Nazir 38b — le Talmud en français

שנינו במשנה: "

ואינו חייב אלא עד שיאכל מן הענבים

והוא הדין כל שאר איסורי נזיר ואפילו משקין -

כזית

", זו משנה אחרונה היא.

"משנה ראשונה אומרת: עד שישתה רביעית יין", וכן שאר כל איסורי נזיר ואפילו אוכלין.

"רבי עקיבא אומר: אפילו שרה פיתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית - שהוא שיעור המשקין והאוכלין האסורין לנזיר - חייב":

ומפרשינן טעם מחלוקתם של משנה ראשונה ורבי עקיבא [שהוא כדעת משנה אחרונה]:

תנא קמא

[היינו משנה ראשונה], הסובר שאפילו המאכלים מגפן היין האסורים על הנזיר, שיעור אכילתם הוא ברביעית, על אף שבכל מקום בתורה שיעור האכילה של מאכלות אסורות הוא בכזית - טעמו הוא:

מדמי

להון, לכל איסורי נזיר

-

לשתיה

.

מדמה הוא את כל איסורי נזיר באכילה, לאיסור של המשקין האסורין לנזיר.

וכשם ששתיה שיעורה ברביעית, כך אוכלים האסורים לנזיר, שיעורם הוא ברביעית ולא בכזית, על אף שבכל התורה כולה שיעור אכילה הוא בכזית.

ו

אילו

רבי עקיבא

וכן משנה אחרונה - הסוברים להיפך, שאפילו משקין, שבכל מקום שיעורן הוא ברביעית, מכל מקום בנזיר שיעורן הוא בכזית, טעמם הוא:

כיון דכתיב

בנזיר "חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה.

וענבים לחים ויבשים לא יאכל

", הרי האות וי"ו של "וענבים", מוסיפה על ענין ראשון, שתיה, ומלמדת:

מה

, כמו

אכילה

שיעורה הוא

כזית

, שהרי כך קיימא לן בכל מקום, ששיעור אכילה הוא בכזית ,

אף כל איסורין

שבנזיר, אפילו איסורי שתיית יין, הם ב

כזית

. [שנינו במשנה:

וחייב על היין בפני עצמו

, ועל הענבים בפני עצמן, ועל החרצנים בפני עצמן ועל הזגין בפני עצמן]:

א. האוכל משם אחד של איסור - כגון נבילה - שני שיעורי איסור בבת אחת, אינו חייב אלא מלקות אחת.

ב. ואפילו אכל את אותן השיעורים בזה אחר זה אינו חייב אלא אחת, היות שהכל נחשב כאכילה אחת, עד שתהא התראה המחלקת בין אכילה לאכילה.

ג. אבל האוכל משני שמות של איסור - כגון נבילה וטריפה - בין בבת אחת ובין בזה אחר זה, הרי זה לוקה שתים, אף שלא היתה התראה מחלקת ביניהם.

תנו רבנן

:

לכך פירטה התורה ואמרה: "

וענבים לחים ויבשים לא יאכל

", ולא אמרה: "וענבים לא יאכל", כדי

לחייב על זה

, ענבים לחים

בפני

עצמו, ועל זה

ענבים יבשים

בפני עצמו

. ואף על פי שטעמן שוה.

כלומר: עשה הכתוב ענבים לחים וענבים יבשים כשני שמות נפרדים של איסור, כדי ללמד שאם אכל כזית מזה וכזית מזה, אף על פי שטעמן שוה, ולא היתה התראה מחלקת ביניהם, הרי זה חייב שתים מלקות.

ומכאן

מהחיוב הנפרד על ענבים לחים ויבשים -

אתה דן לכל איסורי נזיר

-

מה כאן

ענבים לחים ויבשים - על אף

שהוא מין אחד

וטעם אחד, אך היות

והן שני שמות

, [

ו

] הרי הוא

חייב על זה בפני עצמו, ועל זה בפני עצמו

.

אף כל שהוא מין אחד

וטעם אחד

והן שני שמות

, הרי זה

חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו

, ומפרש לה ואזיל.

ומבארת הגמרא מה הוא אותו מין אחד וטעם אחד שאותו בא התנא לרבות:

לאיתויי

נזיר שאכל ושתה

חמרא חדתא

[יין חדש] מיץ ענבים,

ועינבי

ענבים. שהואיל ושני שמות הן, הרי הוא חייב שתים אף על פי שטעמן שוה.

אמר אביי

:

אם

אכל

הנזיר

חרצן

[כזית מן החרצנים], הרי זה

לוקה שתים

. אחת על "מחרצנים ועד זג לא יאכל", ואחת על "מכל אשר יעשה מגפן היין לא יאכל".

וכן אם

אכל

הנזיר

זג

[כזית זגים], הרי זה

לוקה שתים

. אחת על "מחרצנים ועד זג לא יאכל", ואחת על "מכל אשר יעשה מגפן היין לא יאכל".

