Version texte de ce daf : original et traduction
Ména'hot 93a — le Talmud en français
Ména'hot 93a du Talmud de Babylone : tsourat ha-daf avec Rachi et Tossafot, traduction et notes. À lire en ligne, gratuitement.
Texte original — Ména'hot 93a
ומפרשינן:
אלא
, אם כן, הני תלתא
קראי
ד"קרבנו"
למה לי?
מה באמת הם באים למעט, אם לא את הבכור המעשר והפסח שאין צריך למעטם?
ומפרשינן: א. "
קרבנו
" הוא סומך
ולא קרבן חבירו
. ב. "
קרבנו
" הוא סומך
ולא קרבן גוי
. ג. "
קרבנו
"
לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה
, כלומר, אם היה קרבן בשותפות צריך שיסמכו כל הבעלים את ידיהם, ולא די בסמיכת אחד. שנינו במשנה:
היורש סומך
ומביא נסכים ומימר:
תני רב חנניה קמיה דרבא
[שנה רב חנניה ברייתא לפני רבא]:
יורש אינו סומך, יורש אינו מימר
.
תמה לו רבא:
והא אנן תנן
"
היורש סומך, ומביא את נסכיו ומימר
"!?
אמר
שאל
ליה
רב חנניה לרבא: האם מכח קושייתך ממשנתנו -
איפכא
, האם אהפך את גירסת הברייתא, ואשנה: יורש סומך, יורש ממיר?
אמר ליה
רבא לרב חנניה:
לא
תהפוך, כי
מתניתא
[הברייתא שהבאת]
רבי יהודה היא
, ומשנתנו כרבי מאיר
; דתניא
:
יורש סומך, יורש מימר
, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: יורש אינו סומך, יורש אינו מימר
.
ומפרשינן:
מאי טעמא דרבי יהודה?
דכתיב בפרשת שלמים "
קרבנו
", ודרשינן:
ולא קרבן אביו
לסמיכה ללמד שיורש אינו סומך,
ויליף
רבי יהודה
תחלת הקדש
[היינו תמורה שהיא תחילת הקדשה של התמורה]
מסוף הקדש
[היינו סמיכה הנעשית סמוך לשחיטה]:
מה סוף הקדש יורש אינו סומך, אף תחילת הקדש יורש אינו מימר
.
ורבנן
סוברים: כיון שכפל הכתוב בפרשת תמורה [ויקרא כז]: "
המר ימיר
", למדנו
לרבות את היורש
לתמורה -
ויליף
רבנן
סוף הקדש
[סמיכה]
מתחילת הקדש
[תמורה]:
מה תחילת הקדש יורש מימר, אף סוף הקדש יורש סומך
.
ו
מקשינן ל
רבנן: האי
"
קרבנו
" - שרבי יהודה דורש ממנו למעט את היורש -
מאי
עבדי ליה?
ומשנינן - כפי שנתבאר לעיל - ששלשת "קרבנו" האמורים באותה פרשה נדרשים:
"
קרבנו
"
ולא קרבן גוי;
"
קרבנו
"
ולא קרבן חבירו;
"
קרבנו
"
לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה
.
ו
מפרשינן טעמא ד
רבי יהודה
שהוא לומד מ"קרבנו" למעט את היורש, ואף שהצרכו לשונות אלו:
"קרבנו"
לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה לית ליה
לרבי יהודה, והוא סובר שבקרבן השותפין די בסמיכתו של אחד, ואם כן נותר "קרבנו" ללמד על היורש שאינו סומך.
מוסיפה הגמרא עוד לבאר את טעמו של רבי יהודה באופן אחר:
ואי נמי אית ליה
, ואף אם תאמר גם בדעתו של רבי יהודה ש"קרבנו" בא ללמד לקרבן השותפין, מכל מקום יכול הוא ללמוד למעט את היורש מ"קרבנו", ומשום שלדעתו: קרבנו של
גוי, ו
קרבנו של
חבירו מחד קרא
ד"קרבנו"
נפקא
ואם כן
אייתרו ליה תרי קראי
ד"קרבנו", ודורש אותם רבי יהודה:
חד
: "
קרבנו
"
ולא קרבן אביו
למעט את היורש.
ואידך: לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה
.
ו
מקשינן ל
רבי יהודה
:
האי
"
המר ימיר
" - שמרבים ממנו חכמים את היורש לתמורה -
מאי עביד ליה?
ומפרשינן:
מיבעי ליה
לרבי יהודה קרא ד"המר ימיר"
לרבות את האשה
, שאם המירה הרי היא לוקה משום "לא ימיר"; וכ
דתניא: לפישכלהענין
בפרשת תמורה שבתורה -
כולו אינו מדבר אלא בלשון זכר
,
מה סופינו לרבות את האשה
, כלומר, האיך נרבה את האשה ללקות משום "לא ימיר"?
תלמוד לומר
"
המר ימיר
" לרבות את האשה.
ורבנן דרשי
לרבות את האשה להמרה
מ
"
ואם
המר ימיר", והוי"ו היתר ללמד הוא בא על האשה.
ו
אילו
רבי יהודה
"
ואם
"
לא דריש
.
מתניתין:
הכל סומכין
חוץ מחרש
[אינו שומע ואינו מדבר]
שוטה וקטן
,
וסומא, וגוי
שאינם סומכים
ו
חוץ מ
העבד והשליח והאשה
.
וסמיכה
-
שיירימצוה
כלומר שאינה מעכבת את הכפרה.
ומקום הסמיכה:
על הראש בשתי ידים
.
ובמקום שסומכין
שם
שוחטין
, ולא יזיזנה ממקומה לשוחטה,
ותיכף לסמיכה שחיטה
.
גמרא:
שנינו במשנה: הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא וגוי:
שואלת הגמרא:
בשלמא חרש שוטה וקטן
שאינם סומכים - טעם דין זה ברור משום
דלאו בני דעה נינהו
.
וכן
גוי
שאינו סומך
נמי
ברור טעמו, משום שנאמר [ויקרא א] "דבר אל בני ישראל וסמך ידו על ראש העולה", ולמדנו:
בני ישראל סומכין ואין גויים סומכין
.
אלא סומא, מאי טעמא לא
יסמוך!?
ונחלקו בדבר
רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי
:
חד אמר
מקור לזה: כי
אתיא
בגזירה שוה "
סמיכה סמיכה
"
מ
סמיכת
זקני העדה
בפר העלם דבר של ציבור, וזקני העדה שהם הסנהדרין אינם כשרים כשיש בהם מום.
וחד אמר
מקור לסומא שאינו סומך:
אתיא
"
סמיכה סמיכה
"
מעולת ראיה
[עולה שחייב להביא הנראה ברגל במקדש, וכמאמר הכתוב "ולא יראו פני ריקם"], שהסומא פטור מן הראייה - כמבואר בחגיגה ב ונדרש מן הכתוב - ומעולתה.
שואלת הגמרא:
ולמאן דאמר מעולת ראיה
גמרינן לה,
מאי טעמא לא יליף מן זקני עדה?