Version texte de ce daf : original et traduction
Ména'hot 72b (עב:) — le Talmud en français
Ména'hot 72b (מנחות עב:): Et nous objectons à ce sujet : et quoi donc, Rabbi Éléazar fils de Rabbi Chim‘on n’en avait-il pas connaissance — de ce que son père, Rabbi Chim‘on, a dit au sujet de…
Texte original — Ména'hot 72b (עב:)
ו
מקשינן עלה: וכי
רבי אלעזר ברבי שמעון לא שמיע ליה
מה שאמר אביו רבי שמעון גבי הקטר וחלבים!? והרי ודאי שמיע ליה -
אלא
בהכרח, שמכל מקום סובר רבי אלעזר ברבי שמעון: אם העומר שלא נקצר כמצותו כשר, אינו בדין שתדחה קצירתו את השבת, משום שמלאכה הראויה לעשותה מערב שבת היא, ואין נידון קצירה בשבת דומה דומה לראיה מהקטר חלבים, כי:
שאני התם
גבי הקטר חלבים ואברים שהם דוחים את השבת על אף שאפשר לעשותם במוצאי שבת -
שהרי
כבר
דחתה שחיטה
של קרבנות אלו
את השבת
, וכיון שכבר ניתנה השבת לידחות בקרבן זה אצל שחיטה, ניתנה השבת נמי שתידחה לאחר השחיטה אצל הקטר חלבים, ואף שאפשר לעשותם במוצאי שבת; תאמר בקצירה, שעדיין בשעת קצירה לא דחה הקרבת העומר את השבת, שההקרבה אינה אלא לאחריה.
ו
אם כן
לרבי הכי נמי
, אין להביא ראיה מהקטר חלבים לקצירת העומר, כיון דשאני התם שכבר
דחתה שחיטה את השבת!?
אלא
מכח קושיא זו מפרשת הגמרא את דעת רבי, שמטעם אחר הוא חולק על ראייתו של רבי אלעזר ברבי שמעון; שהרי כל ראייתו של רבי אלעזר ברבי שמעון היא משום שלדעתו קצירת עומר דוחה את השבת כרבי ישמעאל, ואם כן ממילא מוכרח שהעומר הנקצר שלא כמצותו פסול; אבל לדעת רבי אין ראיה -
משום ד
קסבר רבי: קצירת העומר לא דחיא שבת
, ודלא כרבי ישמעאל.
ומקשינן עלה:
ו
כי
לא
דוחה - לדעת רבי
\- קצירת העומר את השבת!?
והתנן
במשנה שבראש הפרק:
רבי ישמעאל אומר: עומר [כאשר] היה בא בשבת, משלש סאין [בלבד היה בא, שלא להרבות מלאכות בשבת] ובחול, מחמש [סאין היה בא]:
וחכמים אומרים: אחד
עשרון של עומר הבא ב
שבת, ואחד
עשרון של עומר הבא ב
חול, משלש
סאין של שעורים
היה בא;
הרי שאף בשבת היה בא מקצירה שנעשתה בשבת!?
ומשנינן: דברי חכמים הם
דלא כרבי
, שלדעתו אין קצירת העומר דוחה את השבת.
ואכתי מקשינן מהמשך המשנה: רבי חנינא סגן הכהנים אומר: בשבת היה נקצר ביחיד. ובחול בשלשה.
וחכמים אומרים: אחד שבת ואחד חול
היה העומר נקצר
בשלשה
אנשים, ונותנים את התבואה
בשלש קופות, ו
קוצרים
בשלש מגלות;
הרי שקצירת העומר דוחה את השבת!?
ומשנינן: אף דברי חכמים אלו
דלא כרבי
הם.
ואכתי מקשינן מהמשנה השניה בפרק זה: כל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם כדי שיהא נקצר [העומר] בעסק גדול; כיון שהחשיכה, אומר להן "בא השמש"? אומרים [העם] הין.
ובשבת יאמר
הקוצר
להם: שבת זו
[האם אקצור בשבת]? אומרים [העם] הין; הרי שקוצרים את העומר בשבת!?
ומשנינן: אף משנה זו
דלא כרבי
.
ואכתי מקשינן ממשנתנו:
ואם נקצר ביום כשר ודוחה את השבת
, שבהכרח רבי היא, כי הרי:
מאן שמעת ליה דאמר
[את מי שמענו שהיה אומר]:
נקצר ביום
שלא כמצותו -
כשר
, הלוא
רבי היא, ו
מכל מקום
קתני: ודוחה את השבת
-
מאי לאו
, והאם לא כן הוא, שלענין
קצירה
הוא ששנינו: ודוחה את השבת; הרי שאף לרבי קצירת העומר דוחה את השבת!?
