Moed Katan 14a — le Talmud en français

ומנודה שהתירו לו חכמים

את נידויו במועד [היות וכל זמן שהיה מנודה הוא אסור בכיבוס].

וכן מי שנשאל

במועד

לחכם

על נדרו, על שאסר עצמו בכיבוס,

והותר

לו נדרו על ידי החכם, עתה, במועד.

מטפחות

מגבות

הידים,

שמנגבים בהן את הידים, ונמאסו מרוב שימוש .

ומטפחות

של

הספרים,

שנהגו ליתנם על האנשים המסתפרים, בשעת התספורת. והסתפרו האנשים שמותר להם להסתפר במועד, והתלכלכו המטפחות .

ומטפחות הספג,

המגבות שמסתפגים בהן אחר הרחצה, והן מטונפות.

וכן מטפחות

הזבין והזבות

,

והנדות, והיולדות

.

ו

כן

כל העולין מטומאה לטהרה

-

הרי אלו מותרין

לכבס, לטבול את בגדיהם, ולטהר אותם בכך.

ושאר כל אדם

-

אסורין

לגלח ולכבס במועד.

גמרא:

שנינו במשנה: ושאר כל אדם אסורין לספר ולכבס במועד.

ו

הוינן בה:

שאר כל אדם

-

מאי טעמא אסורין

? והרי התספורת והכיבוס צורך המועד הן, ויש להתירם, על אף שהן מלאכות!?

ומשנינן: טעמו של האיסור הוא משום שחששו חכמים שמא יתרשלו בני אדם, וישאירו את מלאכות הגילוח והכיבוס לעשותן במועד, בשעה שהם בטלים ממלאכתם, וכך יכנסו למועד כשהם מנוולים בלי גילוח, ועם בגדים מטונפים.

ומצינו דוגמא לזה, שחוששים שמא ישהו אנשים את הכיבוס והתספורת וישארו בניוולם:

כדתנן

: הכהנים שהם

אנשי משמר

, המשרתים במקדש בזמן ה"משמר" הקבוע שלהם בעבודת המקדש.

ו

כן הישראלים, "

אנשי מעמד

", שהם נציגי עם ישראל העומדים על קרבנות הציבור בשעת הקרבתם, ומידי שבוע הם מתחלפים, ובאותו שבוע הם אינם עוסקים במלאכתם -

אסורין לספר ולכבס

באותו השבוע.

ו

רק

ב

יום

חמישי מותרין

לספר ולכבס,

מפני כבוד השבת

.

ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי אלעזר: מאי טעמא

אסורים אנשי המשמר ואנשי המעמד לספר ולכבס בעת שירותם?

כדי

שלא יתרשלו, ושלא ישהו את התספורת והכיבוס לשבוע הזה שהם בטלים בו ממלאכתם -

שלא יכנסו למשמרתן כשהן מנוולין

.

הכא נמי

, לגבי תספורת וכבוס במועד, גזרו חכמים לאסור,

כדי שלא יכנסו לרגל

כשהן מנוולין .

בעי רבי זירא

: אדם ש

אבדה לו אבידה ערב

הרגל,

ולא כיבס ולא הסתפר לפני המועד מחמת שהיה טרוד בחיפוש אחר אבידתו, האם

כיון דאניס

, שלא התרשל,

מותר

לו לספר ולכבס במועד .

או דלמא, כיון דלא מוכחא מילתא

, שאין האנשים הרואים אותו מסתפר ומכבס במועד יודעים שהוא לא התרשל -

לא

התירו לו!

אמר אביי

: אכן גזרו אפילו על מי שלא התרשל, מחמת הרואים.

וכמו שמצינו באפיית המצות לפסח, שגזרו חכמים שלא לעשות בהן צורות, משום החשש שמא ישהו בשעת עשיית הצורות ויבואו להחמיץ את המצות.

