Ména'hot 70b — le Talmud en français

היינו

גולבא; שיפון

: היינו

דישרא; שיבולת שועל

: היינו

שבולי תעלא

.

כאן שבה הגמרא לפרש את משנתנו:

הרי משמע, כי רק

הני

[חמשה מינים אלו]

אין

, אכן הם חייבים בחלה, אבל

אורז ודוחן

-

לא

.

מנא הני מילי

שאין הם חייבים בחלה?

אמר

פירש

ריש לקיש: אתיא

"

לחם לחם

"

ממצה: כתיב הכא

גבי חלה [במדבר טו יט]: "

והיה באכלכם מלחם הארץ

תרימו תרומה לה'. ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה" -

וכתיב התם

גבי מצה [דברים טז ג] "שבעת ימים תאכל עליו מצות

לחם עוני

" -

וילפינן: מה מצה, אינה כשירה אלא מחמשת מיני דגן, אף חלה אין צריך להרים אלא מחמשת מיני דגן.

ודנה הגמרא:

והתם גופה

במצה עצמה

מנלן

שאינה כשירה אלא מחמשת מיני דגן, ולא מאורז ודוחן?

אמר

פירש

ריש לקיש, וכן תנא דבי רבי ישמעאל, וכן תנא דבי רבי אליעזר בן יעקב

:

אמר קרא

[שם]: "

לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות, לחם עוני

". מלמד הכתוב כי רק

דברים הבאים לידי חימוץ

, מחמשת מיני דגן, שמקיים אני בהם "לא תאכל עליו חמץ",

אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח

, ומקיים אני בהם "שבעת ימים תאכל עליו מצות" -

יצאו אלו

, אורז ודוחן,

שאין באין לידי חימוץ, אלא לידי סירחון

, ואין אני מקיים בהם "לא תאכל עליו חמץ", ולכן, אף איני מקיים בהם "שבעת ימים תאכל עליו מצות".

שנינו במשנה:

ומצטרפין זה עם זה

:

תנא

בברייתא:

התבואה

[גרעיני תבואה קודם הטחינה]

והקמחים והבציקות מצטרפין זה עם זה

.

ודנה הגמרא:

למאי הלכתא?

לאיזה ענין ודין מצטרפים שלשה דברים אלו?

אמר רב כהנא: לענין חדש

, לומר שאם אכל כזית מכולם כאחד קודם לעומר, הרי הוא לוקה משום "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד הביאכם את קרבן אלהיכם".

רב יוסף אמר: לענין חמץ בפסח

הם מצטרפים, וכגון אם שרה את החיטים במים, ונתחמצו, וצירפם עם בציקות וקמחים לשיעור כזית, הרי הוא חייב מלקות וכרת במזיד, וקרבן חטאת בשוגג.

רב פפא אמר: לענין מעשר שני

הם מצטרפים,

דאי אכיל ליה

[אם אכל כזית מכל אלו כשהיו מעשר שני]

חוץ לחומה

של ירושלים

לקי

עליהם משום [דברים יב יז] "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך".

א. אין דבר שמקבל טומאה, אלא אדם או כלי או אוכל.

ב. שיעור אוכל טמא כדי לטמא, הוא בכביצה; ושיעורו כדי לקבל טומאה הוא בכל שהוא [לפי שיטת רש"י בכמה מקומות].

רבא אמר: לענין

לטמא

טומאת אוכלין

, שאם צירף מכל אלו שיעור כביצה, הרי הם מטמאים.

והא קא משמע לן

הברייתא במה שאמרה שהם מצטרפין לענין טומאה,

דתבואה

[תבואת שעורים, כדמפרש ואזיל]

וקמחין

אין מצטרפים לשיעור אלא כשהם

דומיא דבצקות

.

