Version texte de ce daf : original et traduction
Moed Katan 4b (ד:) — le Talmud en français
Moed Katan 4b (מועד קטן ד:): Mais quoi « medalin » — " - cheloufi ! C’est une expression de l’éclaircissement : on retire [on arrache] un légume d’entre des légumes serrés. S’il le retire pour le…
Texte original — Moed Katan 4b (ד:)
אלא,
מאי
"
מדלין
" -
שלופי!
לשון דילול הוא, שנוטל [שולף] ירק מבין ירקות צפופין.
אם נוטל כדי לאכול, מותר.
אך אם רצונו לייפות את הירקות הנשארים כדי שיגדלו היטב על ידי הדלדול, אסור.
ואם כן, אין להתיר להשקות ירקות מהא דתנן "מדלין לירקות", כי שם הכוונה היא לדלדול.
ומצינו לשון "מידל" שהוא דילול, לגבי פאה ועוללות:
כדתנן
במסכת פאה [פרק ו]:
המידל בגפנים
, שתולש מגפן הטעונה אשכולות יותר מהראוי כדי לדלל אותה -
כשם שהוא מידל
מדלל
בשלו
לטובת גידול הגפן,
כך
מותר
הוא
גם להיות
מידל ב
פאה
של עניים, דברי רבי יהודה
.
רבי מאיר אומר
: רק
ב
גפן
שלו רשאי
לדלל,
ואינו רשאי
לדלל
בשל עניים
.
ומוכח שלשון "מידל" משמעותו דילול גידול צפוף, כמו שסבר רבה תוספאה.
אמר ליה
רבינא: הא אמרו להדיא ש"מדלין לירקות" בענין השקאה.
והא תניא: מדלין מים לירקות כדי לאכלן
. הרי ש"מדלין" משמעותו לצורך השקאה במים!
אמר ליה
, רבה תוספאה:
אי תניא
-
תניא
, ואין לנדות את המשקה ירקות בחול המועד, כי דילמא לצורך המועד השקה אותה.
שנינו במתניתין:
ואין עושין עוגיות לגפנים
.
ומבארינן:
מאי עוגיות
?
אמר רב יהודה: בנכי
. בורות עגולים שעושים תחת עצי הגפן והזית, כדי לקבל בהם מי גשמים.
תניא נמי הכי: אלו הן עוגיות
? -
בדידין
גומות
ש
עושין
בעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים
.
ומקשינן:
איני! והא רב יהודה שרא לבני בר ציתאי
שם מקום
למעבד
לעשות במועד
בנכי לכרמיהון
. ואם עוגיות הן בנכי, איך התיר להם? והא תנן אסור לעשותן.
ומתרצינן:
לא קשיא
.
הא
דאסור,
בחדתי
. כי לעשות עוגיות חדשות הוי טירחא יתירה, ואסור.
הא
דשרי רב יהודה
בעתיקי
. שנסתמו העוגיות שהיו כבר לגפנים, ומותר לחזור ולחפרן בחול המועד, שאין במלאכה זו טירחה יתירה .
שנינו במתניתין:
רבי אלעזר בן עזריה אומר: אין עושין את האמה
בתחילה, בין במועד ובין בשביעית.
ומקשינן:
בשלמא
ב
מועד
אסור לעשותה,
משום דקא טרח
, ואסרו טירחה בחול המועד .
אלא
ב
שביעית
-
מאי טעמא
אסור לחפור האמה, הא לאו עבודת קרקע היא, וסתם טירחא לא אסורה בשביעית.
ומתרצינן: בטעם האיסור
פליגו בה רבי זירא ורבי אבא בר ממל
.
חד אמר, מפני שנראה כעודר
קרקע בשביעית, כי חפירה דומה לעידור.
וחד אמר, מפני ש
כשחופר את האמה הרי הוא מניח את העפר שמוציא על שפתה, ובכך הוא
מכשיר
את
אגפיה
, צידי האמה,
לזריעה
, באדמה רכה שהוא מוציא ומניח מצידי האמה, והוי עבודת קרקע בשביעית .
מאי בינייהו
?
איכא בינייהו
באופן
דקא אתו מיא בתריה
. שמיד אחר שחופר עתידה החפירה להתמלאות במים, הבאים מיד עם החפירה.
מאן דאמר
שהאיסור הוא
מפני שמכשיר אגפיה לזריעה, איכא
גם כאן טעמא לאסור מפני שמכשיר אגפיה לזריעה, כי בשעה שהוא חופר ובאים המים הוא משליך על אגפיה אדמה הרכה, ולכן אסור לו לעשות כן בשביעית.
