Ména'hot 66b — le Talmud en français

וחכמים אומרים:

אין

"

אור

"

לשון

"

קלי

" [כמו: אין קלי לשון אור], כלומר, הבהוב השעורים עצמם ללא נתינתם בכלי אינו נקרא "קלי",

אלא

דוקא בתוך

דבר אחר

, דהיינו אבוב, וכפי שנתבאר במשנה.

לישנא אחרינא

, כך אמרו חכמים:

אין לשון

"

קלי

"

אלא דבר קליל

[בכלי נחושת קלל],

הא כיצד?

-

אבוב של קלי

[של מוכרי קליות]

היה שם, והיה מנוקב ככברה, כדי שתהא האור שולטת בכולו

.

"

אביב קלוי

[באש]

גרש

".

איני יודע

תיבת "קלוי" לאן היא נמשכת:

אם

"

אביב קלוי

", והיינו, בעוד שהשעורה שלימה, קודם טחינתה, היו קולים אותה -

אם

"

גרש קלוי

", והיינו, שמתחילה היו טוחנים אותה ואחר כך היו קולים את הקמח הטחון -

כשהוא אומר

"

באש

", בין "קלוי" ל"גרש", הרי

הפסיק הענין

, ללמד, שתיבת "קלוי" מתייחסת לאחוריה, וללמד שבעודה אביב היו קולים אותה, ולא אחר הטחינה.

"

כרמל

" - נוטריקון [ראשי תיבות] הוא:

רך ומל

. שתהא התבואה רכה ונמללת ביד.

וכן הוא אומר

, כלומר, ועוד מצינו תיבה שהיא מתפרשת בדרך נוטריקון:

דכתיב [מלכים ב, ד מב]: "

ואיש בא מבעל שלישה, ויבא לאיש האלהים לחם ביכורים ועשרים לחם שעורים, וכרמל בצקלונו

.

ויאמר: תן לעם, ויאכלו

".

ותיבת "בצקלונו" מתפרשת בדרך של נוטריקון, לאמר:

בא ויצק לנו

,

ואכלנו, ונוה

[נאה]

היה

הלחם.

ואומר

, כלומר, מצינו עוד תיבה המתפרשת בדרך נוטריקון:

דכתיב בספר משלי [פרק ז] בתיאור דברי אשה מנאפת: "

נתעלסה באהבים

" -

ותיבת "נתעלסה" מתפרשת, שכך אומרת המנאפת למי שהיא באה לנאף עמו:

נישא וניתן, ונעלה

למיטה,

ונשמח, ונתחטא

[נטייל]

באהבים

.

ואומר

עוד: "

כנף רננים

[שמו של עוף גדול; ובלשון משנה "בר יוכני"]

נעלסה

"

\-

ותיבת "נעלסה" מתפרשת:

נושא

את ביצתו במעיו,

עולה

למעלה לקינו המיוחד לו,

ונתחטא

[מורידה] בקינו; שאינו מטיל ביצתו עד שיעלה בקן המיוחד לו.

ואומר

עוד [במדבר כב]: "ותרא האתון את מלאך ה', ותרבץ תחת בלעם. ויחר אף בלעם ויך את האתון במקל. ויגל ה' את עיני בלעם, וירא את מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלופה בידו, ויקוד וישתחו לאפיו. ויאמר אליו מלאך ה', על מה הכית את אתונך זה שלש רגלים? הנה אנכי יצאתי לשטן,

כי ירט הדרך לנגדי

" -

ותיבת "ירט" מתפרשת:

יראה

[לשון מורא],

ראתה

[את המלאך ולכן]

נטתה

, משום שהדרך היא לנגדי [נגד רצוני].

וכאן שבה הגמרא לפירוש המלה "כרמל":

דבי רבי ישמעאל תנא

: "

כרמל

", הוא

כר מלא

. שתהא הקליפה מליאה בגרעין שלה, דהיינו שיהא מבושל כל צרכו.

שנינו במשנה: והשאר, נפדה, ונאכל לכל אדם. וחייב בחלה, ופטור מן המעשרות.

ורבי עקיבא מחייב

את השאר

בחלה

ובמעשרות

:

אמר רב כהנא

: טעמם של חכמים הפוטרים את מותר התבואה מן המעשר, הוא משום שהתבואה מתחייבת במעשר רק משנתמרחה בכרי [שלאחר הדישה והזרייה, עושים מגרעיני התבואה ערימה, הנקראת כרי, ומחליקים אותה, והיא גמר מלאכת השדה, ומשעת גמר מלאכה מתחייבת התבואה במעשר]. וכיון שאמר הכתוב "ראשית דגנך, תירושך ויצהרך תתן לו", דרשינן כאילו אמר הכתוב "דיגונך" [המירוח שלך], ובא הכתוב למעט "דיגון הקדש", שאם נעשה מירוח התבואה כשהיא ביד הקדש, שאז היא אינה "דגנך", הרי היא פטורה מן המעשר. ואילו טעמו של רבי עקיבא הוא, משום ש

אומר

[סובר]

היה רבי עקיבא: מירוח הקדש אינו פוטר

.

