Moed Katan 2a — le Talmud en français

מתניתין:

א. בחול המועד

משקין בית השלחין

, שהיא שדה הנמצאת במקום מוגבה, כגון שדות שבהרים, ואין מספיקה לה השקאה של הגשמים כיון שחלק ממי הגשמים זורם ממנה כלפי מטה, ואינו נקלט בה, ולפיכך היא טעונה השקאה קבועה על ידי אדם.

ומותר לטרוח ולהשקותה אפילו

ב

חול ה

מועד

[שנאסרה בו מלאכה] .

והתירו חכמים להשקותה, כיון שאם לא ישקו אותה בחול המועד יגרם הפסד גדול.

ו

כמו כן

ב

שנה ה

שביעית

, שאסור לעבוד בה את האדמה, התירו חכמים להשקות את שדה בית השלחין, כדי שהיא לא תיפסד.

וזה שאמרנו משקין בית השלחין בחול המועד, הוא:

בין

להשקותה

מ

מי

מעיין שיצא בתחילה

, שרק עתה החל לנבוע ועדיין לא חקק לעצמו דרך בקרקע.

בין מ

המים של

מעיין שלא יצא בתחילה

, אלא שכבר זמן רב החזיק דרך לעצמו.

והיינו, שיכול אדם לפתוח את אמת המים במקום שמגיעין אליה מי המעיין, בין מעין חדש ובין מעין ישן, כדי שמשם יימשכו המים לשדה.

אבל, אין משקין

את בית השלחין בחול המועד

לא ממי הגשמים

, לפי שיש טירחה יתירה בהשקאה מהם.

[ואף אם הם נמשכים באמצעות אמת המים, שאין טירחה בהשקאה שכזאת, שהיא דומה להשקאה ממי מעיינות שאין בהם טירחה יתירה, בכל זאת גזרו חכמים שלא להשקות מהם, כי יש לחוש שעל ידי ההשקאה ימעטו המים, ויבואו להשקותם מימי גשמים המכונסים בבבורות, ויש טירחה בהשקאה כזאת ויבואר לקמן בגמ'].

ו

כן

לא

ישקה במועד

ממי הקילון

, שהם מים הנשאבים מבור עמוק שמכונסים בו מים, טורח גדול הוא לדלות ממנו, ולכן אסור הדבר בחול המועד .

ב.

ואין עושין

בחול המועד

עוגיות לגפנים

, חפירות עגולות סביב עיקרי הגפנים, העשויות לקבל מים, כיון שיש בעשייתם הראשונה טרחה יתירה.

ג.

רבי אלעזר בן עזריה אומר: אין עושין את האמה בתחילה במועד

, לפי שעשיית אמת מים חדשה היא טרחה יתירה.

ו

כן אין עושים אמת מים בתחילה

בשביעית

.

ונחלקו בגמרא בטעם האיסור בשביעית [דף ד ב].

וחכמים אומרים

: אף

עושין את האמה בתחילה, בשביעית

.

ו

כמו כן

מתקנין את

אמות המים

המקולקלות

, שנסתמו ואינן עמוקות [כראוי להשקאה],

במועד

.

ד.

ומתקנין את קלקולי המים

, כגון שנפלו אבנים לבורות השתיה,

שברשות הרבים, וחוטטין אותם

, שמעלים את האבנים והצרורות ואת העפר התיחוח שבבורות המים, אך לא יטרח ויחפור.

ה.

ומתקנין את הדרכים

, מפנים מהם קוצים,

ואת הרחובות

, מקום שיושבין בו בני העיר,

ואת מקוואות המים

.

כלומר, אם נפלו אבנים ועפר לתוכם, מעלים אותם כדי לתקנם ולהכשירם.

ו.

ועושין כל צרכי הרבים

כמבואר בגמרא [דף ה א].

ז.

ומציינין את הקברות

, שמסמנים אותם בסיד שלא יתקרבו אליהם אוכלי תרומה. ואין בסיוד טרחה יתירא.

ח.

ויוצאין

שלוחי בי"ד

אף על הכלאים

, לבדוק את השדות אם לא גדלים בהם כלאיים, ולעוקרם.

גמרא:

שנינו במשנה: משקים את בית השלחים במועד ובשביעית, בין ממעיין שיצא בתחילה ובין ממעיין ישן.

