Moed Katan 9b — le Talmud en français

כאן

, דכתיב "אל תפלס" -

במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים

, שאז אל תשתדל לעשות דוקא את המצוה הגדולה, אלא מצוה הבאה לידך תחילה תעשנה .

הדר יתבי

רבי יונתן בן עמסי ורבי יהודה בן גרים

וקא מיבעי להו: כתיב

"

יקרה היא

התורה

מפנינים, וכל חפציך לא ישוו בה

". שראוי לבטל כל חפציך האישיים כדי ללמוד תורה.

הא חפצי שמים

, שהם העיסוק במצוות - כן

ישוו בה

, ויש לבטל תלמוד תורה כדי לקיים מצוות.

ו

מאידך

כתיב

קרא שמשמע ממנו איפכא: "

כל חפצים לא ישוו בה

". ומדלא כתיב "חפציך", משמע

דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה,

ולא יבטל אדם מתורה כדי לעסוק במצוה.

ושוב תירצו:

כאן

, כל חפצים לא ישוו בה,

במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים,

ולכן יניחנה למצוה להתקיים בידיהם, ולא יבטל מתלמודו לעסוק במצווה זו .

ו

כאן

דכתיב "חפציך לא ישוו בה", שמשמע שחפצי שמים כן ישוו בה, ומבטל מלימודו עבור חפצי שמים -

במצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים.

שחייב להפסיק מתלמודו כדי לקיים מצוה המוטלת עליו .

אמרו לו

לבנו של רבי שמעון בר יוחי שבא לקבל ברכתם:

מאי בעית הכא

?

אמר להו,

באתי לכאן משום

דאמר לי אבא: זיל גבייהו, דליברכוך!

אמרו ליה

, ברכוהו שבע ברכות, בלשון משל וחידה:

א.

יהא רעוא דתזרע ולא תחצד

, והוא הבין שלא יצמח זרעו, או שלא יזכה לקצרו.

ב.

תעייל ולא תיפוק

. והוא הבין שיביא סחורה ולא יצליח למוכרה,

ג.

תיפוק ולא תעייל

והבין שיוציא סחורה במקום אחר ולא יצליח להביאנה.

ד.

ליחרוב ביתך

, והבין שזה כפשוטו.

ה.

וליתוב אושפיזך

ואורחך ישבו ויגורו במקומך.

ו.

לבלבל פתורך

יהיה מבולבל שולחנך.

ז.

ולא תחזי שתא חדתא.

לא תראה את השנה החדשה.

והבין שקללוהו שלא יזכה לראות שנה הבאה.

ולכן,

כי אתא

, בשובו

לגבי אבוה, אמר ליה

לאביו:

לא מיבעי דברוכי לא בירכן, אבל

אלא

ציעורי ציערן.

אמר ליה

אביו:

מאי אמרו לך

?

אמר לו:

הכי והכי אמרו לי

, וציטט לו כל דבריהם דלעיל.

אמר לו הנך כולהו

-

ברכתא נינהו!

ומשל הם, וזה פתרונו

:

"תזרע ולא תחצד"

-

תוליד בנים ולא ימותו

בימיך.

"תעייל ולא תיפוק"

-

תעייל כלתא

, שדרכה לילך אל הבעל, והוא במקום אביו,

ולא לימותו בנך, דליפקון,

שבמיתת הבן יוצאת הכלה לשוב לבית אביה.

"תיפוק ולא תעייל"

-

תוליד בנתא

היוצאות מביתך בנשואיהם

ולא ימותו גוברייהו וליהדרו לותך,

אליך.

לפי שבמיתת הבעל חוזרות הנשים לאביהן, וברכוהו שינשאו ולא ישובו אליו באלמנותם.

"ליחרוב ביתך וליתוב אושפיזך"

-

דהאי עלמא אושפיזך, וההיא עלמא

העולם הבא הוא

ביתא

.