ואם

אכל

כזית

חרצן ו

כזית

זג

הרי זה

לוקה שלש

, שתים על שעבר על "מחרצנים ועד זג לא יאכל", ששני שמות הן, והשלישית משום שעבר על "מכל אשר יעשה מגפן היין ".

אבל אינו לוקה שתים על לאו זה אף על פי שאכל שני כזיתים, כי אינו חייב שתיים על שם אחד, אלא אם היו התראות מחלקות ביניהן.

רבא אמר

:

אין לוקין על הלאו "מכל אשר יעשה מגפן היין", משום ש"

אין לוקין על

"

לאו שבכללות

" [לאו הכולל כמה איסורים], ולאו זה הרי כולל את כל אשר יעשה מגפן היין.

מתיב רב פפא

לאביי, שהיה מחייב על הלאו "מכל אשר יעשה מגפן היין לא יאכל":

רבי אליעזר אומר

:

א.

נזיר שהיה שותה יין כל היום

, ולא היו התראות מחלקות,

אינו חייב אלא

מלקות

אחת

על כל השיעורים ששתה.

אבל, אם

אמרו לו

: "

אל תשתה

", "

אל תשתה

"

והוא שותה

, שהיו "התראות מחלקות",

חייב על כל אחת ואחת

מהשתיות שלאחר ההתראות.

ב.

אכל

הנזיר כזית

ענבים לחים ו

כזית ענבים

יבשים

, ו

חרצנים, וזגים, וסחט אשכול של ענבים ושתה

[ועבר על "מיין יזיר", דהיינו יין חדש], הרי זה

לוקה חמש

, אף שלא היו התראות מחלקות, כיון שהם חמשה שמות.

ומקשה רב פפא לאביי: אם כדבריך שלוקין על הלאו "מכל אשר יעשה מגפן היין" -

ולילקי שש

, היה לו להתחייב שש מלקיות, שהרי לדבריך הוא לוקה עוד

אחת, על

"

מכל אשר יעשה

מגפן היין".

אמר ליה אביי לרב פפא: לעולם לוקה הוא אף על לאו זה. אלא ש

תנא

"לוקה חמש",

ושייר

חיוב מלקות, שלא הזכירה.

ומקשינן:

מאי שייר, דהאי שייר?

וכי איזה חיוב מלקות נוסף שייר התנא עד שאתה אומר ששייר מלקות על "מכל אשר יעשה מגפן היין", שהרי אין דרך התנא לשייר דבר אחד, אלא רק כמה דברים. כי אם נשאר רק דבר אחד בלבד, היה התנא טורח ואומרו, ולא היה מקצר בדבריו ומשמיטו!?

ומפרשינן:

שייר

התנא גם את המלקות על "

לא יחל דברו

", שכל העובר על נזירותו, הוא עובר גם על "לא יחל דברו" כשאר הנדרים.

ומבארת הגמרא, שמכל מקום אין הוכחה ממה ששייר התנא "לא יחל דברו" שלוקין על לאו ד"מכל אשר יעשה מגפן היין". ואף שלכאורה היה לנו לתמוה, שאם תמצי לומר כרבא, שאינו לוקה על לאו זה, אם כן מה עוד שייר התנא ששייר "לא יחל דברו" -

כי

אי משום האי

"לא יחל דברו" -

לאו שיורא הוא

[אין זה שיור], היות ו

כי

קתני

[איזה מלקות שונה התנא],

מידי דלא איתיה בדוכתא אחריתי

[לאו שאינו שייך במקומות אחרין אלא בנזיר].

אבל "

לא יחל דברו

", הרי

איתיה

גם

בנדרים

ולא בנזירות בלבד, ולכן השמיטו התנא מלמנותו.

אמר

הקשה

ליה רבינא מפרזקיא לרב אשי

:

למאן דאמר ש"לא יחל דברו" אינו שיור, ואם כן לא שייר התנא כלום -

והא שייר

התנא ענבים

דבין הביניים

[ענבים קטנים שבין הענבים, ואינם גדלים לעולם], שאם אכלם עם שאר איסורי נזיר הרי הוא לוקה עליהם מלקות נפרדת, שהם הרי נתרבו לעיל לד ב ממה שאמרה תורה "מחרצנים ועד זג", ולא אמרה "חרצנים וזג".

ואם כן תיקשי, כיון ש"לא יחל דברו" אינו שיור, מאי שייר עוד התנא ששייר "דבין הביניים"? אלא בהכרח, לוקין על לאו ד"כל אשר יעשה", ושייר התנא הן לאו זה והן לאו ד"בין הביניים"!?

אלא, אמר רב פפא

:

לא

תני

מידי חמש

, כלומר: אל תשנה בלשון הברייתא "לוקה חמש" אלא "לוקה" סתם, ואם תרצה תאמר שלוקה שש.