ומשנינן:
לא
כאשר פירשת דלענין קצירה הוא שאמרו "ודוחה את השבת", אלא
ל
ענין
הקרבה
שהיא דוחה את השבת, אבל קצירה באמת אינה דוחה את השבת לדעת משנתנו שהיא כדעת רבי.
ומקשינן עלה:
אבל לקצירה
-
לא!?
והתניא
:
רבי אומר
: כתיב בפרשת המועדות [ויקרא כג: לאחר שנתבאר שם מאמר הקב"ה למשה לצוות את בני ישראל על המועדות]:
'
וידבר משה את מועדי ה
' אל בני ישראל", ו
מה תלמוד לומר
, והרי כבר ידענו שעשה משה כאשר נצטוה, וציוה את בני ישראל על המועדות!? אלא לכך נאמר, כדי ללמד על קרבנות הנזכרים שם, שידחו את השבת:
לפי שלא למדנו
ללא פסוק זה -
אלא לתמיד ופסח
שהם דוחים את השבת ומשום
שנאמר בהן
"
במועדו
" ומשמע: לא יעבור זמנם בכל אופן, וללמד:
במועדו
יביא את התמיד ואת הפסח
ואפילו בשבת, במועדו
יביאם
ואפילו בטומאה
-
שאר קרבנות הצבור מנין
שהם דוחים את השבת ואת הטומאה -
תלמוד לומר
: בפרשת מוספי המועדות: "
אלה תעשו לה
'
במועדיכם
", ללמד: שיבואו מוספי הציבור אפילו בשבת ואפילו בטומאה -
מנין לרבות
אף את ה
עומר והקרב עמו
[הכבש שנקרב עם העומר], ו
שתי הלחם והקרב עמהן
[הם שני כבשים הנקרבים עם שתי הלחם] שאינם נזכרים באותה פרשה אלא בפרשת המועדות?
לפיכך
תלמוד לומר
"
וידבר משה את מועדי ה
'",
הכתוב קבע מועד לכולן
, לומר שידחו את השבת ואת הטומאה אף הקרבנות הנזכרים שם, והיינו עומר ושתי הלחם שעדיין לא ידענו שהם דוחים את השבת ואת הטומאה.
ומכאן יש ללמוד, שלדעת רבי קצירת העומר דוחה את השבת, שהרי:
למאי
, לענין מה אמר רבי בברייתא זו שהעומר דוחה את השבת?
אילימא להקרבה
בלבד הוא שאמר כן, אבל קצירתו אינה דוחה את השבת, ומשום שמלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת היא לדעת רבי הסובר "נקצר ביום כשר", ולכן אינה דוחה את השבת, וכאשר אמרת; כך אי אפשר לומר, ומשום:
שהרי אף שתי הלחם אמר רבי בברייתא זו שהם דוחים את השבת, וכי
שתי הלחם בני הקרבה נינהו
, עד שנאמר: שלענין הקרבה - שהיא מלאכה שאי אפשר לעשותה אלא בשבת - הוא שאמר רבי תדחה את השבת ואת הטומאה!?
אלא פשיטא ל
ענין
טחינה והרקדה
של שתי הלחם אמר רבי שידחו את השבת, ואף שהן מלאכות שאפשר לעשותן מערב שבת -
ו
אם כן
דכוותה גבי עומר
[דומה לשתי הלחם מתפרש גבי עומר]
לקצירה
שהיא מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת לדעת רבי - הוא שנתכוין רבי,
ו
מכל מקום
קא דחי
קצירת העומר
את השבת!?
הרי מבואר, שאף קצירה דוחה את השבת לדעת רבי, ואף שמלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת היא - לדעת רבי!?
ומשנינן:
אלא עומר
שאמר רבי שהוא דוחה את השבת היינו באמת
להקרבה
,
ושתי הלחם
שהם דוחים את השבת היינו
לאפיה
-
כלומר, לא כאשר אתה סובר דבשתי הלחם לענין טחינה והרקדה אמר רבי שהם דוחים את השבת, ותלמד מזה לפרש דגם גבי עומר היתה כוונתו למלאכות שאפשר לעשותן מערב שבת; לא כן הוא, דאף גבי שתי הלחם כוונת רבי היתה למלאכה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דהיינו אפיה.