ו
אילו ל
מאן דאמר
שהאיסור הוא
מפני שנראה כעודר, ליכא
לחשש זה, כי כאן בשעה שהוא עודר מתמלא מים, ומוכח שחופר לצורך תיקון האמה ולא לעידור השדה, כי מי שעודר שדה אין היא מתמלאת תיכף מים. ולכן מותר לו לחפור בתוך האמה, שאינו נראה כעודר.
ומקשינן:
ולמאן דאמר מפני שנראה כעודר
-
ליחוש
נמי
מפני שמכשיר אגפיה לזריעה
, ומשום הכי יאסור אף אם "קא אתו מיא בתריה".
אלא
, בהא לכולי עלמא אסור.
ובאופן אחר
איכא בינייהו
, והוא: כשחופר בתוך האמה,
דקא שקיל מיניה
, ולוקח ממנה את העפר,
ושדי לבראי
, ומשליכו רחוק מאגפיה, שאינו מכשירם לזריעה.
למאן דאמר
שהאיסור לחפור באמה הוא
מפני שמכשיר אגפיה לזריעה, ליכא
הכא לטעמא שמכשיר אגפיה, ומותר.
ואילו
למאן דאמר מפני שנראה כעודר, איכא
למיחש שיראה כעודר, ואסור .
ומקשינן שוב:
ולמאן דאמר שמכשיר אגפיה לזריעה
-
ליחוש
נמי
מפני שנראה כעודר
, ויאסר אף בזורק העפר רחוק מאגפיה.
ומתרצינן: כיון שזורק העפר, אינו נראה כעודר. כי
עודר נמי
[דהיינו, העודר עצמו]
כי קא שקיל
, כשהוא לוקח את העפר במעדר, אין הוא זורקו למרחוק, אלא -
בדוכתיה מנח ליה!
אינו מוציאו מחפירתו. כי תכלית העידור היא רק לרכך הקרקע.
ולכן, בחופר בקרקע שבאמת המים, כיון שזרקו לעפר למרחק, אינו נראה כלל כעודר, ומותר .
אמימר מתני לה
להא דאמר רבי אלעזר בן עזריה "אין עושין את האמה בשביעית" -
מפני שנראה כעודר
.
ו
לפיכך
קשיא ליה ד
ברי
רבי אלעזר בן עזריה
במתניתין,
אדרבי אלעזר בן עזריה
בשביעית.
והכי קשיא ליה:
ומי אמר רבי אלעזר בן עזריה
"
כל שנראה כעודר, אסור
"!?
ורמינהי
מהא דתנן במסכת שביעית:
עושה אדם את זבלו אוצר
, שמכניס את כל זבלו למקום אחד בשדהו, ולא חיישינן שנראה כמזבל שדהו.
רבי מאיר אוסר, עד ש
יחפור ו
יעמיק שלשה טפחים
, ומכניס הזבל במקום שהעמיק, שאז ניכר שלא לשם זיבול השדה הכניסו,
או עד שיגביה
תל בגובה
שלשה טפחים
, להיכר שאינו מזבל שדהו, ויניח שם את הזבל.
אבל אם
היה לו דבר מועט
, קצת זבל, באותה השדה קודם שביעית - אין צריך לעשות היכר. אלא,
מוסיף עליו והולך
, בשביעית.
רבי אלעזר בו עזריה אוסר
להניח בשדהו זבל אפילו אם היה לו בה מעט זבל קודם שביעית,
עד שיעמיק שלשה, או עד שיגביה
שלשה, או עד שיתן על הסלע
שאינו ראוי לזריעה, ואין נראה כמזבל בהנחה עליה.
וקשה לשיטתו, היכי שרי לחפור שלשה לצורך הכנסת הזבל, הא נראה כעודר.
ומתרצינן:
רבי זירא ורבי אבא בר ממל
תירצו שניהם את הסתירה, כל אחד בדרכו.
חד אמר, כגון ש
כבר
העמיק
קודם השביעית, ואין צריך להעמיק בשביעית עצמה להיכרא.
וחד אמר
אף אם מעמיק בשביעית לא נראה כעודר, שהרי
זבלו מוכיח עליו
, שחופר כדי להניחו, ולכן התיר שם רבי אלעזר בן עזריה .
שנינו במתניתין:
ומתקנין את המקולקלת במועד
.
והוינן בה:
מאי מקולקלת
? עד כמה תהא מקולקלת ויוכל לתקנה?
