Nazir 28a — le Talmud en français

לפיכך

חסר טקסט (חברותא)

בזמן שהן סתומין ולא בזמן שהן מפורשין

.

תלמוד לומר

: "

קרבנו

" אף בכשבה, כדי ללמד:

בקרבנו הוא יוצא, ואינו יוצא בקרבן אביו

ואפילו במעות אביו.

יכול לא יצא

אפילו "

במעות

"

שהפריש

"

אביו

", ו

אפילו מן הקלה על הקלה

או

מן החמורה על החמורה

אבל יוצא

אדם אפילו "

בקרבן

"

שהפריש

"

לעצמו

" על עבירה אחרת, ואפילו

מן הקלה על החמורה

או

מן החמורה על הקלה

-

תלמוד לומר

: "והביא

קרבנו

[שעירת עזים תמימה נקבה]

על חטאתו

",

עד שיהא קרבנו לשום חטאתו

, ולא שהפרישה על חטא אחר.

א. המשך הברייתא מתבארת על פי הגמרא בכריתות ורש"י שם.

ב. המועל בהקדש יצא ההקדש לחולין על ידי מעילתו, והרי הוא שלו לעשות בו כרצונו.

ג. כל זה אינו אלא בקדושת דמים - כגון שהפריש מעות לדמי קרבן - ובשוגג; אבל לא בקדושת הגוף או שעשה כן במזיד.

ד. הלוקח מעות שהופרשו לקרבן מסויים, ונשתמש בהם בשוגג לקרבן אחר שמן הדין אינו יכול להשתמש בהם לאותו קרבן, הרי זו מעילה במעות הקדש, היות ולא היו המעות מיועדות לכך, ומתוך שמעל ויצאו המעות לחולין הרי הקרבן כשר, שהרי זה כמי שלקח מעות של חולין וקנה בהם קרבן.

יכול

לא אמרה תורה ש

לא יצא

אדם במה שהופרש לחטא אחר שלו -

אלא דוקא "

בבהמה

" [כלומר: בקרבן עצמו]

שהפריש לעצמו

לחטא אחר, ובזו אינו יוצא

אפילו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה

, או

מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה

שכן

אם אינו מתכפר על אכילת דם בקרבן שהפריש על אכילת חלב, אף בשוגג אינו יוצא -

ש

אם הפריש בהמה

לקרבן

על החלב, ו

הלך "בשוגג" ו

הביא

אותה

על הדם, או

שהפריש בהמה

על הדם והביא

אותה בשוגג

על החלב, שהרי

[כמו: הרי]

לא מעל

כי אין מעילה בקדושת הגוף ואינה יוצאת לחולין על ידי ששינה,

ו

מתוך שלא יצאה לחולין הרי

לא כיפר

בשוגג -

ומתוך שאף בשוגג לא כיפר, לפיכך אם עשה כן במזיד אינו מתכפר בה.

אבל

עדיין יש לנו לומר:

יוצא

אדם "

במעות

"

שהפריש

"

לעצמו

" על חטא אחר

מן הקלה לקלה ומן החמורה לחמורה

, או אפילו

מן החמורה לקלה ומן הקלה לחמורה

-

שכן

אף אם תאמר שבמזיד אינו יוצא בהם, מכל מקום:

אם הפריש לעצמו מעות

שהן קדושות קדושת דמים -

על החלב, והביא

אותם בשוגג

על הדם

, או שהפריש מעות

על הדם והביא

אותם בשוגג

על החלב, שהרי

[כמו: הרי]

מעל

ויצאו המעות לחולין,

ו

בודאי

כיפר

-

ומתוך שבשוגג אין ספק שכיפר, שמא נאמר: אף במזיד כיפר, כי יכול אדם לשנות מעות מקרבן לקרבן.

לפיכך

תלמוד לומר

: "ואם כשב יביא קרבנו לחטאת וגו'", ונאמר בסוף הפרשה "וכפר עליו הכהן

על חטאתו

", ללמד:

עד שיהא קרבנו לשם חטאו

, ואינו יוצא אפילו במעות שהפריש לקרבן אחר שלו.

ולאחר שסיימה הגמרא להביא את כל הברייתא, שבה הגמרא לבאר את הראיה מברייתא זו שלבהמה אפילו בעלת מום אין לה דין "מעות סתומין" בין לענין שאין הבן מגלח עליהם, ובין לענין שאין הם נופלים לנדבה:

קתני מיהת בהמה

, הרי למדנו בברייתא: "יכול לא יצא בבהמה שהפריש [אביו] וכו' שהרי אין אדם מגלח על "בהמת" אביו בנזירות" -

ו

מאי לאו

, וכי אין כוונת הברייתא לומר ש

אפילו

בהמה

בעלת מום

אין אדם מגלח עליה, ומשום שלא נאמר דין "מעות סתומין" לענין גילוח הבן אלא ב"מעות" ולא בבהמה, ואף אנו נאמר לענין ההלכה ש"מעות סתומין" נופלין לנדבה, שלא אמרה תורה כן אלא במעות, ולא בבהמה!?