דכתיב

"

קרבם בתימו לעולם

". ודרשינן:

אל תקרי קרבם אלא קברם

. וברכוהו שלא ימות וישב בביתו הוא קברו, אלא יאריך ימים וישב כאורח בעולם הזה.

"לבלבל פתורך" ב

ריבוי

בני ובנתא

המבלבלים את השולחן.

"ולא תחזי שתא חדתא"

-

דלא תמות אינתך

שלא תמות אשתך,

ולא תנסב אינתא אחריתי,

ולא תצטרך לקחת אשה חדשה, ולקיים בה את המצוה לשמח את האשה החדשה בשנה הראשונה, הכתובה אצל הנושא אשה חדשה.

רבי שמעון בן חלפתא אפטר מיניה דרב

.

אמר ליה

רב

לבריה

, לבנו:

זיל גביה דליברכך

.

אמר ליה

רבי שמעון בן חלפתא לבנו של רב:

יהא רעוא

יהי רצון

דלא תבייש ולא תתבייש

.

אתא

בנו של רב

גבי אבוה

.

אמר ליה: מאי אמר לך

בברכתו?

אמר ליה: מילין בעלמא הוא דאמר לי.

וציטט לו את הברכה.

אמר לו

רב:

ברכך ברכתא דברכן קודשא בריך הוא לישראל, ותנא

ושנה

ביה

. שברכם בה פעמיים:

דכתיב

"

ואכלתם אכול ושבוע, והללתם

את שם ה' אשר עשה עמכם להפליא,

ולא יבושו עמי לעולם, וידעתם כי בקרב ישראל אני

ואני ה' אלהיכם ואין עוד,

ולא יבושו עמי לעולם"

.

וביאור הברכה הוא, שלא יבייש אחרים כדי שלא יתבייש.

[

ועיין במהרש"א

]

.

שנינו במתניתין: ועושה אשה תכשיטיה

במועד.

תנו רבנן. אלו הן תכשיטי נשים: כוחלת

צובעת כחול סביב עיניה לנאותן,

ופוקסת

מסרקת שערה ,

ומעבירה

סם הנקרא

סרק, על פניה

, כדי שיאדימו, ונוי הוא לה.

ואיכא דאמרי, מעברת סרק

[

וי"ג סכין

]

על פניה של מטה

להעביר את השער שם .

דביתהו

אשתו

דרב חסדא מקשטא

בחול המועד

באנפי כלתא,

לפני אשת בנה .

יתיב רב הונא בר חיננא קמיה דרב חסדא, ויתיב וקאמר: לא שנו

שמותר לאשה להתקשט במועד

אלא ילדה

, צעירה, שיש לה שמחה בקישוט היות שדרכה בכך, ומותר במועד.

אבל זקינה, לא

התירו לה!

והקשה לרב חסדא על שהתיר לאשתו להתקשט על אף שיש לה כבר בן נשוי, וחשיבא זקינה, ואסורה בקישוט.

אמר ליה

רב חסדא:

האלוהים

[לשון שבועה]!

אפילו אמך ואפילו אימא דאמך ואפילו

ישישה ה

עומדת

כביכול

על קברה,

מותרות להתקשט במועד, לפי שצריכות לכך .

וכ

דאמרי אינשי: בת שיתין כבת שית, לקל טבלא רהטא,

שרצות לקול מיני זמר שבשמחות. וכמו כן שוות הן לקישוט .

שנינו במתניתין:

רבי יהודה אומר לא תסוד.

תניא, רבי יהודה אומר: אשה לא תסוד במועד, מפני שניוול הוא לה

, שגנאי הוא לה ומצטערת בו.

ומודה רבי יהודה בסיד שיכולה לקפלו

מפניה ולהסירו

במועד

, ותגיע לה ממנו הנאה במועד -

שטופלתו

מושחתו

במועד

על גופה.