והוינן בה:

השתא, יש לומר

[היינו, הרי אומר התנא במשנה], שמשקים אפילו

ממעין שיצא בתחילה

, למרות שיש לחוש

דאתי

שתבוא הקרקע שמסביב למעיין

לאינפולי

, שתתמוטט הקרקע הסמוכה למעיין היות ועדיין לא נחקקה ולא נקבעה דרכו של המעיין, ואפילו הכי תנן

משקין

ממנו, ולא חיישינן שיבואו לידי טירחה יתירה אם תיפול הקרקע ויצטרכו לתקנו.

אם כן,

ממעיין שלא יצא בתחילה

, וכבר דרכו קבועה והקרקע סביבו יציבה -

דלא אתי לאינפולי מיבעיא!?

וכי צריך הוא התנא להשמיענו שמותר להשקות גם ממנו בחול המועד? והרי בכלל משקין ממעין שיצא בתחילה הוא!

ומתרצינן:

אמרי

בבית המדרש לתרץ:

איצטריך

, הוצרך התנא להשמיענו את דין שני המעיינות.

כי

אי תנא

רק את דינו של

מעיין שיצא בתחילה

, שהקרקע מסביבו עלולה ליפול,

הוה אמינא

כי רק

הכא

, במעיין היוצא בתחילה,

הוא ד

אמרינן כי דוקא את שדה

בית השלחין, אין

, משקים אותו, היות ויש הפסד בדבר. אך שדה

בית הבעל

, שהוא בעמק, ואינו נפסד בלא השקאה קבועה,

לא

התירו להשקותו בחול המועד ממעיין היוצא בתחילה,

משום דאתי לאינפולי,

היות וחששו שמא תיפול הקרקע מסביב ויבואו לטירחה יתירה.

אבל מעיין שלא יצא בתחילה, דלא

חיישינן ד

אתי לאינפולי, אימא אפילו

את שדה

בית הבעל נמי

התירו להשקות בחול המועד.

לכן

קא משמע לן

התנא, כי

לא שנא מעיין שיצא בתחילה, ולא שנא מעיין שלא יצא בתחילה

רק את שדה

בית השלחין, אין

, אכן משקים. אבל את שדה

בית הבעל, לא

משקים כלל.

ומבארת הגמרא את משמעות "בית השלחין":

ומאי

ומנין

משמע דהאי

"

בית השלחין

" -

לישנא דצחותא

צמאון

היא

?

דכתיב

בפרשת עמלק [בסוף פרשת כי תבוא]: "

ואתה עיף, ויגע

". ו"עייף" היינו צמא.

ו

שם

מתרגמינן

את "עייף ויגע" -

ואת משלהי, ולאי

.

והיינו, "שלחין" בלשון התרגום הוא "שלהי" [האות ה' מתחלפת באות ח'], שמשמעותו לשון צמאון.

וממשיכה הגמרא לבאר את משמעות "בית הבעל":

ומאי

ומנין

משמע דהאי

"

בית הבעל

" -

לישנא דמיתבותא היא

? מקום מיושב ושבע ואינו דואג למים, ודי לו בגשמים היורדים במקומו, ואין לו צורך בהשקאה.

דכתיב

בנבואת הגאולה של ישעיהו: "

כי יבעל בחור בתולה

יבעלוך בניך".

ומתרגמינן

"

ארי כמה דמיתותב עולם עם בתולתא

-

יתייתבון בגוויך בנייך

".

והיינו, כמו שיתמלא חפצו של כל איש מאנשי העולם ותתיישב דעתו בנשואיו עם בתולה, ובבעילתה, כך יתיישבו בניך בקרבך.

וזהו הדימוי של "בית הבעל", שהיא מיושבת באמצעות מי הגשמים, בלי צורך בהשקאה.

ווהוינן ביה:

מאן תנא

, מי הוא התנא ששנה את משנתנו, הסובר:

א.

ד

רק במקום

פסידא, אין

, רק אז מותר לטרוח בחול המועד, וכגון השקאת בית השלחין המוזכרת במשנתנו, אבל טירחה בהשקאה לשם

הרווחה לא

הותרה. וכמו ששנינו במשנתנו, שבית הבעל, שאינו נפסד, אסור להשקותו במועד על אף שמשביח יותר אם ישקנו .

ב.

ו

כמו כן סובר התנא הזה כי

אפילו במקום פסידא

שהותרה בו מלאכה -

מיטרח נמי לא טרחינן

, וכגון השקאה ממי הגשמים אסורה, מפני טירחה יתירה שבהשקאתם .

אמר רב הונא

תנא דמתניתין -

רבי אליעזר בן יעקב הוא

, השונה את המשנה לקמן.