והטעם שאפייה היא מלאכה שאי אפשר לעשותה מערב שבת, הוא:
וקסבר רבי: תנור
של שתי הלחם הוא ה
מקדש
אותם, שהתנור כלי שרת הוא,
ו
נמצא ד
אי אפי לה מאתמול איפסילה לה בלינה
[אם יאפה את שתי הלחם מערב שבת, ייפסלו שתי הלחם בלינה שהרי נתקדשו בכלי שרת], ואם כן מוכרח הוא לאפותם בשבת, ומלאכה שאי אפשר לעשותה מערב שבת היא.
ומקשינן עלה:
ו
כי
סבר רבי: תנור מקדש!?
והתניא
:
כבשי עצרת
[הם שני כבשים הבאים בעצרת עם שתי הלחם]
אין מקדשין את
שתי
הלחם
הבאים עמהם
אלא בשחיטה
שלהם, אבל התנור אינו מקדשם
; כיצד
:
שחטן
לכבשים
לשמן, ו
אף
זרק דמן לשמן: קדש הלחם
.
שחטן שלא לשמן, ו
אף
זרק דמן שלא לשמן, לא קדש הלחם
שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן, הלחם קדוש ואינו קדוש
, וכפי שנתבארה בבא זו לעיל מז א.
דברי רבי
.
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לעולם אינו קדוש
הלחם
עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן
.
הרי למדנו שלדעת רבי השחיטה היא המקדשת את הלחם ולא התנור, ואיך אמרת שקסבר רבי התנור מקדש!?
אמר רב נחמן בר יצחק
: לעולם תנור מקדש את הלחם לדעת רבי, ואל תשנה בברייתא "קדש הלחם", שלא בקידוש עוסקת הברייתא, אלא, כך היא כונת התנא:
שחטן לשמן וזרק דמן לשמן, "
הוקבעו
" בכך שתי הלחם לכבשים אלו שהובאו עמהם, ואינו יכול לשנותם לזבח אחר.
ו
אם שחטן שלא לשמן, "
לא הוקבעו
". כך
קא אמר
. וכן בכל הברייתא.
הדרן עלך פרק רבי ישמעאל
--- title: "חברותא - מנחות — פרק שביעי - אלו מנחות נקמצות" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02367.html#HtmpReportNum0007L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0007L5" --- פרק שביעי - אלו מנחות נקמצות
Оригинал главы פרק שביעי - אלו מנחות נקמצות
מתניתין:
ואלו
ה
מנחות
שהן
נקמצות
על ידי הכהן וקומצן נקטר על גבי המזבח,
ושייריהן
של המנחות - לאחר שנקטר קומצן - נאכלים
לכהנים
:
שבע המנחות הראשונות הן מנחות נדבה, ושלש המנחות האחרונות הן מנחות חובה; שמונה מתוך המנחות הן מנחות חיטים, ואילו מנחת העומר ומנחת קנאות הן מנחות שעורים; שמונה מנחות טעונות שמן, ואילו מנחת חוטא ומנחת קנאות הן חריבות בלי שמן:
א.
מנחת הסולת
שנאמר [ויקרא ב א] "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה', סולת יהיה קרבנו. והביאה אל בני אהרן הכהנים, וקמץ משם מלוא קומצו מסלתה ומשמנה על כל לבונתה, והקטיר הכהן את אזכרתה [הקומץ העולה לגבוה הוא זכרון המנחה, שבו נזכר בעליה לטובה ולנחת רוח] המזבחה, אשה ריח ניחוח לה'. והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קודש קדשים מאשי ה'". הרי מפורש שהיא נקמצת ושייריה נאכלים לכהנים. ב.
והמחבת
, שנאמר [ויקרא ו]: "וזאת תורת המנחה [כל מנחת חיטים כסתם מנחות במשמע] הקרב אותה בני אהרן. והרים ממנו בקומצו. והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו", הרי קבעה תורה שכל המנחות נקמצות ושייריהן נאכלים לכהנים; ועוד נאמר [ויקרא ז ט]: "וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אותה לו תהיה".
ג.
והמרחשת
שנאמר [ויקרא ב ז]: "ואם מנחת מרחשת קרבנך סולת בשמן תעשה. והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה' והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח. והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה [הוא הקומץ] והקטיר המזבחה, אשה ריח ניחח לה'. והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו, קדש קדשים מאשי ה'", הרי מפורש שהיא נקמצת ושייריה נאכלים לכהנים.
ד.