וטעם ההיתר,

שאף על פי שמצירה היא עכשיו

בעת שהסיד עליה,

שמחה היא לאחר זמן.

לפי שהסיד מעדן הבשר ומשיר השער. וכיון דשמחה זו היא במועד, הרי היא מותרת בצער הסיד.

ומקשינן:

ומי אית ליה לרבי יהודה האי סברא

שמותר להצטער במועד עכשיו בשביל שמחה שלאחר כך?

והתנן: רבי יהודה אומר

: בימי אידיהם של גוים

נפרעין

גובים

מהם

את חובותיהם, מפני

שמצר.

שאדם המשלם חוב צר לו, ואין פורעין להם חוב היות ששמחים בזה ביום אידיהם ומודין לעבודה זרה על שזימנה להם את גביית החוב.

וחלקו עליו חכמים ו

אמרו לו

: למה מותר לגבות ממנו ביום אידו? והרי

אף על פי שמיצר עכשיו, שמח הוא לאחר זמן

על כך שכבר אין לו חוב.

ורבי יהודה לא סבירא ליה האי סברא, ואם כן, היכי מתיר משום האי סברא לטפול סיד במועד.

ומתרצינן:

אמר רב נחמן בר יצחק: הנח

להלכות מועד, דכולהו

הלכות המועד טעם היתרן הוא מפני ש

מצר עכשיו ושמח לאחר זמן נינהו

.

שהרי גם האפיה והבישול מצטער בטרחן, ומותר בהן כי שמח לאחר זמן שאוכלן במועד.

רבינא אמר

תירוץ אחר לסתירה בדעת רבי יהודה:

כותי לענין פרעון לעולם מיצר

על שנאלץ לפרוע, ולעולם אית ליה לרבי יהודה סברת דשמח הוא לאחר זמן, בכל ענין, ולא רק בחול המועד, ורק לענין גבית חוב מכותי ביום אידו, לא מהני סברא זו.

אמר רב יהודה: בנות ישראל שהגיעו לפרקן

שגדל שערן

ולא הגיעו לשנים,

שעדין אינן בנות י"ב שנה, ובושות בגידול שערן בטרם זמנו:

אם הן

עניות

, הן

טופלות אותן בסיד

שהוא התכשיר הזול ביותר להשיר שערן .

עשירות, טופלות אותן בסולת

.

בנות מלכים

טופלין אותן

בשמן המור

.

שנאמר

בתמרוקי הנשים שניתנו לנשי המלך אחשורוש, "

ששה חדשים בשמן המור

".

ומבארינן:

מאי שמן המור

?

רב הונא בר חייא אמר: סטכת.

רב ירמיה בר אמי אמר: שמן זית שלא הביא

בגדולו

שליש

.

תניא רבי יהודה אומר: "אנפיקנון"

הוא

שמן זית שלא הביא

בישולו

שליש

.

ולמה סכין אותו

את הסיד, הסולת והשמן?

לפי

שמשיר את השער, ומעדן

מצהיב ומצהיל

את הבשר.

רב ביבי הוי ליה ברתא, טפלה

כל

אבר

ו

אבר

בפני עצמו, ונתייפתה כל כך עד ד

שקל

מבעלה עבור המוהר

ב

שביל

ה ארבע מאה זוזי

.

הוה ההוא כותי בשיבבותיה

בשכנותו

דהוה ליה ברתא,

ורצה לעשות בה כרב ביבי.

טפלה

כולה

בחד זימנא, ומתה

.

אמר

הכותי:

קטלא

הרג

ביבי לברתי

, לבתי.

אמר רב נחמן,

רק

רב ביבי

, כיון

דשתי שיכרא

הגורם לשער לגדול ולהתעבות,

בעיין בנתיה

זקוקות בנותיו

טפלא,

כדי להשיר השער, ולייפותן.

אבל

אנן, דלא שתינן שיכרא

-

לא בעיין בנתין

בנותינו

טפלא.