אמר רבי אבא: שאם היתה
סתומה, ונשארה האמה
עמוקה
רק
טפח
, מתוך ששה טפחים שבתחילה, חוזר ו
מעמידה על ששה
טפחים
, שמותר לו לחפור חמשה טפחים. כי סתם אמה היא כשמה, "אמה" של ו' טפחים.
פשיטא
, אם היתה עמוקה ג' טפחים ונסתמה, ועומדת על
חצי טפח
ורוצה לחפרה שני טפחים ומחצה, ולהעמידה
על שלשה טפחים
-
אסור.
כי כיון דלא עבר מיא
בג' טפחים - מעשהו
לא כלום הוא
, והוי טירחא שאינה צריכה, ואסורה במועד .
היתה עמוקה שנים עשר טפחים, ונסתמה ועומדת על
טפחיים
, ורוצה לחזור ולחפרה י' טפחים ולהעמידה
על שנים עשר
טפחים, אסור.
כיון
דקא טרח טירחא יתירה, לא
הותר לו אלא לחפור ששה טפחים הנצרכים לאמת מים.
אלא מספקא לן בהיתר עמוקה שבעה טפחים ונסתמה ועומדת על
טפחיים
, ורוצה להעמיקה ולהעמידה
על שבעה
טפחים -
מהו
? האם זה דומה לעומדת על טפח שיכול להעמיקה עד ששה, כי
הכא חמשה קא מעמיק, ו
כן
הכא
, במעמיק מטפחים לשבעה,
חמשה קא מעמיק
, ומותר, שאינה טרחא יתירה.
או דילמא
במעמיק לשבעה טפחים,
כיון דאיכא טפח יתירא
, שהרי הוא לא צריך לאמה אלא ששה טפחים, ודי לו בחפירת ארבעה טפחים. וכיון ש
איכא טרחא
יתירה
טפי
מזה שמעמיק מטפח לששה טפחים, שזה אשר מעמיק לשבעה צריך לשחות יותר בחפירתו, ויאסר.
ומסקינן לאיבעיא:
תיקו!
אביי שרא לבני בר המדך לשחופי נהרא
, לעקור ענפי אילנות הגדלים בנהר, בחול המועד.
רבי ירמיה שרא להו לבני סכותא למיכרא נהרא טמימא
, לפתוח מקור מעיין שנסתם.
רב אשי שרא להו לבני מתא מחסיא לאקדוחי
, לפנות שרטון מתוך
נהר בורניץ
.
וטעמיה:
אמר, כיון דשתי מיניה רבים
-
כ
צרכי
רבים דמי
.
ותנן
במתניתין
עושין כל צרכי רבים
.
Traduction française
Mais
quoi
«
medalin » —
cheloufi !
C’est une expression de l’éclaircissement : on retire [on arrache] un légume d’entre des légumes serrés.
S’il le retire pour le manger, c’est permis.
Mais si son intention est d’embellir les légumes restants afin qu’ils poussent convenablement grâce à l’éclaircissement, c’est interdit.
Et dès lors, il n’est pas possible d’autoriser l’arrosage des légumes à partir de ce que nous avons appris : « On éclaircit les légumes », car là-bas l’intention est l’éclaircissement.
Et nous trouvons l’expression « éclaircit » au sens d’éclaircissement, concernant la pea et les olelot :
Comme nous avons appris
dans le traité Pea [chapitre 6] :
Celui qui éclaircit les vignes,
qui arrache d’une vigne chargée de grappes plus qu’il ne convient afin de l’éclaircir —
de même qu’il éclaircit
éclaircit
ce qui est à lui,
pour favoriser la croissance de la vigne,
ainsi
il est permis
à lui
également d’être
celui qui éclaircit la
pea
des pauvres, selon les paroles de Rabbi Yehouda.
Rabbi Meïr dit :
seulement
dans
une vigne
à lui, il est autorisé
à éclaircir,
mais il n’est pas autorisé
à éclaircir
celle des pauvres.
Il est donc démontré que l’expression « éclaircit » signifie l’éclaircissement d’une croissance dense, comme le pensait Rabba Tosfaïa.
Ravina lui dit :
Ils ont pourtant dit explicitement que « l’on éclaircit les légumes » au sujet de l’arrosage.
Et il est enseigné dans une baraïta : On fait couler de l’eau vers les légumes afin de les manger.
Il apparaît donc que « l’on éclaircit » signifie qu’on les arrose d’eau !
Il lui dit,
Rabba Tosfaïa :
Si cela est enseigné —
c’est enseigné,
et il ne faut pas exclure celui qui arrose des légumes pendant le moed, car peut-être les a-t-il arrosés pour les besoins de la fête.