והחלות
של מנחת מאפה תנור [הנודב מנחת מאפה תנור, יכול להביאה כולה חלות], והם בכלל מה שאמרה התורה בכל מנחה, שהיא נקמצת ושייריה נאכלים לכהנים; ועוד נאמר "וכל מנחה אשר תאפה בתנור, לכהן המקריב אותה לו תהיה".
ה.
והרקיקין
של מנחת מאפה תנור [כי הנודב יכול להביאה כולה רקיקין], ואף הם בכלל מה שאמרה תורה "וזאת תורת המנחה". ובכלל "וכל מנחה אשר תאפה בתנור".
ו.
מנחת גויים
, כלומר, גוי שהתנדב את אחת מהמנחות המנויות לעיל, שהן מנחות נדבה.
ז.
ומנחת נשים
, כלומר, אשה שהתנדבה את אחת מהמנחות המנויות לעיל שהן מנחות נדבה.
ח.
ומנחת העומר
שנאמר "ואם תקריב מנחת בכורים לה', אביב קלוי באש גרש כרמל. והקטיר הכהן את אזכרתה [הוא הקומץ] מגרשה ומשמנה על כל לבונתה אשה לה'". הרי מפורש שהיא נקמצת, ובגמרא יתבאר מנין ששיירי מנחת העומר - שהיא מן השעורים שלא כסתם מנחות - נאכלים לכהנים.
ט.
ומנחת חוטא
, היא המנחה שמביא העני בדלי דלות, על חטא שחיובו הוא "קרבן עולה ויורד", שנאמר [ויקרא ה]: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד. או נפש אשר תגע בכל דבר טמא. או נפש כי תשבע. והביא את אשמו לה' על חטאתו אשר חטא נקבה מן הצאן.
ואם לא תגיע ידו די שה, והביא את אשמו אשר חטא שתי תורים.
ואם לא תשיג ידו לשתי תורים או לשני בני יונה, והביא את קרבנו אשר חטא עשירית האיפה סולת לחטאת. והביאה אל הכהן וקמץ הכהן ממנה מלוא קומצו את אזכרתה והקטיר המזבחה. וכפר עליו הכהן. והיתה לכהן כמנחה [ללמד על מנחת חוטא שיהיו שייריה נאכלים] "; ועוד נאמר [ויקרא ז י]: "וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה, לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו" ו"מנחת חוטא" מנחה חריבה היא.
י.
ומנחת קנאות
[מנחת סוטה], שנאמר [במדבר ה]: "איש איש כי תשטה אשתו. והביא האיש את אשתו אל הכהן, והביא את קרבנה עליה עשירית האיפה קמח שעורים. ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות. וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה", ובגמרא יתבאר, מנין שאף מנחה זו - שהיא באה מן השעורים - שייריה נאכלים לכהנים.
אבל מנחת כהנים - בין מנחת נדבה ובין מנחת חוטא - אינה נקמצת לדעת תנא קמא; שנאמר [ויקרא ו טז]: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל".
רבי שמעון אומר
: אף
מנחת חוטא של כהנים
הרי היא
נקמצת, וקומץ קרב לעצמו, ושיריים קריבים לעצמן
.
גמרא:
אמר רב פפא: כל היכא דתנן
, בכל מקום ששנו חכמים "ואלו מנחות" ללמד בהם דין מסויים -
עשר
מנחות
תנן
[עשר מנחות נשנו שם].
שואלת הגמרא:
מאי קא משמע לן
רב פפא בזה, והרי יכולים אנו למנות ונמצא שהן עשר!?
ומפרשת הגמרא, שהוא כדי ללמדנו שאין כאן אלא עשר מנחות, כי מנחת מאפה תנור נמנית בשתים בלבד, דהיינו: או חלות או רקיקין
; לאפוקי מרבי שמעון
[ללמדנו שלא כרבי שמעון]
דאמר
: המתנדב מנחת מאפה תנור, אם רצה להביא
מחצה חלות ומחצה רקיקין, יביא
, ונמצא ששלש מיני מנחות יש במאפה תנור, כולה חלות, כולה רקיקין ומחצה על מחצה, וסך כל המנחות אחת עשרה -
קא משמע לן דלא
כן הוא, אלא או יביא כולן חלות או יביא כולן רקיקין.
שנינו במשנה: ואלו מנחות נקמצות.
ושיריהן לכהנים
:
שואלת הגמרא
מנלן
שכל המנחות האלו שייריהן לכהנים?