ואם כן תיקשי לרב נחמן הסובר: בהמה בעלת מום יש בה דין "מעות סתומין"!?

ומשנינן:

לא

דיברה הברייתא בבהמה בעלת מום אלא ב

תמימה

, ועליה בלבד אין הבן מגלח, אבל על בעלת מום הרי הוא מגלח, וכן נופלין דמיה לנדבה.

ומקשינן:

אבל בעלת מום מאי

אתה אומר בה!? שהיא

כסתומה דמיא!?

והרי אם כן תיקשי סיפא:

מאי איריא דקתני

: אבל יוצא ב"

מעות

"

שהפריש אביו

וכו' שהרי אדם מגלח על מעות אביו בנזירות!?

ליתני

: אבל יוצא אדם ב"בהמה

בעלת מום

שהפריש אביו", שהרי לדבריך אף בבהמה בעלת מום אדם מגלח עליה בנזירות!?

ומשנינן:

הכי נמי, ד

בהמה בעלת מום

למאי חזיא

, הרי

לדמי

, ו

דמי היינו מעות

, וכפי שנתבאר לעיל עמוד ב על הברייתא הקודמת.

א. הבעל יכול להפר לאשתו את נדריה שהן "עינוי נפש" בשבילה, ובכלל זה שהוא יכול להפר את נזירותה, כי אי שתיית יין עינוי נפש הוא לה, וכן יכול הבעל להפר נדרים "שבינו לבינה", ובכלל זה נזירות שבעטייה היא מתגנה עליו.

ב. בברייתא שהובאה לקמן מו א למדנו: "תנו רבנן: ואחר ישתה הנזיר יין, אחר המעשים כולן [היינו לאחר שיקריב הנזיר את כל שלשת קרבנותיו במלאת ימי נזרו, ויגלח תגלחת טהרה ויניף את הטעון תנופה מן השלמים יחד עם הלחם הטעון תנופה], דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרים "אחר מעשה יחידי", [כלומר: משנזרק עליו אחד מן הדמים של הקרבנות, כבר הותר הנזיר מכל איסורי נזיר].

ג. כתבו התוספות לקמן מה ב שבדבר זה נחלקו גם התנאים במשנה לקמן מה ב, שלדעת תנא קמא אין הוא מותר לשתות יין וליטמא למתים אלא לאחר המעשים כולן, ואילו לדעת רבי שמעון במשנה שם, "כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים, הותר הנזיר לשתות יין וליטמא למתים".

מתניתין:

כיון ש

נזרק עליה

[על אשה נזירה]

אחד מן הדמים

של קרבנות הטהרה שוב

אינו יכול

בעלה

להפר

לה, שהרי כבר הותרה ביין, ושוב אין כאן "עינוי נפש" שיהא יכול הבעל להפר.

רבי עקיבא אומר: אפילו נשחטה עליה אחת מכל הבהמות

ועדיין לא נזרק דמיה, שוב

אינו יכול להפר

משום הפסד קדשים כי שוב לא יוכל לזרוק דמה וייפסדו הקדשים, ויתבאר יותר בגמרא.

במה דברים אמורים, בתגלחת הטהרה

.

אבל בתגלחת הטומאה, יפר

אף שנזרקו דמיהן של כל קרבנות הטומאה, ומשום

שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מנוולת

[מתענה מן היין] -

כלומר: היות ועדיין צריכה היא למנות נזירות טהרה, ותהיה אסורה כל זמן זה ביין, הרי זה בכלל "עינוי נפש", שיכול הבעל להפר לאשתו.

רבי מאיר אומר: אף בתגלחת הטהרה

כשנזרקו דמי הקרבנות ועדיין לא גילחה -

יפר

לה הבעל אם ירצה.

ומשום

שהוא יכול לומר

: כיון שעדיין צריכה היא לגלח "

אי אפשי באשה מגלחת

", ואם כן נדרים ש"בינו לבינה" הוא, ויכול להפר, ודעת תנא קמא תתבאר בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה: נזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר: מבארת הגמרא ד

מתניתין דלא כרבי אליעזר

[משנתנו אינה כשיטת רבי אליעזר] לקמן בברייתא מז א

! דאי רבי אליעזר

, כי אם רבי אליעזר היא משנתנו,

האמר

: "

תגלחת מעכבת

" את היתר הנזיר ביין,

ו

אם כן אף שנזרק עליה אחד מן הדמים

כיון דלא גילחה אסורה בחמרא

[עד שלא גילחה לא הותרה ביין] -

ו

אם כן

כיון דאית לה ניוול

[עינוי] שאסורה היא בשתיית יין עד שתגלח -

מצי מיפר

[יכול הוא להפר] משום "עינוי נפש"; ובהכרח שמשנתנו אינה כשיטת רבי אליעזר.