Moed Katan 8a — le Talmud en français

דהא עצים

בפשוטי כלי עץ,

ו

כמו כן

אבנים בעלמא, לא מטמאו

.

ו

אילו

הכא

, בנגעי בתים,

מטמאו

.

וכיון שחידוש הוא, נתחדש בו גם שממתין ואפילו לדבר הרשות. אך מאידך, אין לך בו

אלא חידושו, ולא ילפינן מינה כלל לנגעי גופו, דאדם מטמא בשאר טומאות.

ורבי אומר, איצטריך

קרא "ביום הראות בו", למילף שממתינין לו בנגעי גופו.

ואף שמנגעי בתים ידעינן שממתינין לו לדבר מצוה ולדבר הרשות. האי קרא לא מיותר.

דאי כתב רחמנא

רק "

וביום הראות בו

",

הוה אמינא לדבר מצוה, אין

. אך

לדבר הרשות לא

ממתינין לו.

לכן

כתב רחמנא

בנגעי בתים "

וצוה הכהן

ופנו את הבית". דהוא דבר הרשות וממתינין לו.

ו

עדיין

אי כתב רחמנא

"

וצוה הכהן

",

הוה אמינא הני

נגעי בתים.

אין, דלאו טומאה דגופיה

היא, ולכן הקילה תורה להמתין לדבר הרשות.

אבל טומאה דגופיה

-

אימא מיחזא חזיא ליה

, ואין ממתין לו כלל , ו

צריכא

קרא ד"ביום הראות בו", למילף להמתין לצורך דבר מצוה.

וכיון דאשכחן שממתין אף בנגעי הגוף, לענין דבר מצוה, אפשר ללמוד מנגעי בתים דממתין אף לדבר הרשות בנגעי הגוף .

אמר מר: יש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאי אתה רואה בו

.

והוינן בה:

מאי משמע

? היכן נרמז דרש זה בפסוק?

אמר אביי: אם כן

, דסתמא לגופיה הוא,

לכתוב רחמנא "ביום"

.

מאי

האי שהוסיף וכתב

"וביום"

?

שמע מינה

, ללמד:

יש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאי אתה רואה בו

.

רבא אמר

: דרשינן מכל תיבת "וביום", ד

כולה קרא יתירא הוא.

דאם כן לכתוב רחמנא "ובהראות

", שתיכף כשרואה ילך לכהן.

מאי

קמשמע לן תיבת

"וביום

"?

שמע מינה

, למילף:

יש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאי אתה רואה בו.

והוינן בה:

ואביי

, שדייק מאות ו' יתירא, מאי עביד בתיבת "ביום"?

ומשנינן:

ההוא

"ביום"

מיבעי ליה

למילף ממנה, כי רק

ביום

רואין נגעים

ולא בלילה

.

ועוד הוינן בה:

ורבא

, דיליף מכל תיבת "וביום" לימים שאי אתה רואה, הא דקיימא לן רואין נגעים רק

ביום ולא בלילה

-

מנא ליה

?

ומתרצינן:

נפקא ליה מ

"

לכל מראה עיני הכהן

". רק ביום יכול לראות.

ואביי

, למה לא למד מההוא קרא?

ההוא

קרא ד"מראה עיני" -

מיבעי ליה למעוטי

כהן שהוא

סומא באחת מעיניו

, שאינו ראוי לראות נגעים.

ומקשינן:

ורבא נמי

, היכי יליף מינה לראיה ביום ולא בלילה, הא

מיבעי ליה להכי

, לכהן שהוא סומא באחת מעיניו?

ומתרצינן:

אין הכי נמי

, דיליף מ"עיני הכהן" לפסול סומא לראית נגעים.

ואם יחזור ויקשה לך:

ואלא

זה שרואים נגעים

ביום ולא בלילה

-

מנא ליה

לרבא?

נפקא ליה מ

אמירת בעל הבית המנוגע "

כנגע נראה לי בבית

".

ודריש כך: "

לי

" נראה הנגע,

ולא

שנראה הנגע "

לאורי

". והיינו, שמטמא הנגע את הבית רק אם הוא נראה לאור היום, שאינו צריך נר, ובאותה שעה הולך בעל הבית לקרא לכהן . ולמדים מכאן שאין הכהן רואהו אלא ביום .