ותמהינן על השאלה:
מנלן
[וכי יש לשאול מנין נלמד דין זה]!? והרי:
דכתיבא
-
כתיבא
, אותן המנחות שבהדיא נאמר בהם דין זה, הרי נאמר בהן,
ודלא כתיבא
, ואף אלו שאין כתוב בהן בהדיא, הרי
כתיב בה
[ויקרא ו]:
"
וזאת תורת המנחה
[כל מנחה במשמע]
הקרב אותה בני אהרן
. והרים ממנו בקומצו.
והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו
", הרי קבעה תורה שכל המנחות נקמצות ושייריהן נאכלים לכהנים -
ואם כן, מה מקום יש לשאלה "מנלן"!?
ומפרשינן: אכן במנחה ה
באה חיטין
שלא נאמר בהן אכילת שיריים לכהנים בהדיא -
לא קמיבעיא לן
, כי יש ללומדה מהפסוק הזה שהוא עוסק בסתם מנחות הבאות חיטים,
כי קא מיבעיא לן
מנלן - במנחה ה
באה שעורין
[היינו מנחת העומר ומנחת קנאות, שלא נאמרה בהן אלא קמיצה] שאין הן בכלל פסוק זה שהוא עוסק בסתם מנחות הבאות חיטים.
ואכתי תמהינן: אף מנחה ה
באה שעורין נמי
אין מקום לשאול מנין ששיריה נאכלים לכהנים, שהרי
מדנקמצת
כמפורש בכתוב - ממילא יודעים אנו ש
שייריה
נאכלים
לכהנים!?
ומפרשינן: אכן
אליבא דרבנן
הסוברים מנחת חוטא של כהן עולה כליל, ולשיטתם אין לך מנחה נקמצת שאין שייריה נאכלים לכהנים -
לא קא מיבעיא לן
מנין שבמנחת שעורים השיירים נאכל לכהנים, כי ממילא ידענו כן, ממה שהן נקמצות -
כי קא מיבעיא לן אליבא דרבי שמעון, דאמר: איכא מנחה דמיקמצא ולא מיתאכלא
[יש מנחה שהיא נקמצת, ומכל מקום אין שייריה נאכלים לכהנים], ולשיטתו יש לשאול גם במנחת העומר ומנחת קנאות, שמא נקמצות הן ואין שייריהן נאכלים לכהנים
; דתנן
במשנתנו:
רבי שמעון אומר: מנחת חוטא של כהנים נקמצת, הקומץ קרב בעצמו, והשיריים קרבין בעצמן;
ולשיטתו אנו שואלים:
מנלן
ששיירי מנחת העומר ומנחת קנאות נאכלים לכהנים, כי שמא אף שנקמצות הן, מכל מקום אף שייריהם קרבים על המזבח כמנחת חוטא?
אמר
פירש
חזקיה
את המקור לשתי מנחות אלו שהשיריים נאכלים לכהנים, מ
דאמר קרא
[ויקרא ז י]
וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה, לכל בני אהרן תהיה
איש כאחיו", הרי שהשיריים נאכלים לכהנים; ואף שגם פסוק זה יש לנו לפרשו בפשוטו על סתם מנחות הבאות מן החיטים, מכל מקום למדנו ממנו גם על מנחת העומר ומנחת קנאות -
ומשום
שאם אינו ענין
מה שלימדה תורה בפסוק זה ששירי המנחות נאכלים לכהנים -
ל
מנחה
בלולה
בשמן
של חיטין
, שהרי כבר ידענו על כל המנחות הבלולות של חיטים, ששייריהם נאכלים לכהנים -
תנהו
לפסוק זה
ענין ל
מנחה
בלולה
בשמן
של שעורים
, היינו מנחת העומר שהיא בלולה בשמן, ולא נאמר בה ששייריה נאכלים לכהנים.
ואם אינו ענין
מה שאמרה תורה "וכל מנחה... וחריבה לכל בני אהרן תהיה" -
לחרבה של חיטין
[מנחת חוטא] שהרי כבר ידענו בה דין זה,
תנהו ענין לחרבה של שעורין
היא מנחת קנאות.
ומקשינן עלה:
והא
, וכי הפסוק "וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו"
להכי הוא דאתא
[ללמדנו על שיירי מנחת העומר ומנחת קנאות שהם נאכלים לכהנים - בא הכתוב]!?
הא מיבעי ליה
, והרי פסוק זה נצרך
לכדתניא
: בשר קדשי הקדשים מן הזבחים ומן העופות [מלבד עולה שהיא כולה כליל לה'], ושיירי המנחות אחר קמיצתם, וחזה ושוק של שלמים, הם מתנות כהונה המתחלקים למשמר של כהנים העובד באותו יום.
