Moed Katan 9a — le Talmud en français

מותרין

לכתחילה

לישא

ב

ערב הרגל

, על אף שיחולו שבעת ימי השמחה ברגל, ויעשו את הסעודות בימי המועד.

קשיא לכולהו!

שהרי הוא מערב שמחה בשמחה, והוא עוסק בשמחת אשתו, וטורח, וגם ימתין לעשות סעודות אלו במועד.

ומתרצינן:

לא קשיא

.

למאן דאמר משום

אין מערבין שמחה ב

שמחה

לא אסרינן לשאת בערב החג משום שאר ימי השמחה שיהיו במועד, כיון ש

עיקר שמחה חד יומא הוא,

והיינו רק ביום הנישואין, ושאר הימים לא הוו עירוב שמחה בשמחת המועד.

וכן למאן דאמר שעוסק בשמחת אשתו, היינו רק על יום הנישואין שעשה בערב יום טוב.

למאן דאמר

איסור נישואין במועד

משום טירחא

, בערב החג מותר, כי

עיקר טירחא חד יומא הוא

, ועל שבעת הימים אינו טורח הרבה, ומותר במועד.

למאן דאמר משום ביטול פריה ורביה

, כיון שאינו יכול לישא ברגל לא חיישינן שימתין לישא דווקא בערב הרגל, כי

לחד יומא לא משהי איניש נפשיה

, שמא יארע לו מקרה שלא יוכל לישא בדיוק באותו יום, וכיון שברגל אסרוהו לישא, לא ימתין, וכך ישאו נשים כל השנה .

והוינן בה:

ו

האי כללא

דאין מערבין שמחה בשמחה

-

מנלן

?

ומשנינן:

דכתיב,

בחנוכת בית המקדש הראשון והמזבח: "

ויעש שלמה בעת ההיא את החג, וכל ישראל עמו קהל גדול, מלבא חמת עד נחל מצרים, לפני ה' אלהינו

.

שבעת ימים

ראשונים היו חג לחנוכת המקדש,

ושבעת ימים

נוספים היו לחג הסוכות, שהם יחד

ארבעה עשר יום

".

ומוכח מזה שהקדים שלמה ועשה את חנוכת הבית שבעה ימים לפני חג הסוכות, שאין מערבים שמחה בשמחה, כי:

ואם איתא דמערבין שמחה בשמחה, איבעי ליה למינטר

היה לו להמתין עם השמחה של חנוכת הבית

עד החג

הסוכות,

ומיעבד

ולעשות בימי החג

שבעה

ימי שמחה, שיהיו שמחה הן

להכא

, לחנוכת הבית,

ו

הן

להכא

, לשמחת הרגל.

ומוכח מכאן שאין מערבין שמחה נוספת בשמחת הרגל. ופרכינן: מנלן שמשום הרגל הקדים ועשה שבעה ימים נפרדים לחנוכת הבית?

ודלמא, מינטר לא נטרינן

, לחכות לחג, לא מחכים,

ו

אולם

היכא דאיתרמי

אם אירע שהשמחה הנוספת חלה בחג,

עבדינן,

עושים אותה בחג.

והכא נמי בנישואין לא יכוון להמתין לרגל, אך אם יזדמן לו, מותר לישא במועד.

איבעי ליה לשיורי פורתא.

היה לו לשלמה המלך לשייר מעט מבנין בית המקדש, ולסיימו בערב חג הסוכות בכדי שימי החג יעלו לכאן ולכאן. וממה שלא עשה כן יש ללמוד שלעולם אין מערבין שמחה בשמחה .

שיורי בנין בית המקדש לא משיירינן.

מאחר שסיימו לבנות את בית המקדש, אין היתר לשייר בו מעט ולהניחו לזמן מאוחר יותר. ושוב אין להוכיח שאין מערבין שמחה בשמחה כשנזדמנו יחד.

ומתרצינן: אם היה יכול לעשות השמחה במועד,

איבעי ליה

, היה צריך שלמה,

לשיורי באמה

"

כליא עורב

", שלא היה מסיים את הבנין לגמרי, אלא היה מניח ריק בקצה הגג את מקום המתקן שהתקינו מברזל וממסמרים, כדי למנוע את ישיבת העורבים על גג המקדש, והנקרא "כליא עורב".

