Ména'hot 65a — le Talmud en français

והיינו דתנן

, וזו היא ששנינו במסכת שקלים [ה א]:

אלו הן הממונים שהיו במקדש:

פתחיה על

הקינין

[על השופר ששמו "קינין", לפי שהזב והזבה והיולדת כשרוצים להביא קיני חובה, אין הם קונים את העופות בעצמם, אלא נותנים מעותיהם ל"שופרות" שבמקדש, והממונים על השופרות לוקחין המעות ומביאין בהן קינין].

פתחיה

זה מרדכי

, ו

למה נקרא שמו פתחיה, שפותח דברים ודורשן, ויודע בשבעים לשון

".

והרי תיקשי, לכאורה, על המשנה הזאת בשקלים: הרי

כולהו סנהדרין נמי ידעי שבעים לשון

, ומה חידוש הוא במרדכי, שהיה מן הסנהדרין, שהיה יודע בשבעים לשון!?

ד

הרי

אמר רבי יוחנן: אין מושיבים בסנהדרין, אלא בעלי חכמה, בעלי מראה, בעלי קומה

[כדי שירתתו מהם בעלי דינים ולא ישקרו],

בעלי זקנה, בעלי כשפים

[כדי שאם יהא הנידון מכשף, והאור לא ישלוט בו, יעשו הם מכשפות, וימיתוהו בכל מיתה שיוכלו]

ויודעים שבעים לשון

, כדי

שלא תהא סנהדרין

צריכה להיות

שומעת

את בעלי הדינים

מפי המתורגמן

, שמא יחליף המתורגמן את טענותיו, ויחייבוהו שלא כדין.

אלא, ד

מרדכי

הוה בייל לישני, ודריש

[היה בולל ומערבב הלשונות] כגון "עין סוכר" ו"גגות צריפין" -

והיינו

נמי

דקרו ליה

[בספר נחמיה ז ז]: הבאים [משבי הגולה] עם זרובבל: ישוע, נחמיה,

מרדכי בלשן

[בולל לשונות] ".

מתניתין:

כיצד היו עושין

את קצירת העומר במוצאי יום טוב ראשון של פסח?

שלוחי בית דין יוצאין מערב יום טוב

הראשון של פסח,

ועושין אותן

[את התבואה האמורה ליקצר]

כריכות במחובר לקרקע

[כורכים וקושרים את ראשי השבלים בעובי מלא אגרוף]

כדי שיהא נוח לקצור

במהירות על ידי הכריכה.

כל העיירות הסמוכות לשם

למקום הקצירה,

מתכנסות לשם

ביום טוב

כדי שיהא נקצר

מיד כשחשיכה

בעסק גדול

[בקול המולה ופרסום].

כיון שחשיכה

מוצאי יום טוב ראשון:

אומר להן

[שואל כל אחד משלשת הקוצרים בקול את העם שהתכנסו שם]:

"

בא השמש

" [האם כבר שקעה השמש שאוכל לקצור, שמצות קצירה בלילה, ולא אחלל יום טוב]? והעם עונים ו

אומרים

: "

הין

" [אכן שקעה השמש]; ושוב שואל כל אחד מהם "

בא השמש

", והם

אומרים

: "

הין

"; וכן פעם נוספת כמבואר בהמשך המשנה.

ועוד שואל כל אחד מהקוצרים: "

מגל זו

" [האם במגל זה אקצור]? והעם עונים ו

אומרים

"

הין

"; ושוב שואל "

מגל זו

" ו

אומרים

"

הין

", וכן פעם נוספת.

ועוד שואל "

קופה זו

" [האם בקופה זו אשים את התבואה]? ו

אומרים

"

הין

"; "

קופה זו

"? ו

אומרים

"

הין

", וכן פעם נוספת.

בשבת

מוסיפים הם כאן שאלה נוספת:

אומר להן

"

שבת זו

" [האקצור בשבת זו], ו

אומרים

"

הין

"; "

שבת זו

"? ו

אומרים "הין

".

ועוד שואל בכל הימים: "

אקצור

"?