מנין שאין חולקים
הכהנים
מנחות כנגד זבחים
, שלא יאמר כהן לחבירו "טול אתה את חלקך מן המנחה, ואני אטול את חלקי מן הזבח, באותו ערך שנטלת מן המנחה"; אלא יחלקו הכהנים את המנחות לכולם, ואת הזבחים לכולם?
Traduction française
Et
nous objectons à ce sujet : et quoi donc,
Rabbi Éléazar fils de Rabbi Chim‘on n’en avait-il pas connaissance
— de ce que son père, Rabbi Chim‘on, a dit au sujet de l’encens et des graisses ? Il en avait pourtant certainement connaissance !
Mais
il faut nécessairement dire que, malgré tout, Rabbi Éléazar fils de Rabbi Chim‘on soutient ceci : si l’omer fauché autrement que selon son rite est valide, il ne convient pas que sa moisson repousse le Chabbat, car c’est un travail qu’il convient d’accomplir la veille du Chabbat. Et l’on ne peut pas comparer la moisson [de l’omer] le Chabbat à la preuve tirée de l’encensement des graisses, car :
C’est différent là-bas —
pour ce qui est de l’encensement des graisses et des membres, qui repoussent le Chabbat bien qu’il soit possible de les accomplir à l’issue du Chabbat —
car
déjà
l’abattage
de ces sacrifices
a repoussé le Chabbat. Puisque le Chabbat a déjà été rendu susceptible d’être repoussé, pour ce sacrifice, par l’abattage, il a également été rendu susceptible d’être repoussé, après l’abattage, par l’encensement des graisses, bien qu’il soit possible de l’accomplir à l’issue du Chabbat. Mais peux-tu dire la même chose de la moisson ? Au moment de la moisson, l’offrande de l’omer n’a pas encore repoussé le Chabbat, puisque l’offrande n’a lieu qu’après la moisson.
Et
si tel est le cas,
pour Rabbi, il en est également ainsi :
on ne peut pas apporter une preuve de l’encensement des graisses à la moisson de l’omer, puisque là-bas c’est différent, car déjà
l’abattage a repoussé le Chabbat !
Mais
à la suite de cette objection, la Guemara explique l’opinion de Rabbi par une autre raison : il s’oppose à la preuve de Rabbi Éléazar fils de Rabbi Chim‘on, car toute la preuve de Rabbi Éléazar fils de Rabbi Chim‘on repose sur le fait que, selon lui, la moisson de l’omer repousse le Chabbat, comme Rabbi Yichmaël. Dès lors, il est nécessaire que l’omer fauché autrement que selon son rite soit invalide. Mais, selon Rabbi, il n’y a pas de preuve,
car
Rabbi considère que la moisson de l’omer ne repousse pas le Chabbat,
et il n’est pas de l’avis de Rabbi Yichmaël.
Et nous objectons à ce sujet :
Et
si
ne
repousse pas — selon Rabbi —
la moisson de l’omer le Chabbat !
Pourtant nous avons enseigné
dans la Michna au début du chapitre :
Rabbi Yichmaël dit : lorsque l’omer était offert le Chabbat, il provenait de trois séa seulement [afin de ne pas multiplier les travaux le Chabbat], et, en semaine, de cinq [séa] :
Et les Sages disent : un
dixième d’omer apporté le
Chabbat, et un
dixième d’omer apporté en
semaine provenaient de trois
séa d’orge
;
il ressort donc que même le Chabbat, l’omer était apporté à partir d’une moisson effectuée le Chabbat !
Et nous répondons : les paroles des Sages sont
contraires à Rabbi,
qui considère que la moisson de l’omer ne repousse pas le Chabbat.
Nous objectons encore à partir de la suite de la Michna : Rabbi ‘Hanina, adjoint des cohanim, dit : le Chabbat, il était fauché par un seul homme ; en semaine, par trois.
Et les Sages disent : aussi bien le Chabbat qu’en semaine
l’omer était fauché
par trois
hommes, et l’on plaçait la récolte
dans trois corbeilles, et l’on
fauchait
avec trois faucilles ;
il ressort donc que la moisson de l’omer repousse le Chabbat !
Et nous répondons : ces paroles des Sages aussi sont
contraires à Rabbi ;
elles ne sont pas les siennes.
