Ména'hot 50b — le Talmud en français

שלא מצינו קטורת חובה ביחיד,

אבל צבור יהא מביא

גם נדבה, כיון

שמביא

קטרת

חובה כיוצא בה

פעמיים בכל יום?

תלמוד לומר "לא תעלו"

בלשון רבים, שאף ציבור לא יביא נדבה.

יכול לא יעלו

הציבור קטורת

על מזבח הפנימי, אבל יעלו על מזבח החיצון? תלמוד לומר "את שמן המשחה ואת קטרת הסמים לקודש ככל אשר צויתיך יעשו"

-

אין לך

בענין הקטורת

אלא מה שאמור בענין.

דהיינו, רק על מזבח הפנימי

.

ואם כן, יהיה קשה על מה דמשמע בברייתא למעלה דיחיד מקטיר נדבה במזבח הפנימי, וכן על מה דמשמע דציבור מקטירים נדבה בחיצון, וכאן מבואר דאין יחיד מקטיר אף בפנימי ואין ציבור מקטירין בחיצון!?

ומשנינן:

אמר רב פפא

: מה שכתוב בברייתא דהוראת שעה היתה מה שהביאו "קטרת יחיד במזבח החיצון" לא תלמד מזה דיחיד מקריב על מזבח הפנימי נדבה, ולא תלמד מזה דציבור רשאין להקטיר על מזבח החיצון. אלא

לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא

דאין

ציבור

מקטירין

על מזבח החיצון, דלא אשכחן

בציבור קטורת במזבח החיצון,

ולא מיבעיא יחיד

שאינו מקטיר

על מזבח הפנימי, דלא אשכחן

הקטרת קטורת ביחיד על מזבח הפנימי,

אלא אפילו יחיד על מזבח החיצון

אינו מקטיר, על אף

דאשכחן בנשיאים,

שהם גם היו יחידים, שהקטירו בחיצון. אין ללמוד מזה משום ד

הוראת שעה היתה.

מתניתין:

בפרשת צו [פרק ו' פסוק י"ג ולהלן] נאמר "זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו עשירית האיפה סולת מנחה תמיד, מחציתה בבקר ומחציתה בערב. על מחבת בשמן תעשה, מרבכת תביאנה, תפיני מנחת פיתים תקריב ריח ניחוח לה'. והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה, חק עולם לה' כליל תקטר".

מפרשה זו, המתבארת בסוגיה דלהלן, נלמדים שני חיובים של שתי מנחות שונות.

א. "מנחת חביתין" שמביא הכהן הגדול, שיש בה עשירית האיפה קמח, ומביאה בכל יום מביתו. מחציתה קריבה בבוקר ומחציתה בערב, ונקראת "מנחת חביתין", שכתוב בה "על מחבת בשמן תעשה".

ב. "מנחת חינוך", שמביא כל כהן ביום חינוכו או כהן שנתמנה לכהן גדול קודם שמתחיל בעבודה, והיא עשירית האיפה, ובאה בשלמות, ומקריבה הכהן בעצמו.

המנחות הללו נקטרות כליל, כדין מנחת כהן.

חביתי כהן גדול

העשויים מי"ב חלות, והקרבים בכל יום מחצה בבוקר ומחצה בערב,

לא היו באין חצאין, אלא מביא עשרון שלם

מביתו

וחוצהו, ומקריב מחצה בבקר ומחצה בין הערבים

20 .

כהן שמביא מחצה שחרית, ומת, ומינו כהן

גדול

אחר תחתיו

בו ביום קודם הקרבת התמיד של בין הערביים,

לא יביא חצי עשרון מביתו

לצרף חציו

ולא

יקריב

חצי עשרונו של ראשון

שנשאר מן הבקר,

אלא, מביא עשרון שלם

מביתו, ויקדשו כולו בכלי שרת,

וחוצהו,

כדי לקיים דין "מחציתה" שיהא מחצה משלם,

ומקריב מחצה

בין הערבים,

ומחצה

הנותר מהבאתו של הכהן הגדול החדש -

אבד.