ואת המתקן הזה היה יכול לסיים בערב הרגל, ואז היתה מזדמנת לו חנוכת הבית ברגל .

ומכאן מוכח, שאף אם מזדמן לו, אסור לערב שמחה אחרת בשמחת המועד.

ומקשינן: וכי

אמה כליא עורב

-

צורך

בנין הבית הוא!?

והרי כל תפקידו למנוע את ישיבת העורבים על גג הבית, אך אין בחסרונו משום חסרון בהשלמת הבית, ואפילו היה משיירו, לא היה זה מעכב בשמחת חנוכת הבית.

ועדיין צריך מקור מנלן לאסור נשואין שהזדמנו לו במועד.

אלא

, יש להוכיח מן הכתוב של חנוכת הבית באופן אחר:

מדמייתר קרא

. מיתור הכתוב.

מכדי

, הרי

כתיב

"

ארבעה עשר יום

". ואם כן הפירוט "

שבעת ימים ושבעת ימים

" -

למה לי!?

שמע מינה

ללמד כי

הני

ימי שמחה

לחוד, והני

ימי שמחה

לחוד

. שאפילו אם הזדמנו שמחה ומועד ביחד, אסור לעשותם יחד במועד .

אמר רב פרנך אמר רבי יוחנן: אותה שנה

של חנוכת הבית

לא עשו ישראל את יום הכפורים!

שלא צמו בו, כיון שחל בתוך שבעת ימי השמחה של חנוכת הבית, שהתקיימו שבעת ימים לפני חג הסוכות, ועשו בהם משתה בכל יום.

והיו דואגים

על כך ישראל,

ואומרים: שמא נתחייבו שונאיהן של ישראל כלייה

[היינו בלשון נקיה, כביכול על שונאיהם מדובר].

יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מוזמנים לחיי העולם הבא!

ומבארת הגמרא כיצד התירו לעצמם לאכול ביום הכפורים,

מאי דרוש!?

הרי בודאי לא עשו כן בלי מקור מן התורה.

אלא, היות ומצינו שהביאו הנשיאים קרבנות בחנוכת המשכן והמזבח ביום השבת, על אף שקרבן הנשיא הוא קרבן יחיד.

אמרו

ודרשו מכך

קל וחומר

:

ומה משכן, שאין קדושתו קדושת עולם

, שהרי הוא היה רק במדבר, לפרק זמן קצוב.

ו

מאידך הקרבן שהביאו הנשיאים הוא רק

קרבן יחיד

.

ובכל זאת לצורך חנוכת המשכן והמזבח מצינו שקרבן היחיד של הנשיאים

דוחה שבת

, שהיא חמורה ביותר,

ד

איסורה הוא

איסור

שחייבים עליו

סקילה

.

קל וחומר לחנוכת ה

מקדש, דקדושתו

חמורה יותר מהמשכן, שהיא

קדושת עולם

.

ו

כמו כן, הקרבנות שהביאו בכל ימי חנוכת הבית היה דינם כ

קרבן ציבור.

ו

מאידך, איסור אכילה ב

יום הכפורים

הוא קל מחילול שבת,

דענוש

על חילול יום הכיפורים רק

כרת

.

ואם כן -

לא כל שכן

שמותר לאכול בו לצורך שמחת חנוכת הבית .

ומכח קל וחומר זה אכלו אף ביום כפור.

ותמהינן:

אלא

, אם כן,

אמאי היו דואגים?!

הרי היה להם היתר מקל וחומר!? ומבארינן: הם דאגו מחמת שהיה מקום לפרוך את הלימוד מקל וחומר, כי:

התם

בחנוכת המשכן, היו קרבנות הנשיאים

צורך גבוה,

ומכח זה הם דחו שבת, ואילו

הכא

, בחנוכת המקדש, אכילת הסעודות הוו

צורך הדיוט

, ולכן חששו שלא היה להם להתיר אכילה ביום כפור מקל וחומר .

ומקשינן: אם כן,

הכא נמי

במקדש, רק

מיעבד ליעבדו,

היו צריכים רק לעשות ולהקריב את הקרבנות.