Nous objectons encore à partir de la seconde Michna de ce chapitre : toutes les villes voisines de là se rassemblaient là-bas, afin que l’omer soit fauché avec une grande activité. Lorsque l’obscurité tombait, il leur disait : « Le soleil est-il couché ? » Le peuple répondait : oui.
Et le Chabbat, il leur dira
le moissonneur :
« Ce Chabbat » [vais-je faucher le Chabbat ?] Le peuple répondait : oui. Il ressort donc que l’omer était fauché le Chabbat !
Et nous répondons : cette Michna aussi est
contraire à Rabbi.
Nous objectons encore à partir de notre Michna :
Et s’il a été fauché pendant le jour, il est valide et repousse le Chabbat,
ce qui est nécessairement l’opinion de Rabbi, puisque :
Qui avons-nous entendu dire
:
« Fauché pendant le jour »
— autrement que selon son rite —
« valide » ?
N’est-ce pas
Rabbi, et
malgré tout
il enseigne : « et il repousse le Chabbat » ?
N’est-ce pas
que, pour ce qui concerne
la moisson, c’est ce que nous avons enseigné : « et il repousse le Chabbat » ? Il ressort donc que même selon Rabbi la moisson de l’omer repousse le Chabbat !
Et nous répondons :
Non,
ce n’est pas comme tu l’as expliqué, que l’expression « et il repousse le Chabbat » concerne la moisson ; mais elle concerne
l’
offrande,
qui
repousse le Chabbat. En vérité, la moisson ne repousse pas le Chabbat, selon notre Michna, qui suit l’opinion de Rabbi.
Et nous objectons à ce sujet :
Mais pour la moisson —
non !
Pourtant il est enseigné dans une baraïta :
Rabbi dit :
il est écrit dans le passage des fêtes [Lévitique 23, après qu’y a été rapportée la parole du Saint, béni soit-Il, à Moïse, lui ordonnant d’enjoindre aux enfants d’Israël au sujet des fêtes] :
« Et Moïse déclara les fêtes de l’Éternel
aux enfants d’Israël » ; et
que vient nous enseigner
ce verset ? Nous savions déjà que Moïse avait fait ce qui lui avait été ordonné et avait enjoint aux enfants d’Israël au sujet des fêtes ! Mais il a été dit à cette fin : pour enseigner, au sujet des sacrifices qui y sont mentionnés, qu’ils repoussent le Chabbat :
Puisque nous n’avons appris
— sans ce verset —
que pour le sacrifice perpétuel et le sacrifice pascal,
qui repoussent le Chabbat, parce qu’il
est dit à leur sujet : «
en son temps » , ce qui signifie que leur temps ne doit en aucun cas être dépassé, il vient enseigner :
« En son temps »,
il apportera le sacrifice perpétuel et le sacrifice pascal,
et même le Chabbat : “en son temps”,
il les apportera,
et même dans l’impureté.
D’où sait-on
que les autres sacrifices communautaires repoussent le Chabbat et l’impureté ?
Le texte enseigne :
dans le passage des sacrifices supplémentaires des fêtes : «
Voici ce que vous offrirez à l’Éternel
dans vos temps fixés »,
pour enseigner que les sacrifices supplémentaires communautaires seront apportés même le Chabbat et même dans l’impureté.
D’où sait-on qu’il faut inclure
également l’
omer et ce qui est offert avec lui
[l’agneau offert avec l’omer], et
les deux pains et ce qui est offert avec eux
[les deux agneaux offerts avec les deux pains], qui ne sont pas mentionnés dans ce passage, mais seulement dans le passage des fêtes ?
C’est pourquoi
le texte enseigne : «
Et Moïse déclara les fêtes de l’Éternel »,
l’Écriture a fixé un temps pour tous,
pour dire que même les sacrifices qui y sont mentionnés repoussent le Chabbat et l’impureté ; il s’agit de l’omer et des deux pains, dont nous ne savions pas encore qu’ils repoussaient le Chabbat et l’impureté.
On peut donc apprendre de là que, selon Rabbi, la moisson de l’omer repousse le Chabbat, puisque :
À quoi bon,
à quoi Rabbi a-t-il dit, dans cette baraïta, que l’omer repousse le Chabbat ?