נמצאו

מעתה

שני "חצאין" קריבין,

שהרי ראשון הקריב מחצה משלם בבקר, וכן השני בערב,

ושני חצאין

אחרים, הנותר מן הראשון ומן השני -

אובדין.

גמרא:

תנו רבנן: אילו נאמר "

עשירית האיפה סלת

מנחה

תמיד,

מחצית

בבקר ומחצית בין הערבים" ולא "מחציתה",

הייתי אומר מביא חצי עשרון מביתו שחרית ומקריב,

וחוזר ומביא,

חצי עשרון מביתו ערבית ומקריב,

ולא היה צורך שבהבאה בבקר יהא עשרון שלם.

תלמוד לומר "מחציתה בבקר"

ומכאן למדנו שבכל פעם -

מחצה משלם הוא מביא.

הא כיצד?

מביא עשרון שלם, וחוצהו, ומקריב מחצה בבקר ומחצה בין הערבים.

נטמא מחצה של בין הערבים או שאבד,

ועליו להביא אחר להקרבת בין הערביים,

יכול יביא חצי עשרון מביתו ערבית ויקריב, תלמוד לומר "ומחציתה בערב", מחצה משלם הוא מביא.

הא כיצד?

מביא עשרון שלם וחוצהו, ומקריב מחצה, ומחצה אבד.

נמצאו שני "חצאין" קריבין,

שמכל עשרון שהובא קרב מחצה,

ושני חצאין אובדין.

המחצה שנטמא מעשרון ראשון ומחצה הנותר מן השני. ותנא "לא זו אף זו" בא להשמעינו: לא זו בלבד שלא יביא חצאין בתחילה, אלא אפילו הביא שלם ואבד, לא יבא חצי אחר אלא שלם וחוצהו.

כהן גדול שהקריב מחצה שחרית ומת, ומינו

כהן גדול

אחר תחתיו

בו ביום,

יכול יביא חצי עשרון מביתו

להקרבת מנחת חביתין בין הערביים

או

יקריב

חצי עשרונו של ראשון

שנותר,

תלמוד לומר "ומחציתה בערב".

ואנו לומדים מרבוי האות "ויו" שאף שקיים חצי עשרון דראשון, אינו כשר, אלא

מחצה משלם הוא מביא ומקריב

21 .

הא כיצד? מביא עשרון שלם, וחוצהו, ומקריב מחצה ומחצה אבד. נמצאו שני חצאין קרבין ושני חצאין אובדין

22 .

תני תנא קמיה דרב נחמן

בדין אותן חצאין הנותרים מכהן ראשון בבקר וכהן שני בערב:

מחצה ראשון ומחצה שני תעובר צורתן

על ידי לינת לילה,

ויצאו לבית השריפה.

אמר ליה רב נחמן: בשלמא

מחצה ד

ראשון איחזי להקרבה

כאשר הכהן הגדול היה חי והפריש מחצה זה להקרבת בין הערבים, וכיון שנדחה לא ישרף בלא פסול בגופו כדין קדשים, שמשום בזיון אינם נשרפים עד שתעובר צורתו, ולכן צריך עיבור צורה.

אלא

מחצה

שני

שנותר ממה שמביא הכהן גדול שנתמנה עתה

למה ליה עיבור צורה?

והרי

מעיקרא לאיבוד קא אתי.

שדחוי הוא מעיקרו כיון שאינו עומד להקרבה, ולמה לא ישרף מיד בלא עיבור צורה?

ומשני:

דאמר לך

להצריך בשניהם עיבור צורה

מני? תנא דבי רבה בר אבוה הוא. דאמר: אפילו פיגול

שכבר יש בו פסול הגוף

טעון עיבור צורה

[שלמד בגזרה שוה "עון עון" מנותר, ונותר נפסל בלינה], וכל שכן זה, שרק נדחה, ואין בו פסול הגוף.

רב אשי אמר: אפילו תימא רבנן

דפיגול אין צריך עיבור צורה, אלא נשרף מיד, כאן צריך עיבור צורה דלא נחשב דחוי מעיקרו,

כיון דבעידנא דפלגינהו בהו

לאותה עשירית האיפה אין חצי מסוים שמבורר שהוא זה שיקרב ולא החצי השני, אלא

אי בעי האי מקריב ואי בעי האי מקריב,

ונמצא שכל מחצה

מיחזא חזו

להקרבה אלא שרק אחר כך נדחה חצי אחד, ולפיכך לא ישרף בלא שיפסל בעיבור צורה.

