Nazir 2b — le Talmud en français

גבי

"

יש נוחלין

"

נמי

יש ליתן טעם למה פתח התנא לפרש תחילה את הרישא: כי

מפרש עיקר נחלה ברישא

.

אלא הכא

במשנתנו שהן הכנויים והן הידות הם איסורא דנפשיה -

לפרוש כינויי ברישא

, היות ופתח בהם התנא של המשנה!?

אלא היינו טעם

שפירש התנא תחילה את הידות:

כי

ידות הואיל ואתיין מדרשה חביבין ליה

[ידות הואיל והם באים מדרשת הכתובים, לכן חביבים הם לו להקדימם], שהידות אינם כתובים בהדיא בתורה, והם נלמדים ממה שאמרה תורה: איש כי יפליא לנדור נזיר להזיר לה', ומכפל הלשון "נזיר להזיר" נלמד דין הידות כמבואר בנדרים ג א.

ומקשינן:

ו

אם כן

ליפתח

נמי

בהון ברישא

[אם חביבים הם לו, יפתח בהם את המשנה]!?

ומשנינן:

תנא כי מתחיל, מתחיל בעיקר

קרבן

, התנא פותח את המשנה בעיקר דין קרבן, כלומר: בעיקר הנזירות הכתובה בתורה ואינה צריכה דרשה ולימוד מיוחד, דקבלת נזירות גמורה היא, אלא שאמר בלשון כינוי - ודרך התנא היא לשנות תחילה את הדברים הפשוטים והידועים.

ו

מכל מקום

לענין פירושי

[לפרש מה הן ידות ומה הן כינויין],

מפרש

התנא את ה

ידות ברישא

, כי יש לו בהם חביבות מפני שהם באים מדרשה.

שנינו במשנה:

האומר אהא הרי זה נזיר

:

ומקשינן: והרי כשאמר "אהא" אין מדבריו הוכחה ברורה שכוונתו לנזירות, שהרי

דילמא: אהא בתענית קאמר

, ואם כן לא היה לו להיות נזיר, שהרי אין זה "יד מוכיח"!?

אמר שמואל

: משנתנו עוסקת

כגון שהיה נזיר עובר לפניו

.

לימא

האם אכן

קסבר שמואל: ידים שאינן מוכיחות

בבירור שהכוונה היא לנזירות

לא הויין ידים

להועיל כאילו אמר את כל המשפט כולו!?

שאם "ידים" הן, לא היה צריך לתרץ "כגון שהיה נזיר עובר לפניו", כי אף שמילת "אהא" אינה "יד מוכיח", מכל מקום יד שאינו מוכיח יש כאן, שמשמעות דבריו נוטים יותר לנזירות מאשר לתענית, והיה לו להיות נזיר.

אמרי

בני הישיבה:

אין ודאי

[אכן כן],

בזמן שנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי במילתא אחרינא

[כשהנזיר עובר לפניו אין להסתפק בדבריו שמא לא לנזיר נתכוין], כלומר: אכן שמואל סובר "ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים", ולכן אינו נזיר אלא כשנזיר עובר לפניו, כי אז הן ידים מוכיחות, שהרי אין להבין כוונתו באופן אחר מאשר לנזירות.

אבל

כש

אין הנזיר עובר לפניו, אמרינן: דילמא

"

אהא בתענית

"

קאמר

, כלומר: ו"ידים שאין מוכיחות" הן, ולכן אינו נזיר.

ומקשינן:

ו

למה הוא נזיר אף שהיה נזיר עובר לפניו, והרי

דילמא

[שמא]

לפוטרו מן קרבנותיו

של אותו נזיר העובר לפניו -

קאמר!?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן:

דקאמר

הנודר

בלבו

שהוא רוצה להיות נזיר, ואף שקבלה בלב לנזירות אינה מועילה, שהרי נאמר בתורה "כי יפליא", מכל מקום כיון שנזיר עובר לפניו וגם אמר "אהא" הרי זה נזיר.

ותמהינן:

אי הכי

שבלבו קיבל על עצמו להיות נזיר -

מאי למימרא

[מה חידוש מחדשת לנו המשנה, והרי פשיטא היא]!? ומשנינן: מכל מקום חידוש יש בדבר, כי

מהו דתימא

[שמא תאמר]:

בעינן פיו ולבו שוין

, כלומר: הייתי אומר כיון שמלשונו שאמר בפיו אין הוכחה, נמצא שאין כאן דיבור, ולענין נזיר הרי צריך שיאמר בפיו וגם יחשוב בלבו.

קא משמע לן

משנתנו שהוא נזיר, כי באופן זה, מחשבתו שחשב בלבו הרי היא מגלה על פיו, ונמצא כאילו שאמר בפיו מלבד מחשבתו בלבו, והרי "פיו ולבו שוין".

שנינו במשנה: האומר אהא הרי זה נזיר, או "

אהא נאה

":

ומקשינן: וכי למה כשאמר "אהא נאה" הרי זה נזיר, כי

ודילמא

לא נתכוין להתנאות במצות נזירות, אלא כוונתו היתה ש"

אנאה לפניו ב

שאר

מצוות

" - ו

כדתניא

:

כתיב: "

זה אלי ואנוהו

", מה תלמוד לומר: "ואנוהו":

אתנאה לפניו במצוות

-

כיצד:

אעשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה, ציצית נאה, אכתוב לפניו ספר תורה נאה ואכרכנו בשיראין

[בגדי משי]

נאים

.

אמר

תירץ

שמואל

: משנתנו עוסקת בכגון

ש

היה

תפוס בשערו

בשעה שאמר "אהא נאה", ומשמע: אהא נאה במצוה התלויה בשיער, דהיינו נזירות.

ומקשינן:

ואמאי

"

נאה

", וכי למה קוראת המשנה את הנזיר "נאה"!?

הא מילתא דעבירה היא

[נזירות דבר של עבירה היא],

ו

איך

אמרינן ליה נאה

[איך אנו קוראים אותו "נאה"]!?