Si tu dis : pour l’offrande,
seulement a-t-il dit cela, mais sa moisson ne repousse pas le Chabbat, parce que, selon Rabbi, qui considère que « fauché pendant le jour est valide », il s’agit d’un travail pouvant être accompli la veille du Chabbat et qui, par conséquent, ne repousse pas le Chabbat — comme tu l’as dit —, on ne peut pas le dire, car :
Rabbi a également dit, dans cette baraïta, que les deux pains repoussent le Chabbat ; et quoi donc,
les deux pains sont-ils susceptibles d’être offerts
pour que l’on dise que c’est pour l’offrande — qui est un travail ne pouvant être accompli que le Chabbat — que Rabbi a dit qu’elle repousse le Chabbat et l’impureté ! ?
Mais, c’est nécessairement pour
ce qui concerne la
mouture et le tamisage
des deux pains que Rabbi a dit qu’ils repoussent le Chabbat, bien que ce soient des travaux pouvant être accomplis la veille du Chabbat.
Et
si tel est le cas,
de même, pour l’omer
[on interprète de façon analogue le cas de l’omer]
pour la moisson
— qui est un travail pouvant être accompli la veille du Chabbat, selon Rabbi — c’est cela que Rabbi a voulu dire,
et
malgré tout
elle repousse
la moisson de l’omer
le Chabbat ! Il est donc établi que, selon Rabbi, même la moisson repousse le Chabbat, bien qu’il s’agisse d’un travail pouvant être accompli la veille du Chabbat — selon Rabbi !
Et nous répondons :
Mais l’omer
dont Rabbi a dit qu’il repousse le Chabbat, c’est en vérité
pour l’offrande ,
et les deux pains,
dont il a dit qu’ils repoussent le Chabbat, c’est
pour la cuisson.
Autrement dit, ce n’est pas comme tu le penses : Rabbi aurait dit que, pour les deux pains, les travaux de mouture et de tamisage repoussent le Chabbat, et tu apprendrais de là que, pour l’omer également, il aurait visé des travaux pouvant être accomplis la veille du Chabbat. Ce n’est pas ainsi : même pour les deux pains, Rabbi visait un travail qui ne pouvait pas être accompli la veille du Chabbat, à savoir la cuisson.
Et la raison pour laquelle la cuisson est un travail qui ne peut pas être accompli la veille du Chabbat est la suivante :
Et Rabbi considère que le four
des deux pains est celui qui les
consacre,
car le four est un ustensile de service,
et
il se trouve que
si on les avait cuits la veille, ils auraient été invalidés par le fait d’avoir passé la nuit
[si l’on cuisait les deux pains la veille du Chabbat, ils seraient invalidés par le fait d’avoir passé la nuit, puisqu’ils auraient été consacrés dans un ustensile de service]. Il est donc nécessaire de les cuire le Chabbat, et c’est un travail qui ne peut pas être accompli la veille du Chabbat.
Et nous objectons à ce sujet :
Et
Rabbi
considère-t-il que le four consacre ?
Pourtant il est enseigné dans une baraïta :
Les béliers de la fête
[ce sont les deux béliers apportés à la fête avec les deux pains]
ne consacrent pas les
deux
pains
apportés avec eux
si ce n’est par leur abattage ;
mais le four ne les consacre pas ;
comment cela ?
S’il les a abattus
— les béliers —
pour leur intention, et
s’il a également
aspergé leur sang pour leur intention : les pains sont consacrés.
S’il les a abattus sans leur intention, et
s’il a également
aspergé leur sang sans leur intention, les pains ne sont pas consacrés.
S’il les a abattus pour leur intention et a aspergé leur sang sans leur intention, les pains sont consacrés et ne le sont pas,
comme cela a été expliqué plus haut, en 47a.
Telles sont les paroles de Rabbi.
Rabbi Éléazar fils de Rabbi Chim‘on dit : ils ne sont jamais consacrés
les pains
jusqu’à ce qu’il les abatte pour leur intention et asperge leur sang pour leur intention.
Nous avons donc appris que, selon Rabbi, c’est l’abattage qui consacre les pains et non le four ; comment as-tu dit que Rabbi considère que le four consacre ?
Rav Na’hman fils de Rav Its’hak
dit : en vérité, selon Rabbi, le four consacre les pains. Et ne lis pas dans la baraïta : « les pains sont consacrés » ; la baraïta ne traite pas de la consécration. Ainsi est l’intention du tan[n]a :
S’il les a abattus pour leur intention et a aspergé leur sang pour leur intention, les deux pains
ont été affectés
par cela à ces béliers apportés avec eux, et il ne peut pas les affecter à un autre sacrifice.
Et
s’il les a abattus sans leur intention, ils
n’ont pas été affectés.
C’est ainsi qu’
il parle.
Et il en va de même dans toute la baraïta.
Nous avons achevé le chapitre Rabbi Yichmaël