איתמר: חביתי כהן גדול

-

כיצד עושין אותן?

כיון שנאמר בהן עשיה במחבת, ונאמר בהן גם אפיה בתנור, שנאמר "מורבכת תביאנה תפיני מנחת פתים". ועתה דנה הגמרא אם אפיה קודמת או טיגון.

רבי חייא בר אבא אמר רבי חנינא: אופה, ואחר כך מטגנה

, כמבואר הטעם להלן.

רבי אסי אמר רבי חנינא: מטגנה, ואחר כך אופה.

אמר רבי חייא בר אבא: כוותיה דידי מסתברא

, שאופה ואחר כך מטגנה, שנאמר "

תופיני",

ואנו דורשים את זה בלשון ראשי תיבות, כמו "

תאפינה נאה"

שתהיה נאה בשעת אפייתה, ואם מטגנה תחילה הרי היא משחירה מן השמן ומן המחבת ואיננה נאה.

רבי אסי אמר: כוותיה דידי מסתברא,

שמטגנה ואחר כך אופה, שנאמר "

תופיני"

ואנו דורשים כמו "

תאפינה נא",

שתהא מבושלת מעט בשעת אפייתה ["נא" הוא לשון בישול מועט, כנאמר בקרבן פסח "לא תאכלו ממנו נא"], ועל ידי הטיגון היא נעשית תחילה "נא", ואחר כך אופה.

כתנאי,

שחולקים במחלוקת זו:

"

תופיני"

-

תאפינה נא

[זו דעת תנא קמא]. ונמצא, שהוא סובר מטגן ואחר כך אופה.

רבי אומר: תאפינה נאה.

שאופה קודם הטיגון.

רבי דוסא אומר: תאפינה רבה

, אפיות הרבה [וזו דעה שלישית, שלא נזכרה בדעות האמוראים לעיל].

ומבארינן: רבי דוסא

אית ליה "נא" ואית ליה "נאה".

ולפיכך יאפנה תחילה בלא שמן, ולא כל צרכה, קודם הטיגון, כדי לקיים תאפנה נאה, ומטגנה, ולאחר מכן גומר אפייתה כל צרכה, לקיים תאפנה נא.

ומביאה הגמרא דרשה נוספת, ד"תופיני" משמע שתהא נאה.

תנן התם: חביתי כהן גדול

-

לישתן, ועריכתן, ואפייתן

-

בפנים

העזרה דכיון שנתקדשה הסולת בכלי של חצי עשרון דהוא כלי שרת שנמשח, אין מוציאין אותה [מה שאין כן בשאר מנחות שאפשר לעשות בחוץ משום שמדידתן היא בכלי עשרון, ועשרון לא נתקדש]

ודוחות את השבת,

ככל קרבן שקבוע לו זמן.

והוינן בה:

מנא הני מילי

שאפייתן דוחה שבת, ולמה שלא יאפה מאתמול?

אמר רב הונא

: משום שכתוב "

תופיני",

ואנו דורשים:

תאפינה נאה!

שתהא נאה גם לאחר אפיה, בשעת הקרבה,

ואי אפי לה מאתמול, אינשפה לה

[היא מתנפחת ברוח] ומשתנה צורתה, ואינה יפה.

מתקיף לה רב יוסף

: וכי משום כך יש לאפותה בשבת? יאפנה בערב שבת, וכדי שלא תתנפח

אימא דכביש ליה בירקא,

יטמננה בירקות, כדי שלא תשלוט בה הרוח!?

ומביאה הגמרא מקור אחר לאפייתה בשבת:

דבי רבי ישמעאל תנא

: אנו לומדים זאת, ממה שכתוב "על מחבת בשמן תעשה". ואנו דורשים: "

תעשה" ואפילו בשבת, "תעשה" ואפילו בטומאה!

אביי אמר

: זה שהיא נאפית בשבת הוא משום ד

אמר קרא "סלת מנחה תמיד".