Nous avons appris dans la Michna :
Et l’on ne fait pas de cuvettes pour les vignes.
Et nous l’expliquons :
Que sont les cuvettes ?
Rav Yehouda dit : des banekhi.
Des fosses circulaires que l’on fait sous les arbres de vigne et d’olivier afin d’y recueillir les eaux de pluie.
Il est également enseigné ainsi : Que sont les cuvettes ? —
Des badidin,
des cavités
que l’on
fait
à la base des oliviers et à la base des vignes.
Et nous objectons :
N’est-ce pas ! Rav Yehouda n’a-t-il pas autorisé aux בני בר ציתאי
nom d’un lieu,
de faire
faire pendant le moed
des banekhi pour leurs vignobles ?
Et si les cuvettes sont des banekhi, comment le leur a-t-il permis ? Nous avons pourtant appris qu’il est interdit de les faire.
Et nous répondons :
Ce n’est pas difficile.
Ceci,
qui est interdit,
concerne les nouvelles.
Car faire de nouvelles cuvettes constitue un labeur excessif, et c’est interdit.
Ceci,
que Rav Yehouda a permis,
concerne les anciennes.
Les cuvettes qui existaient déjà pour les vignes s’étaient bouchées, et il est permis de les recreuser pendant le moed, car ce travail ne comporte pas de labeur excessif.
Nous avons appris dans la Michna : Et l’on répare pendant le moed la rigole détériorée. Et nous examinons cette question : Que signifie « détériorée » ? Jusqu’à quel point doit-elle être détériorée pour qu’il puisse la réparer ? Rabbi Abba dit : si elle était
bouchée, et que la rigole était restée
profonde
seulement
d’un téfa’h,
sur les six tefa’him qu’elle avait au début, il revient et la
rétablit à six
tefa’him
, ce qui signifie qu’il lui est permis de creuser cinq tefa’him. Car une rigole est communément, comme son nom l’indique, une « coudée » de six tefa’him.
C’est évident : si elle avait une profondeur de trois tefa’him et s’était bouchée, ne restant plus qu’à
un demi-téfa’h,
et qu’il veuille la creuser de deux tefa’him et demi afin de la
rétablir à trois tefa’him —
c’est interdit.
Puisque l’eau ne passe pas
à trois tefa’him, son acte
n’est rien,
et c’est un labeur qui n’est pas nécessaire, interdit pendant le moed.
Elle avait une profondeur de douze palmes, puis fut comblée et se trouvait à
deux palmes ;
et il veut la recreuser de dix palmes et l’établir
à douze
palmes : c’est interdit.
Puisqu’il
s’est donné une peine excessive, il ne lui est pas
permis de creuser seulement les six palmes nécessaires au canal d’eau.
Mais notre doute porte sur le cas où le canal avait une profondeur permise de sept palmes, puis fut comblé et se trouva à
deux palmes,
et où il veut l’approfondir et l’établir
à sept
palmes :
qu’en est-il ?
Est-ce comparable au cas où il se trouve à une palme et où il peut l’approfondir jusqu’à six, car
ici, il approfondit de cinq palmes, et
c’est
ici
également le cas : en approfondissant de deux palmes jusqu’à sept,
il approfondit de cinq palmes,
et c’est permis, car ce n’est pas une peine excessive.
Ou peut-être
qu’en approfondissant jusqu’à sept palmes,
puisqu’il y a une palme supplémentaire,
car il n’a besoin que de six palmes pour le canal d’eau et quatre palmes de creusement lui suffisent. Et puisqu’
il y a une peine
excessive
davantage
que dans le cas où il approfondit d’une palme jusqu’à six palmes — car celui qui approfondit jusqu’à sept doit davantage se courber pendant son creusement — ce serait interdit.
Et nous concluons au sujet de la question :
teyku !
Abbayé permit aux habitants de Bar Madekh d’arracher les branches du fleuve,
c’est-à-dire d’arracher, pendant ‘Hol ha-Moéd, les branches des arbres qui poussent dans le fleuve.
Rabbi Yirmeya leur permit, aux habitants de Soukota, de creuser le fleuve obstrué,
c’est-à-dire d’ouvrir la source d’une source qui s’était bouchée.
Rav Achi leur permit, aux habitants de Mata Me’hassya, de curer,
c’est-à-dire d’enlever le banc de sable du
fleuve de Bournits.
Et sa raison était la suivante :
il dit : puisque beaucoup en boivent, c’est
comme
les besoins
du public.
Et nous avons enseigné
dans notre Michna :
« On accomplit tous les besoins du public ». .