ואפילו לאנשי "בית בייתוס", שהיה להם דפוסים לעשיית צורות למצות, ולא היו שוהים כלל בשעת הכנסת הבצק לדפוסים, אסרו חכמים לעשות מצות עם צורות כי יש לחשוש שיתמהו האנשים שאינם מכירים את צורת עבודתם של בית בייתוס, ו

יאמרו: כל הסריקין

[מצות מצויירות במבנה מיוחד של מצה, ונקראות כך על שם ש"סורקים" אותן]

אסורין, סריקי בייתוס מותרין!?

ופרכינן לאביי:

ולטעמיך,

שחוששים לאותם אנשים הרואים אותו עושה מלאכה ואינם יודעים שהיא נעשית בהיתר.

אם כן,

הא דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: כל מי שאין לו אלא חלוק אחד

-

מותר לכבסו בחולו של מועד

.

התם נמי

, הרי יאמרו: כל החלוקין אסורין ושל זה מותרים! כמו שיש לדבריך לחוש במצה, ש

יאמרו: כל הסריקין אסורין, סריקי בייתוס מותרין!

ומשנינן:

הא אתמר עלה,

על דברי רבי יוחנן, המתיר לכבס למי שאין לו אלא חלוק אחד:

אמר מר בר רב אשי: איזורו

, חגורתו של המכבס את חלוקו היחיד, שחייבוהו חכמים להיות חגור בה על מקטרונו בשעת הכיבוס -

מוכיח עליו!

והיינו, שחייבוהו חכמים לחגור איזור על גבי הבגד העליון שהוא לובש אותו בשעת כיבוס החלוק, כדי שיהיה סימן לכל שהוא מכבס בהיתר, היות ואין לו אלא חלוק אחד בלבד .

רב אשי מתני

, היה שונה כך את בעייתו של רבי זירא:

בעי רבי זירא

: ספר

אומן

המספר את הרבים בערב יום טוב,

שאבדה לו אבידה ערב הרגל

, והרבים שבאים אליו להסתפר רואים אותו שהוא טורח לחפש את אבידתו, ולכן היה אנוס ולא הספיק להסתפר בעצמו -

מהו

? וצדדי הספק הם:

כיון דאומן הוא

, ורבים מצויים אצלו ערב הרגל -

מוכחא מילתא

שהיה אנוס מלהסתפר בעצמו עקב אבידתו, ולכן אפשר להתיר לו להסתפר במועד .

או דלמא, כיון דלא מוכחא מילתא

לכל

כי הנך

, כמו המקרים המנויים במשנה להיתר, שבהם הכל יודעים שהיו אנוסים מלהסתפר לפני המועד -

לא

התירו לו להתגלח, מחשש הרואים שאינם יודעים מאונסו!?

ומסקינן:

תיקו

.

שנינו במשנה: הבא

ממדינת הים

, מותר לו לגלח במועד.

ומבארת הגמרא:

מתניתין

-

דלא כרבי יהודה

היא!

דתניא, רבי יהודה אומר: הבא ממדינת הים

-

לא יגלח, מפני שיצא שלא ברשות

. שלא היה אנוס לצאת מחמת שהיה עליו עול [רשות] של אחרים, אלא יצא ברצון עצמו .

אמר רבא

: אם יצא שלא לצורך כלל, אלא רק כדי לטייל ו

לשוט

בעולם הרחב -

דברי הכל

[חכמים ורבי יהודה]

אסור

לו לגלח במועד, שאין זה אנוס כלל.

ואם יצא

ל

צורך הבאת

מזונות

למחיה -

דברי הכל מותר

, שזה חשוב יוצא באונס, ומותר לו להתגלח.

לא נחלקו

חכמים ורבי יהודה,

אלא

במי שיש לו כדי מזונותיו במקומו, ויוצא

להרויחא

, להגדיל את רכושו, ולהרויח יותר.

מר

רבי יהודה

מדמי ליה כלשוט,

ואוסר עליו להתגלח במועד.

ומר

חכמים

מדמי ליה כ

יוצא

למזונות

, שהוא יוצא באונס, ומתירים לו להתגלח במועד .

מיתיבי

לרבא מברייתא בתוספתא, דתניא:

אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה

האוסר למי שבא ממדינת הים, להתגלח במועד,

כשיצא שלא ברשות

.

