Nazir 13b — le Talmud en français

הרי שעדיין יש להסתפק: אם

אמר

הראשון: "

הריני נזיר לכשיהא לפלוני

שאינו בפנינו -

בן

",

ושמע חבירו ואמר

: "

ואני

"

\-

מהו?

מי אמרינן

: כיון שנזר

שלא בפניו

של המיועד להיות אב, שוב אינו מתבייש להתיחס ללידת בנו שלו, ו

אנפשיה קאמר

, שיהיה נזיר כשיהיה לו עצמו בן.

או דילמא

אף כשאומר כן שלא בפני אבי הבן:

הכי קאמר ליה

השני לראשון:

רחימנא

ליה כוותיך

[אוהב אני את אותו פלוני כמו שאתה אוהבו], ואף אני מיחל ללידת בן לאותו פלוני, ואני נודר נזירות אם אכן יזכה אותו פלוני לבן.

ומסקינן:

תיבעי

, כלומר: בעיה זו אינה פתורה.

מתניתין:

האומר: א.

הריני נזיר

, ב.

ו

אהיה

נזיר

גם ל

כשיהיה לי בן

.

ו

התחיל מונה את שלו

[זו שקיבל עליו בלי שייכות לבן],

ואחר כך נולד לו בן

, הרי זה

משלים

תחילה

את

הנזירות

שלו

כיון שקיבלו תחילה, ומביא את כל הקרבנות ומגלח.

ואחר כך מונה את

הנזירות השניה

של בנו

.

ואם אמר: א.

הריני נזיר

ל

כשיהיה לי בן

ב.

ונזיר

עכשיו -

התחיל מונה את שלו, ואחר כך

קודם שהשלים את מנין הנזירות שלו -

נולד לו בן

, הרי זה

מניח את

הנזירות

שלו

באמצע,

ומונה את של בנו

, כי היות וקיבלה קודם לשלו צריך הוא למנותה מיד כשיוולד הבן,

ואחר כך משלים את שלו

.

גמרא:

בעי רבא

:

א. אם

אמר

אדם: "

הריני נזיר

[נזירות סתם שהיא שלשים יום]

לאחר עשרים יום, ומעכשיו מאה יום

",

מהו

שתתחיל הנהגת נזירות מאת הימים מעכשיו ויפסיקנה לאחר עשרים יום בשביל הנזירות השניה שקיבל תחילה, או שלא חלה נזירות מאת הימים אלא לאחר הנהגת הנזירות השניה? האם נאמר:

כיון דהלין מאה יום לא שלמי בהנך עשרים יום

[היות ונזירות מאת הימים אינה מסתיימת בעשרים ימים אלו שעד תחילת הנזירות השניה], ונמצא שיהא צריך אז להפסיק את נזירותו ולנהוג נזירות שניה שקיבל במפורש לאחר עשרים יום, אם כן יש לומר -

ד

לא חיילא

מעכשיו נזירות מאת הימים, כי מסתמא אין דעת איש זה להפסיק את נזירותו, ולשוב ולהשלימה לאחר שינהג את הנזירות השניה, ודעתו היא שיהיו עשרים הימים הראשונים פנויים מנזירות.

או דילמא

:

כיון דאית ליה

שיעור

גידול שער

[כלומר: כדי שיעור הפחותה שבנזירויות, ויותר]

לבסוף

לאחר ניהוג סתם הנזירות, שהרי מאה ימים קיבל עליו, ויוותרו לו שמונים יום להשלמה -

ולכן

חיילא

נזירות מאת הימים מעכשיו, ויפסיק לאחר עשרים יום וינהג נזירות שניה, ולאחר שיסיימנה ישוב וישלים את נזירות מאת הימים.

ותמהה הגמרא על רבא:

עד שרבא מסתפק בנזירות של מאה יום שנותרו שלשים יום להשלימם לאחר הנזירות השניה -

ותבעי ליה

לרבא באופן שקיבל על עצמו בתחילה

נזירות מועטת

היינו סתם נזירות של שלשים יום, ועוד נזירות שניה לאחר עשרים יום, שאף כי לא נותרו שלשים ימי נזירות לכשישוב להשלים את הראשונה, מכל מקום יש לדון שמא נתכוין להפסיקה בנזירות השניה.

ומשנינן:

חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה

, כלומר: אכן מסתפק רבא גם בנזירות מועטת, ושאלת רבא בנזירות מרובה היא בדרך "אם תמצי לומר" בפשיטות השאלה בנזירות מועטת -