דתנן

במשנה לקמן [ו ב]:

רבי אליעזר בן יעקב אומר, מושכין את המים

בחול המועד בבית הבעל רק

מאילן

שיש תחתיו מים

לאילן

אחר, על ידי שעושין תעלה קטנה ביניהם .

ובלבד שלא ישקה את השדה

[של בית הבעל שמסביב לאילנות]

כולה

, היות והשקאת שדה זו הרווחה בעלמא היא, וסבר רבי אליעזר בן יעקב שאסור לעשותה במועד. ואם כן, הוא התנא של משנתנו, הסובר שאין להשקות עבור הרווחה בעלמא.

ומקשה הגמרא לרב הונא: מנין לך שרבי אליעזר בן יעקב השונה את המשנה לקמן הוא התנא ששנה גם את משנתנו?

אימור דשמעת ליה

לקמן במשנה

לרבי אליעזר

בן יעקב רק לענין

הרווחה, דלא

הותרה מלאכה עבור הרוחה.

אך זה ששנינו במשנתנו שאסור

טירחא

אף

במקום פסידא

-

מי שמעת ליה

לרבי אליעזר בן יעקב שסובר כך!?

אלא, אמר רב פפא: הא

מתניתין

מני

-

רבי יהודה היא

.

דתניא

בברייתא בתוספתא:

מעיין היוצא בתחילה, משקין ממנו אפילו שדה בית הבעל, דברי רבי מאיר

.

רבי יהודה אומר: אין משקין אלא שדה בית השלחין שחרבה

, ולקמן יתבאר מהו.

רבי אלעזר בן עזריה אומר: לא כך ולא כך!

וגם דבריו יתבארו לקמן.

יתר על כן

החמיר ו

אמר רבי יהודה

: אפילו בבית השלחין

לא יפנה אדם

, לא יטה אליה את

אמת המים וישקה לגינתו ולחורבתו בחולו של מועד

, היות שדבר זה הוא טירחה יתירה.

וממשיך רב פפא:

והוינן בה, בביאור הברייתא:

מאי

, מהי "שדה בית השלחין ש

חרבה

", המוזכרת בברייתא?

אילימא חרבה

השדה

ממש

, שלא גדל בה זרע, והיא שדה בור - תיקשי: הרי אין לה תקנה בהשקאה, ו

למה לי דמשקי לה!?

ו

על כך

אמר אביי

: מדובר בשדה

שחרבה ממעיין זה

, שהושקתה ממנו תמיד,

ויצא לה מעיין אחר

, ואם לא ישקנה ממנו יהיה לו הפסד גדול .

ואפילו הכי, לא התיר רבי יהודה להשקותה בחול המועד אלא רק ממי המעיין החדש שיצא לה, היות ואין בו טרחה יתירה, אך לא הותר להטות לשדהו את מהלך המעיין.

הרי שלא התיר רבי יהודה טירחה אף במקום הפסד כבית השלחין שהושקה עד כה, ונפסד.

ואיסור הרווחה נמי שמעינן מכאן, מכך שנקט בהיתר להשקות ממי המעיין רק בית השלחין, ולא בית הבעל.

ולכן אפשר להעמיד את משנתנו כרבי יהודה.

ומכח זה אומר רב פפא, שמשנתנו, האוסרת טירחה אף במקום הפסד, ואוסרת אף הרוחה בלא טירחה יתירה - רבי יהודה היא.

ועתה מבארת הגמרא את האמור באותה הברייתא:

רבי אלעזר בן עזריה אומר: לא כך ולא כך!

דהיינו,

לא שנא

אם

חרב מעיינה

של בית השלחין,

ולא שנא

אם

לא חרב מעיינה

-

מעיין שיצא בתחילה לא

משקים ממנו, אלא רק ממעין ישן.

וכיון שרבי אלעזר בן עזריה אסר להשקות בית השלחין ממעין חדש אפילו אם חרב מעיינו, לא מצינו להעמיד את משנתנו לפיו.

ועתה מקשה הגמרא לרב פפא:

וממאי

, מנין לך שאסר רבי יהודה אפילו בהרווחה!

דילמא

, יתכן לומר, כי

עד כאן לא קאמר רבי יהודה

במחלוקתו עם רבי מאיר, כי רק

בית השלחין, אין

, מותר להשקות, ואילו

בית הבעל לא

משקים -

אלא

דוקא ב

מעיין שיצא בתחילה

. שהרי בכך עוסקת הברייתא, בבית השלחין שחרב מעיינו וכעת הוא בא להשקות ממעיין חדש.