Ména'hot 96a — le Talmud en français

מסוכן הוא

, [על עצמו אמר], שאחזו בולמוס [חולי שמרעיב], ומאכילן אותו עד שיאורו עיניו אפילו ביום הכפורים.

ו

אילו

רבי יהודה ורבי שמעון

שנחלקו בדין תנור מקדש,

בגמרא פליגי

, זה גמר מרבו כך, וזה גמר מרבו כך.

דיקא נמי

שלא מן הכתוב למד רבי שמעון כדבריו, מ

דקתני

במשנתנו:

רבי שמעון אומר: לעולם הוי רגיל לומר שתי הלחם ולחם הפנים כשרות בעזרה וכשרות אבית פאגי

, ולשון "לעולם הוי רגיל לומר" משמע דמגמרא אמר כן.

ומסקינן: אכן

שמע מינה

, דבגמרא פליגי.

א. כתיב [ויקרא ו יג]: "זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו עשירית האפה סולת מנחה תמיד, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב. על מחבת בשמן תיעשה מורבכת תביאנה, תופיני מנחת פתים תקריב ריח ניחוח לה'. והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה, חק עולם לה' כליל תקטר"; ואלו הן חביתי כהן גדול שמביא הכהן הגדול בכל יום.

ב. שנינו במשנה לעיל תחלת פרק שתי מדות: חצי עשרון מה היה משמש שבו היה מודד חביתי כהן גדול מחצה בבוקר ומחצה בין הערבים.

מתניתין:

חביתי כהן גדול

:

לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים

, ומשום שמידת חצי העשרון - שבה היה מודד לחביתי כהן גדול - נמשחה ותקדשה, ואם יעשה בחוץ הרי ייפסל ביוצא.

ודוחות

לישתן, עריכתן ואפייתן

את השבת

, שהרי אם יעשה כן מערב שבת ייפסל בלינה, ונמצא שהן מלאכות שאי אפשר לעשותן בערב שבת. אבל

טחינתן והרקדתן

של החיטים לחביתי כהן גדול, היות ויכול הוא לעשות קודם השבת

אינו דוחה את השבת

, כי

כלל אמר רבי עקיבא

:

כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת, ושאי אפשר לה

לעשותה מערב שבת

ואפילו שהיא מכשירי מצוה -

דוחה את השבת

.

וכן

כל המנחות יש בהן מעשה כלי בפנים

, כלומר, עריכתן לישתן ואפייתן בכלי שרת בפנים,

ואין בהן מעשה כלי בחוץ

.

שתי

הלחם

:

ארכם שבעה טפחים, ורחבם ארבעה טפחים, וקרנותיהם

הוא בצק שהיה מצמיד לכל זוית כעין קרנים - היה ארכן

ארבע אצבעות

, ושיעורים אלו הלכה למשה מסיני הם.

לחם הפנים

:

ארכם עשרה טפחים, ורחבם חמשה טפחים, וקרנותיהם שבע אצבעות

.

רבי יהודה אומר

:

הרי לך סימן

שלא תטעה

להחליף את השיעורים בין שתי הלחם ללחם הפנים:

שתי הלחם:

ז

.

ד

.

ד

. [שבעה, ארבעה, ארבע].

לחם הפנים:

י

.

ה

.

ז

. [עשרה, חמשה, שבע].

בן זומא אומר

[מסייע הוא]:

כתיב: "ו

נתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד

", ולמדנו מלשון "

לחם פנים

":

א.

שיהו לו פנים

הן דפנות הלחם, כפי שיתבאר בהמשך המשנה.

ב.

ושיהו לו

"

פינים

[זויות] " והן הקרנות כפי שנתבאר.

א. אורך השולחן ורחבו מפורש בתורה [שמות כה כג]: "ועשית שלחן עצי שטים, אמתיים ארכו ואמה רחבו ואמה וחצי קומתו. ועשית לו מסגרת [שפה] טופח סביב, ועשית זר זהב למסגרתו סביב".

ב. נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה במסכת כלים יז י, ומובא לקמן צז א:

לדעת רבי מאיר: כל האמות - בין של בנין ובין של כלים שהיו במשכן - היו בינוניות, כלומר, אמה בת ששה טפחים.

לדעת רבי יהודה: אמה של בנין ששה טפחים, ושל כלים חמשה טפחים; ובמחלוקתם זו נחלקו אף במשנתנו.

השולחן ארכו עשרה

טפחים [אמתיים, באמה בת חמשה טפחים]

ורחבו חמשה

טפחים [אמה, באמה בת חמשה], ואילו

לחם הפנים

כפי שנתבאר -

ארכו עשרה

טפחים,

ורחבו חמשה

טפחים -

הרי זה

נותן ארכו

של לחם - שהוא עשרה טפחים -

כנגד רחבו של שולחן

שהוא חמשה טפחים, ונותרו באורכו של לחם חמשה טפחים:

וכופל טפחיים ומחצה מכאן

מקצה זה של השולחן מזדקפים טפחיים ומחצה,

וטפחיים ומחצה

מזדקפים

מכאן

מהקצה השני של השולחן -