מתיב רב ששת

לרב כהנא, הסובר שטעמו של רבי עקיבא הוא משום שלדעתו מירוח הקדש אינו פוטר מהמעשר, מהא דתניא:

מותר שלש סאין הללו

[שנקצרו כדי להוציא מהם עשרון לעומר]

מה היו עושין בו?

-

נפדה, ונאכל לכל אדם, וחייב בחלה, ופטור מן המעשרות

.

רבי עקיבא מחייב

את המותר

בחלה ובמע שרות

.

אמרו לו

חכמים לרבי עקיבא: והרי אדם שהוא

פודה

תבואה של הקדש

מיד גזבר

, לאחר שנתמרחה התבואה בהיותה הקדש, ועשה הפודה עיסה מן התבואה [לאחר שפדאה מההקדש]

יוכיח, שחייב בחלה

, כי גלגול העיסה היה כבר ביד הדיוט,

ופטור מן המעשרות

, משום שהמירוח היה כשהתבואה ביד הקדש.

ומברייתא זו תיקשי לרב כהנא, שהרי,

ואם איתא

, אם אכן כך הוא,

דמירוח הקדש

לדעת רבי עקיבא

אינו פוטר

כלל, ואף שאר תבואות הנפדות מיד גזבר מחייב רבי עקיבא במעשרות, אם כן,

מאי קאמרי ליה

[מה היא ההוכחה שמביאים חכמים נגד רבי עקיבא], והרי

היא

-

היא!

כשם שנחלק רבי עקיבא לגבי הנשאר מהעומר, כך נחלק בכל תבואה שהוקדשה ונתמרחה ביד גזבר!?

ועוד איתיביה רב כהנא בר תחליפא לרב כהנא, מ

הא

דתניא: רבי עקיבא מחייב

את מותר שלשת הסאין של העומר

בחלה ובמעשרות, לפי שלא ניתנו מעות

של הקדש לצורך קניית שלשת הסאין של העומר

אלא בצורך להן

. שמתחילה לא הוקדשו כל שלשת הסאין אלא רק אותו עשרון שיצא מהם לבסוף, והשאר הם חולין כל הזמן. ולכן חייב המותר במעשרות, שהרי הוא לא נתמרח ברשות הקדש, אלא במשך כל הזמן חולין הוא, אלא שלא היה מוגדר מהו, אבל לאחר שביררו את עשרון הקמח מתוך שלשת הסאים, התברר מהו החלק הנשאר, שהוא לא התקדש כלל.

אלא, אמר רבי יוחנן: תלמוד ערוך הוא בפיו של רבי עקיבא

[כלומר, קבלה היא בידי רבי עקיבא],

שלא ניתנו מעות אלא בצורך להן

.

אמר רבא

: שלשה דינים אלו

פשיטא לי

: א.

ד

לכולי עלמא

מירוח הקדש פוטר, ואפילו רבי עקיבא לא קא מחייב התם

גבי מותר העומר,

אלא

משום

שלא ניתנו מעות אלא בצורך להן

-

אבל מירוח הקדש בעלמא

[בשאר תבואה שודאי היתה של הקדש]

פוטר

.

ב. ופשיטא לי נמי ש

מירוח הגוי

אם הוא פוטר,

תנאי היא

שנחלקו בדבר.

דתניא, תורמין משל

תבואת

ישראל על של ישראל, ומ

תבואתם

של גויים

[שנלקח מהם לאחר מירוח]

על של גויים, ומשל כותיים

[שנלקח מהם לאחר מירוח]

על של כותיים, ו

אף

משל כל

[ישראל, גויים, כותיים]

על של כל

, כלומר: מכל אחת מהתבואות שנזכרו יכול הוא לתרום על אחת מהתבואות שנזכרו, ואפילו משל גוי על של ישראל - ומשום שלדעתם, מירוח גוי וכותי אינם פוטרים והרי תבואתם בר חיובא כתבואת ישראל, ולפיכך תורמים משל כל על של כל,

דברי רבי מאיר ורבי יהודה

.

רבי יוסי ורבי שמעון אומרים

:

תורמין משל ישראל על של ישראל, ומשל גויים על של כותיים, ומשל כותיים על של גויים

אבל לא משל ישראל על של גויים ו

על

של כותיים, ולא משל גויים ושל כותיים על של ישראל;

ומשום שהוא סובר: מירוח הגוי פוטר, ואף הכותיים דינם - לפי דעת תנא זה - כגויים, ואם יתרום משלהם שהוא פטור מן התרומה על של ישראל הרי זה תורם מן הפטור על החיוב, ואם יתרום משל ישראל על של גוי, הרי זה תורם מן החיוב על הפטור.

גלגול העיסה הוא המחייבה בחלה.