והם אומרים לו

"

קצור

"

!;

"

אקצור

"?

והם אומרים לו

"

קצור

".

שלש פעמים

היו שואלים

על כל דבר ודבר, והן אומרים לו: הין

[על השאלה הראשונה]

הין

[על השניה] ו

הין

על השלישית.

ו

כל כך

שאלות שהיו שואלים

למה?

מפני הבייתוסים

[תלמידיו של בייתוס, שהיו כופרים בתורה שבעל פה]

שהיו אומרים: אין קצירת העומר במוצאי יום טוב

, אלא ממחרת שבת בראשית שלאחר יום הראשון של פסח, והיו מגביהים את קולם כדי שישמעו הבייתוסים להוציא מליבם.

גמרא:

תנו רבנן

במגילת תענית:

אלין יומיא דלא

להתענאה בהון, ומקצתהון

חמורים יותר

ד

אף

לא למספד בהון

[אלו הם הימים שקבעו חכמים לא להתענות בהם, ואלו הימים שהוסיפו לאסור אפילו מספד]:

מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה, איתוקם תמידא

[מראש חודש ניסן ועד יום השמיני בו, הוקם משפט התמיד על מכונו; ומפרש לה ואזיל], וקבעו ימים אלו

דלא למספד

.

ומתמניא ביה ועד סוף מועדא

[פסח],

איתותב חגא דשבועיא

[משמיני בניסן ועד סוף הפסח, העמד משפטו של חג השבועות על מכונו, ומפרש לה ואזיל], וקבעו ימים אלו

דלא לאיתענאה

בלבד, אבל מספד מותר.

ומפרשת הגמרא:

מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה, איתוקם תמידא, דלא למספד

:

שהיו צדוקים אומרים: יחיד מתנדב ומביא

את ה

תמיד

הבא בכל יום, ואינו בא משל ציבור.

ומפרשת הגמרא:

מאי דרוש

הצדוקים?

דכתיב בפרשת התמיד [במדבר כח ד]: "

את הכבש אחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני

תעשה בין הערבים

", הרי שאמרה תורה "תעשה" בלשון יחיד.

ומפרשת עוד הגמרא:

מאי אהדרו להו

[מה השיבו והוכיחו להם החכמים]?

דכתיב בפרשת התמיד: "

את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו

", הרי שאמרה תורה "תשמרו" בלשון רבים, ללמד:

שיהיו כולן באין מתרומת הלשכה

[שהיו ישראל נותנים שקליהם בלשכה המתוקנת לכך, ומשם היו תורמים לקופות, מהם קנו קרבנות ציבור].

תו מפרשינן:

מתמניא ביה ועד סוף מועדא, איתותב חגא דשבועיא, דלא להתענאה

:

שהיו בייתוסין אומרים: עצרת

[חג השבועות] לעולם

אחר השבת

היא. כלומר, זה שאמרה תורה לגבי העומר ותחילת הספירה "ממחרת השבת יניפנו הכהן. וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה", היינו למחרת "שבת בראשית", וספירת שבע השבתות מסתיימת בשבת, ולמחרתו הוא חג השבועות.

נטפל להם רבן יוחנן בן זכאי, ואמר להם: שוטים, מנין לכם

לפרש כן!?

ולא היה אדם אחד

מבין הבייתוסים

שהיה משיבו, חוץ מזקן אחד, שהיה מפטפט כנגדו, ואמר

:

משה רבינו אוהב ישראל היה, ויודע שעצרת יום אחד

בלבד

הוא

, שלא כשאר הרגלים שהם שבעה ימים,

לפיכך עמד

משה

ותיקנה

לעצרת

אחר

ה

שבת, כדי שיהיו ישראל מתענגין שני ימים זה אחר זה

.

קרא עליו

רבי יוחנן על אותו זקן

מקרא זה

[דברים א ב]: " [מהלך]

אחד עשר יום

[בלבד]

מחורב

[שם קיבלו את התורה]

דרך הר שעיר

, עד קדש ברנע [הסמוכה לארץ ישראל] " -