מה התם

[בצק]

אוכלא בעיניה

[האוכל הוא בעינו, דהיינו, שכולו אוכל, בלי קליפה וכדומה המצטרפת אליו],

אף הכא

[תבואה וקמחים]

נמי

, אין מצטרפים להשלים את השיעור אלא כשהם

אוכלא בעיניה

, שאין קליפה לשעורים, ואין סובין מעורבין בקמח. אבל שעורה שאינה קלופה, אינה מצטרפת, ואפילו האוכל שבה אינו מצטרף, כי הקליפה שאינה אוכל מפסקת, ואין מגע בין האוכל שפנים השעורה לשאר האוכל המצורף לה כדי שיצטרפו זה לזה לשיעור לטמא. וכמו כן הסובין שבקמח אינם מצטרפים להשלים את השיעור.

והתניא

, וכאשר שנינו בברייתא: רק

חטה

טמאה,

בין

שהיא

קלופה

ו

בין שאינה קלופה

הרי היא

מצטרפת

[היא וקליפתה] עם אוכל אחר להשלים שיעור כביצה לטמא את אחרים, ומשום שקליפת החיטה רכה היא, וראויה היא לאכילה.

אבל

שעורה

, רק כשהיא

קלופה

הרי היא

מצטרפת

, אבל שעורה

שאינה קלופה, אין

היא

מצטרפת

כלל, ומשום שהקליפה מפסקת.

ואף תבואה, ששנינו בברייתא, לא איצטריך להשמיענו אלא בשעורים, אבל בחיטים הרי הם מצטרפים בכל אופן.

ומקשינן:

איני

, והרי אין הדין כן, שקליפת השעורה כיון שאינה אוכל אין היא מצטרפת להשלים שיעור כביצה, שהרי,

והא תנא דבי רבי ישמעאל

: כתיב לגבי טומאת אוכלים [ויקרא יא לז] "וכי יפול מנבלתם

על כל זרע זרוע אשר יזרע

[ועדיין לא באו עליו מים להכשירו לקבל טומאה] טהור הוא. וכי יותן מים על כל זרע ונפל מנבלתם עליו, טמא הוא לכם", [שהמים מכשירים את האוכלים לקבל טומאה] -

ולכך אמר הכתוב "אשר יזרע", כדי ללמד: אף זרעים,

כדרך שבני אדם

אינם נמנעים ו

מוציאין

אותם כך

לזריעה

, דהיינו:

חטה בקליפתה, ושעורה בקליפתה, ועדשים בקליפתן

אף באופן זה אין הם מיטמאים בנגיעת הנבילה בקליפה, רק משום שעדיין לא הוכשרו לקבל טומאה. אבל לכשיוכשרו לקבל טומאה, כי אז ייטמאו אף שלא נגעה הנבילה אלא בקליפה; ולחדש בא הכתוב, שאף מה שאינו אוכל בעצמותו, כיון ש"שומר" הוא לפרי שבתוכו כפרי הוא.

ולא הוצרך הכתוב ללמדנו שהשומר "מכניס" טומאה לאוכל כשנגעה בו הטומאה, כי זאת כבר ידענו ממקום אחר, וכמבואר בחולין קיח א. ועיקר הכתוב בא ללמדנו שהשומר כפרי הוא אף להצטרף אל האוכל להשלים שיעור כביצה לטמא. הרי למדנו מכל זה, שקליפת השעורה מצטרפת להשלים שיעור כביצה, ודלא כמבואר בברייתא שקליפת השעורה אינה מצטרפת להשלים את השיעור!?

ומשנינן:

לא קשיא

:

הא

דקליפת השעורה חשובה "שומר" -

ב

שעורים

לחות

, שאכן קליפתן שומרת היא את הפרי.

הא

דשנינו: שעורה שאינה קלופה אינה מצטרפת -

ב

שעורים

יבשות

, שאין קליפתה חשובה "שומר", משום שנפרכת היא ונופלת.

שנינו במשנה:

ואסורין בחדש מלפני העומר

:

שואלת הגמרא:

מנא הני מילי

שחמשת מיני דגן אלו בלבד אסורים משום חדש, ואילו אורז ודוחן אינם אסורים?