אך

מיכל

-

לא ניכלו ולא לישתו!

ולמה באמת עשו גם משתה ביום כפור!?

ומתרצינן: כיון ש

אין שמחה בלא אכילה ושתיה

. ולצורך שמחת חנוכת הבית הוצרכו למשתה, ולמדו בקל וחומר ממשכן להתיר איסור כרת של אכילה בחנוכת בית עולמים .

והוינן בה:

ו

חנוכת

משכן

גופיה,

דדחי

קרבן היחיד את ה

שבת

-

מנלן

? שמא לא הקריבו הנשיאים בשבת!?

אילימא מדכתיב

בקרבנות הנשיאים, "ויהי המקריב

ביום הראשון

",

ו

כן בכל נשיא ונשיא כתיב יום שאחריו, כמו "ביום השני", וכן הלאה,

ו

גם בנשיא שהקריב שביעי כתוב בו שהקריב "

ביום השביעי

", ומשמע שבכל יום הקריבו ברציפות, גם ביום השביעי שהוא שבת, ונדחתה השבת מפני חנוכת המשכן.

אין זו ראיה: כי

דילמא

"ביום השביעי" משמעותו רק שהוא יום

שביעי לקרבנות

, והקריב השישי בערב שבת, והקריב השביעי ביום ראשון שאחרי שבת. ואין ללמוד מכאן שנדחית השבת עבור חנוכת המזבח.

אלא

אמר רב נחמן בר יצחק

: מהא ד

אמר קרא

"

ביום עשתי עשר יום

". ומיתורא ד"יום" [דהא כתיב ברישא דקרא "ביום", ואין צריך לומר שוב "יום"], ילפינן:

מה יום

, שהוא חטיבה אחת של זמן, הוא

כולו

יום שלם

רצוף

-

אף עשתי עשר

יום,

כולן רצופין.

שלא דילגו על הקרבת קרבן נשיא בשבת.

ומקשינן:

ודילמא

הקריבו רק ב

ימים הראוים

להקרבה שבעשתי עשר יום, ובשבת לא הקריבו!?

ומתרצינן:

כתיב קרא אחרינא,

אחרי קרא דעשתי עשר יום, וממנו נלמד שמדובר על הקרבה בכל הימים הרצופים, דכתיב "

ביום שנים עשר יום

".

וילפינן:

מה יום כולו רצוף

-

אף שנים עשר יום כולם רצופין.

ועדין מקשינן:

ודלמא הכא נמי

בשנים עשר יום, מדובר רק על

ימים הראוים,

ומה עדיפא הראיה מקרא ד"שנים עשר" על קרא ד"עשתי עשר"?

ומתרצינן:

אם כן

, דתרוויהו מיירי רק בימים הראוים -

תרי קראי

שיש בהם ריבוי תיבת "יום",

למה לי!?

על כרחך, לומר שבימים רצופים הקריבו, ודוחים את השבת.

ו

הא דאמרינן דחזינן בימי המשתה שעשה שלמה בחנוכת הבית, דחנוכת

מקדש דדוחה

איסור אכילה ב

יום הכפורים,

הוינן בה:

מנלן

דדחאוהו!?

אילימא מדכתיב,

שעשו את החג "

ארבעה עשר יום

" - מנלן דיום הכפורים בתוכם?

ודלמא

עשו משתה רק ב

ימים הראויים

למשתה, ולא ביום כפור!?

ומתרצינן: המקור שדחו את יום הכפורים נלמד מגזירה שווה,

גמר "יום יום

"

מהתם,

מקרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן, דילפינן בהו ד"יום" היינו רצופין, ואף בשבת.

ואם כן, גם בימי המשתה הרצופין, בחנוכת הבית, דחו יום הכפורים.

שנינו בברייתא לעיל:

יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מוזמנין לחיי העולם הבא!

ו

הוינן בה:

מנלן

היכי רמיזא בקרא

דאחיל להו

, שנמחל להם!?

ומשנינן: מהא

דתני תחליפא

: כתיב אחר ארבעה עשר ימי השמחה "

ביום השמיני

של חג הסוכות,

שלח

שלמה

את העם, ויברכו

את המלך.