ומקשינן:

ואביי

, למה לא יליף מקרא ד"נראה לי"?

ומתרצינן:

אי מהתם, הוה אמינא הני מילי

שרואים נגע רק ביום, ב

טומאה דלאו דגופיה

, שכתיבא רק בנגעי בתים.

אבל טומאה דגופיה, אפילו לאורו

של נר, ובלילה

נמי

רואים .

לכן

קא משמע לן

רחמנא בהדיא בתיבת "ביום", שרק ביום רואין נגעים, ולא בלילה.

מתניתין:

ועוד אמר רבי מאיר: מלקט אדם עצמות אביו ואמו

במועד .

בזמנים קדומים נהגו לקבור את המת, ולאחר שעבר פרק זמן שבו מתעכל הבשר, היו פותחים את הקבר ומלקטים ממנו את העצמות בתוך ארון קטן, ומוליכים את הארון עם העצמות לקבורה בקברות אבותם.

ומותר לעשות זאת במועד

מפני ששמחה היא לו

שמעביר את עצמות אביו ואמו לקברות אבותם.

רבי יוסי אומר

: לא יעשה זאת במועד היות ויום ליקוט העצמות - יום

אבל הוא לו

.

לא יעורר אדם על מתו,

שמת חודש או חודשיים לפני המועד.

והיינו, לא ישכור ספדן שיחזור על כל הקרובים של המת לעוררן לבכות עמו.

ו

כן

לא יספידנו

, לא ישכור ספדן שיספיד מתו שמת בתוך שלשים יום לפני הרגל.

וכל זאת אמרו, שלא יעורר על מתו ולא יספיד -

קודם לרגל שלשים יום

, מהטעם שיתבאר בגמרא .

גמרא:

שנינו במשנה רבי מאיר אומר מותר לאדם ללקט עצמות אביו ואמו ברגל.

ורמינהו

סתירה לדבריו, ממה ששנינו אחרת במסכת שמחות [פרק יב] :

המלקט עצמות אביו ואמו

-

הרי זה מתאבל עליהם כל היום, ולערב אין מתאבל עליהן

.

ואמר

הוסיף

רב חסדא

על דברי הברייתא:

אפילו

לא ליקט בעצמו את העצמות אלא רק ראה אותם לאחר הליקוט כשהם

צרורין לו בסדינו

, הרי הוא מתאבל עליהם באותו היום .

ואיך אמר רבי מאיר שמותר לו ללקט עצמות במועד מפני ששמחה היא לו!?

אמר אביי: אימא,

אמור בדברי רבי מאיר כך: מותר לו ללקט עצמות ברגל

מפני ששמחת הרגל עליו

, וכיון שהוא שמח ברגל אין הוא מצטער בשעת ליקוט העצמות, ואינו מתאבל עליהם .

שנינו במשנה:

ולא יערער על מתו.

והוינן בה:

מאי

, מהו "

לא יערער על מתו

"?

אמר רב: כד הדר

כשהיה מחזר

ספדנא במערבא

אחרי כל הקרובים למת,

אמרי

, היו אומרים:

יבכון עמיה כל מרירי ליבא!

יבכו עמו כל אלו שיש להם מרירות בלבם על מות המת.

ולא יעשה זאת

קודם הרגל שלשים יום.

והוינן בה:

מאי שנא שלשים יום

שבהם לא יערער על המת ולא יספידנו?

אמר רב כהנא אמר רב יהודה אמר רב

: משום מעשה שהיה -

מעשה באדם אחד שכינס מעות לעלות לרגל, ובא ספדן ועמד על פתח ביתו,

וביקש מעות כדי להספיד את המת שמת להם.

ונטלתן אשתו

למעות שהיו מזומנות בבית כדי לעלות לרגל

ונתנתן לו

.

ונמנע

אותו אדם

ולא עלה

לרגל, כיון שניתנו המעות של הוצאות הדרך לספדן.

באותה שעה אמרו: לא יעורר

אדם

על מתו,

שלא ישכור ספדן שיחזר על קרובי המת,

ולא יספידנו, קודם לרגל שלשים יום

, כדי שלא ישתמש במעות המיועדות לעליה לרגל לצורך ההספד. ובשלשים היום שלפני הרגל מצויות בידי האדם המעות לצורך העליה לרגל .