אמר

פירש

ריש לקיש: אתיא

"

לחם

" ["ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו... עד הביאכם את קרבן אלהיכם"] "

לחם

"

ממצה

["לחם עוני"] -

מה מצה אינה כשירה אלא מחמשת מיני דגן ולא מאורז ודוחן, וכמבואר לעיל; אף איסור חדש אינו נוהג אלא בחמשת מיני דגן ולא באורז ודוחן.

שנינו במשנה:

ולקצור לפני הפסח

:

שואלת הגמרא:

מנא הני מילי

שחמשת מיני דגן אלו שבמשנה הם האסורים מלקוצרם מלפני קצירת העומר?

אמר

פירש

רבי יוחנן: אתיא

"

ראשית

" ["ראשית קצירכם", שמשם נלמד דין איסור הקצירה] "

ראשית

" [ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה"]

מחלה

, וחלה עצמה נלמדת - "לחם לחם" ממצה ששהיא כשירה מחמשת מיני דגן.

וכאן שבה הגמרא לדון במה ששנינו במשנה: ואסורין בחדש לפני העומר:

לעיל סח א נחלקו רב ושמואל עם רבי יוחנן וריש לקיש, לפי דעת חכמים הסוברים שבזמן שאין בית המקדש קיים האיר המזרח מתיר, כיצד הוא הדין בזמן שבית המקדש קיים. לדעת רב ושמואל הבאת העומר היא שמתירה. ואילו לרבי יוחנן וריש לקיש, אף בזמן שבית המקדש קיים האיר המזרח מתיר, אלא שמכל מקום, למצוה, צריך להמתין עד שיקרב העומר.

מאי

"

קודם לעומר

"? כלומר, האם בזמן שבית המקדש קיים יש להמתין מלאכול מן החדש עד הבאת העומר ממש, או די בהמתנה עד שהאיר המזרח?

רבי יונה אמר

:

קודם קצירת העומר

בלבד הוא שאסור החדש באכילה, כלומר, "האיר המזרח" שלאחר קצירת העומר הוא המתיר את החדש אף בזמן שבית המקדש קיים.

רבי יוסי בר זבדא אמר: קודם הבאת העומר

ממש אסור לאכול, שאין הארת המזרח מתירה בזמן שבית המקדש קיים, אלא הבאת העומר היא שמתירתו. ומקשינן לדעת הסובר ש"האיר המזרח" מתיר, מהא ד

תנן

במשנתנו:

אסורין בחדש לפני העומר, ולקצור לפני הפסח

:

בשלמא למאן דאמר

לפרש את מה ששנינו "ואסורין בחדש - באכילה - לפני העומר" היינו

קודם הבאת העומר, היינו דלא קא עריב להו ותני להו

, לכן מחלקת המשנה את איסור הקצירה מאיסור האכילה, ומשום שאין זמנם שוה, כי בקצירה האיסור הוא עד הקצירה של העומר בלבד, ואילו היתר החדש באכילה הוא בהקרבת העומר.

אלא למאן דאמר: קודם קצירת עומר

, ומשהאיר המזרח כבר הותר החדש אף באכילה, אם כן

ליערבינהו וליתנינהו

[יערב ויכלול התנא את זמן היתר החדש באכילה עם זמן היתר קצירת החדש], וכך ישנה:

אסורין בחדש ולקצור לפני הפסח

, שהרי זמן אחד להם!?

אלא אי איתמר

את מחלוקת רבי יוסי בר זבדא עם רבי יונה -

אסיפא

של משנתנו

איתמר;

דתנן בסיפא:

אם השרישו קודם לעומר, העומר מתירן

, ואם לאו אסורין עד שיבוא העומר הבא; ועל זה הוא דאיתמר:

מאי

"

קודם לעומר

"?

רבי יונה אמר

: אם השרישו

קודם הבאת העומר

העומר מתירן באכילה, ואפילו השרישו לאחר שהאיר המזרח.

רבי יוסי בר זבדא אמר

: אם השרישו

קודם קצירת העומר

כלומר, קודם שהאיר המזרח לאחר קצירת העומר - העומר מתירן, ואם לאו - שהשרישו לאחר שהאיר המזרח - אף שהשרישו קודם הבאת העומר, אין העומר מתירן באכילה.