שהוא שיעור שיער הגדל בשבעה ימים, ויש בו חשיבות שער -

האם תגלחת כזו סותרת היא שלשים יום.

אי אמרת

שיער

מלתחת רבי

[אם גדל השיער מתחתיתו], אם כן

נזירות הא שקליה

, נמצא שנתגלח השיער שהיה בשעת קבלת הנזירות סמוך לראשו, ומה שנשאר אינו מאותו שיער, אלא צמח בו אחר כן, ואם כן סותר הוא עד שיהיה לו שיער נזירות של שלשים יום.

אלא אי אמרת מלעיל רבי

[אם השיער גדל מגובהו של השיער], הרי

מאי דאקדיש, הא קאים

, נמצא שהשיער אשר היה עליו בשעת קבלת הנזירות, במקומו הוא עומד עדיין ולא נתגלח, ואם כן אין הוא סותר כלום.

תא שמע

שהשיער גדל מגובהו:

מהאי אינבא

[ביצי כינים], שהם נוצרים בעיקרי השיער,

דקאי

אף כשגדל השיער

בעיקרא

[עומדים הם בעיקרו של השיער כבתחילה] -

ואי סלקא דעתך, מלתחת רבי

, אם כן

ברישא דבינתא

בעי למיקם

[אם תאמר שהשיער גדל מתחתיתו, אם כן היה מן הראוי שתעלה ביצת הכינה הדבוקה בשיער לגובה השיער].

ודחינן:

לעולם מלתחת רבי

[לעולם גדל השיער מתחתיתו],

ואגב חיותא נחת ואזיל

[אכן גידול השער מושך אותה ממקום יצירתה, אלא מתוך החיות שיש בה, הרי היא נוחתת וחוזרת למקום עיקר השיער], כדי להתקיים מזיעת עור האדם ולחותו.

תא שמע

שהשיער גדל מתחתיתו: ממה שאכן אנו רואים

אינבא מתה

דקאי

ברישא דבינתא

[כשאין בה חיות היא עומדת בראש השיער], כי היא נמשכת עם השיער שהיא דבוקה בו כשהוא גדל והולך -

ו

אי סלקא דעתך מלעיל רבי

, הרי

בעיקרא דבינתא בעי למיקם

[היה לה להישאר בעיקר השיער] שהוא מקום יצירתה.

ודחינן:

התם נמי, משום דלית בה חילא, שרוגי שריגא ואזיל

[היות ואין בה כח, שהרי היא מתה, נשמטת היא למטה], כלומר: היות והשער נכפף כלפי מטה, הרי היא נשמטת מהמקום שהיתה דבוקה בו, ויורדת לראש השיער.

תא שמע

שהשיער גדל מתחתיתו:

מבלורית דגויים

, שמניחים בלוריותיהם לשם עבודה זרה,

דבתר דמגדלין לה, רפיא מלתחת

[לאחר שקלעו את שערם, נעשית הקליעה - עם גידול השיער - רפויה בסמוך לראש], הרי שהשיער מתחתיתו הוא גדל.

ודחינן: אין טעם ההרפייה משום גידול השער, אלא

איידי דקמטא היא משיכבא דרפיא

[על ידי שכבת בלורית השיער ששוכבת עליו, נקמט והולך ורפה], כלומר: כובד השער הוא זה שמרפה את הקליעה למטה.

תא שמע

שהשער גדל מתחתיתו:

מסקרתא

[מין צבע אדום]

דרפי עמרא מלתחת

[שהצמר רפוי למטה].

מסקרתא הוא מין צבע אדום, שצובעין בהן את שיער הבהמות, ובמקום הצבע שבחלק העליון של השיער, מתחזק הצמר אצל גוף הבהמה, ואחר כך מתרפה הצמר אצל מקום עיקרו -

ותו

, ועוד ראיה שהשיער גדל מתחתיתו, שהרי

כד צבעי סביא דיקנהון

[כאשר צובעים הזקנים את שערם בשחור כדי שיהיו נראים כבחורים],