וילכו לאהליהם, שמחים וטובי לב, על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו, ולישראל עמו

".

ודרשינן:

"לאהליהם"

-

שהלכו ומצאו נשותיהם בטהרה.

"שמחים"

על

שנהנו מזיו השכינה

.

"וטובי לב"

-

שכל אחד ואחד נתעברה אשתו בבן זכר.

"על כל הטובה"

-

שיצתה בת קול ואמרה להם: כלכם מזומנין לחיי העולם הבא.

ומבארת הגמרא את סוף הפסוק:

"לדוד עבדו ולישראל עמו"

.

בשלמא "לישראל עמו"

, היינו הטובה שעשה עמהם,

דאחיל להו עון

אכילה ב

יום הכיפורים

.

אלא "לדוד עבדו"

-

מאי היא

הטובה שעשה ה' עמו?

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שבקש

שלמה להכניס ארון למקדש דבקו שערים

של קדש הקדשים

זה לזה,

ולא היו מניחים לארון להכנס למקומו .

אמר שלמה עשרים וארבע רננות

הכתובים בתפילת שלמה בפרשת חנוכת הבית,

ולא נענה

.

פתח ואמר

: "

שאו שערים ראשיכם

"

וגומר

.

ולא נענה.

אך

כיון שאמר

"

ה' אלהים אל תשב פני משיחך, זכרה לחסדי דוד עבדך

" -

מיד נענה!

וראו הכל שרק בזכותו של דוד המלך נענה.

באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד,

הם משפחות שאול המלך, ושמעי בן גרא, ועוד,

כשולי קדירה,

כתחתית המפוייחת של קדירה,

וידעו הכל שמחל לו הקב"ה

לדוד

על אותו עוון

בת שבע.

והיינו הטובה שעשה ה' עם דוד בעת חנוכת הבית.

רבי יונתן בן עסמי ורבי יהודה בן גרים תנו פרשת

מסכת

נדרים בי רבי שמעון בר יוחי

.

איפטור מינה באורתא,

נפרדו ממנו לשלום בלילה.

לצפרא, הדור וקא מפטרי מיניה,

חזרו ונפרדו ממנו פעם נוספת.

אמר להו: ו

כי

לאו איפטריתו מני

אמש

באורתא

, בערב!?

אמרו ליה: למדתנו רבינו תלמיד שנפטר מרבו,

לצאת לדרכו,

ולן באותה העיר

של רבו,

צריך להפטר ממנו פעם אחרת

.

שנאמר

בקרא לעיל "

ביום השמיני

לחג הסוכות, שהוא כ"ב בחודש -

שלח

שלמה

את העם, ויברכו את המלך.

וכתיב

בדברי הימים על סיום ימי חנוכת הבית "

וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם

".

וחזינן שנפטרו מהמלך פעמיים.

אלא, מכאן לתלמיד הנפטר מרבו, ולן באותה העיר

, ש

צריך להפטר ממנו פעם

אחרת

.

אמר ליה

רבי שמעון בר יוחי

לבריה: בני אדם הללו,

שהנהגתם מעולה כל כך,

אנשים של צורה

חכמים

הם, זיל גביהון דליברכוך

.

אזל, אשכחינהו, דקא רמו קראי אהדדי

, מצאם מקשים קושיות מפסוק אחד על משנהו:

כתיב

"

פלס מעגל רגלך, וכל דרכיך יכונו

".

כלומר, שקול מצוות ועיין בהם מי מהן גדולה יותר, ועשה הגדולה שביניהם.

ו

מאידך

כתיב

לכאורה איפכא, "

אורח חיים פן תפלס

".

ומשמע שכל מצוה הבאה לידך תעשנה, ואל תפלס להבחין בין גדולה לקטנה, ולא תניח קטנה מפני גדולה.

ומתרצינן:

לא קשיא

.

כאן

דכתיב "פלס מעגל רגלך" -

במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים

, ולכן בה תפלס מעגל רגלך, שתעשה אתה את המצוה הגדולה, והמצוה הקטנה תיעשה על ידי אחרים.