ו

נראים

דברי חכמים

המתירים לו להתגלח,

כשיצא ברשות.

ומדייקת הגמרא:

מאי

, באיזה אופן אמר רבי שנראים דברי רבי יהודה לאסור, ביוצא

שלא ברשות

?

אילימא

ביוצא

לשוט

.

זה לא יתכן. כי:

והאמרת

, הרי אמר רבא, שביוצא לשוט

דברי הכל אסור

לו להתגלח במועד. וכיצד אמר רבי ש"נראים" בזאת דברי רבי יהודה!?

ואלא

שמא תאמר שנראים לרבי דברי רבי יהודה לאסור ביוצא

למזונות

.

גם זה לא יתכן. כי:

והאמרת

, הרי אמר רבא, ביוצא למזונות -

דברי הכל מותר!

אלא פשיטא

שצריך לומר שנראים לרבי דברי רבי יהודה ביוצא

להרויחא.

ואם כן, לדברי רבא, יסתרו דברי רבי ברישא לדברי רבי בסיפא.

כי

אימא סיפא: נראין

לרבי

דברי חכמים

להתיר -

כשיצא ברשות.

מאי

"יצא

ברשות

"?

אילימא

ביוצא

למזונות

-

הא אמרת דברי הכל

[וגם לרבי יהודה]

מותר!

ואלא

בהכרח, שנראה לרבי להתיר כחכמים, ביוצא ברשות

להרויחא!

ואם כן תקשי:

והא אמרת

ברישא כי

נראין

לרבי

דברי רבי יהודה בהא

, ביוצא להרוחה, לאסור!

ונמצא שלדברי רבא יסתרו דברי רבי ברישא את דבריו בסיפא, כי ברישא נראים לרבי לאסור ביוצא להרוחה, וכדברי רבי יהודה, ובסיפא הוא מתיר זאת, וכדברי חכמים!

אלא, בהכרח, שאין הביאור כרבא שלא נחלקו אלא להרווחא, אלא נחלקו ביוצא לשוט וביוצא למזונות!

ומשנינן: רבי לא התכוון כלל לומר דעת עצמו, היכן להתיר ולאסור. אלא הוא בא רק להסביר את שיטות החולקים.

ו

הכי קאמר

רבי בברייתא הזאת:

נראין דברי רבי יהודה לרבנן

לאסור,

כשיצא שלא ברשות

.

ומאי ניהו

-

לשוט

.

שאפילו חכמים לא נחלקו עליו

להתיר

אלא

ביוצא

להרויחא

.

אבל

ביוצא

לשוט

-

מודו ליה

לרבי יהודה לאסור.

ונראין דברי רבנן לרבי יהודה

להתיר

כשיצא ברשות

.

ומאי ניהו

היוצא

למזונות

.

שאפילו רבי יהודה לא נחלק עליהם

לאסור

אלא

ביוצא

להרויחא, אבל

ביוצא

למזונות

-

מודה להו

להתיר.

אמר שמואל: קטן הנולד במועד

-

מותר לגלח

אותו

במועד

.

לפי

שאין לך

יוצא מ"

בית האסורין

"

גדול מזה.

שהרי היה העובר כלוא במעי עמו, ואנוס הוא .

ומדייקת הגמא מדבריו של שמואל: אם נולד הקטן

במועד

-

אין,

רק אז מותר לגלחו במועד. אבל אם נולד הקטן

מעיקרא

, מלפני המועד, ולא גילחוהו -

לא

יגלחוהו במועד, לפי שיכלו לגלחו לפני המועד.

מתיב רבי פנחס

לשמואל מברייתא בתוספתא, ששנינו בה:

כל אלו שאמרו

בהם חכמים ש"

מותר לגלח במועד

" -

מותר לגלח בימי אבלו.

ומדייק רבי פנחס מכלל ההיתר את האיסור:

הא

כל מי שאמרו בו חכמים ש

אסור

לו

לגלח במועד

-

אסור

לו

לגלח בימי אבלו

.