Ména'hot 46a — le Talmud en français

אבל

הכל מודים

שאם

כבר היו כבשים ולחם ביחד בזמן הגורם זיקה ביניהם - ש

הוזקקו זה לזה

, אז דינם

שמעכבין זה את זה,

ואם אבד אחד מהם, בין אם אבד הלחם ובין אם אבדו הכבשים, אי אפשר להביא את האחד מהם לבדו לבדו, אלא ישרף הנותר שלפנינו, כי הוא נדחה משום אבדת חבירו, ויביאו לחם וכבשים אחרים.

ואיזה הוא

הדבר הגורם

זיקה שלהן

לקובעם יחד?

שחיטה!

שבשעת שחיטה הוקדש הלחם, ומאז הוא והכבשים תלויים זה בזה, שאם אבד אחד מהם, אבדו כולם

7 .

אמר עולא: בעו במערבא

: נסתפקו בני ארץ ישראל - האם גם

תנופה

שמניפים יחדיו את הלחם והכבשים מחיים, גם היא

עושה

ביניהם

זיקה,

שיפסל האחד באבדן חברו,

או אין

תנופה

עושה זיקה

לקובעם כדבר אחד, ורק השחיטה זוקקת אותם.

ומנסה הגמרא לפשוט את הספק שהביא עולא:

פשוט ליה

לספק זה בענין תנופה,

מדרבי יוחנן

, שלא אמר בענין זיקה אלא שחיטה.

דאמר רבי יוחנן: שחיטה עושה זיקה!

ומשמע

מכלל

דבריו שנקט שחיטה,

דתנופה אינה עושה זיקה.

שאם לא כן, היה לו לומר דבר שהוא חידוש יותר, דאף התנופה, הקודמת לשחיטה, זוקקת אותם זה לזה!

ומבארת הגמרא שאי אפשר לפשוט כך את הספק, כי

דרבי יוחנן גופא,

מה טעם לא הזכיר תנופה, זהו

דקא מיבעיא ליה

לבני מערבא.

האם

מיפשט פשיטא ליה לרבי יוחנן דשחיטה

דוקא

עושה זיקה, ותנופה אינה עושה זיקה,

ולפיכך הזכיר דוקא זיקה בשחיטה,

או דלמא

על ידי

שחיטה פשיטא ליה

שנוצרת זיקה,

ותנופה

היא ד

מספקא ליה

לרבי יוחנן האם היא זוקקת, ולפיכך לא הזכיר אלא שחיטה, שדינה ברור לו.

ומסקינן:

תיקו.

ופרכינן:

אמר ליה רב יהודה בר חנינא לרב הונא בריה דרב יהושע

: כיצד ניתן לומר שתנופה עושה זיקה?

והא כי כתיב "קודש יהיו לה' לכהן",

[שנחלקו בו תנאים אם ללמוד ממנו שכבשים מעכבים את הלחם או שהלחם מעכב את הכבשים],

בתר תנופה כתיב, ופליגי בן ננס ורבי עקיבא

מה מעכב את מה. ורואים מזה, שגם אחר תנופה אין זיקה מיוחדת בין הלחם והכבשים יותר מאשר לפניה.

ומשנינן בדרך קושיה:

ולטעמיך,

שאין תנופה זוקקת, וכי הכתוב מדבר

בתר תנופה ולא בתר שחיטה?

והלא זכיית הכהן בלחם היא רק אחד שחיטת הכבשים, ואם כן הרי שחיטה ודאי זוקקת, ומעכבים זה את זה, והיאך נחלקו רבי עקיבא ובן ננס אם כבשים מעכבים או הלחם מעכב בדרשה של פסוק זה?

אלא מאי אית לך למימרא

ליישב שיטתך, בהכרח, כי האמור "יהיו לכהן" נאמר על שם העתיד להינתן. שאין הכתוב מדבר על הנתינה בפועל אלא

מעיקרא קאי,

קודם שחיטה,

ומאי "קדש יהיו לה' לכהן"

שהוא אמר -

דבר שסופו

להנתן

לכהן,

לכשישחט! ואם כן,

הכא נמי

לדברי, שתנופה עושה זיקה, מתפרש "יהיו לכהן" שבסוף הפסוק -

דבר שסופו

[לאחר כל המעשים] להינתן

לכהן.

אמנם, עתה מדבר קודם תנופה, ובזה נחלקו רבי עקיבא ובן ננס אם הכבשים מעכבים את הלחם או הלחם את הכבשים, כיון שעדיין לא הוזקקו, בתנופה, זה לזה

8 .

ומקשינן על דברי רבי יוחנן:

ו

כי

שחיטה עושה זיקה? ורמינהי

סתירה לכך מברייתא בענין לחמי תודה, שבקרבן תודה יש ארבעים לחמים המתקדשים בשחיטת הזבח, ולחם שנחסר ממנו על ידי שנפרס פסול. ושם שנינו:

עד שלא שחטה

לתודה

נפרס

אפילו אחד מ

לחמה,

ונפסל כל הלחם,

יביא לחם אחר, ושוחט

עליו את הזבח.

ואם

מששחטה נפרס לחמה,

לאחר השחיטה, ושוב אי אפשר להביא לחם אחר ולקדשו בשחיטה, אף על פי כן

הדם יזרק

לשם שלמים ולא לשם תודה

והבשר יאכל

כדין שלמים, והקרבן אינו נפסל אלא שאינו מקיים חובתו לקרבן תודה,

וידי נדרו לא יצא,

שנדרו הוא תודה,

והלחם

עצמו

פסול

9 .

ואם

נזרק הדם

של התודה ולאחר מכן נפרס הלחם ואינו ראוי לתרום ממנו,

תורם

את ארבעת הלחמים הניתנים לכהן והנקראים "תרומת לחמי תודה"

מן השלם,

[שלא נפסלו הלחמים, כיון שבשעה שזרק הדם היו כל הלחמים בשלמות], ולכן, יתרום מלחם שלם גם

על הפרוס,

אבל לא יתרום מן הפרוס, שכתוב גבי תודה: "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה'", ודרשו: "אחד", שלא יטול פרוס אלא שלם.

והוא הדין לענין אם נפסל הלחם ביציאה מחומת ירושלים לאחר שנתקדש, משום "יוצא".

שאם

עד שלא שחטה

לתודה, שעדיין לא נתקדש הלחם בקדושת קרבן,

יצא לחמה

מחוץ לחומת העיר לא נפסל.

ומכניסה

בחזרה לפנים,

ושוחט א

ת התודה על לחם זה עצמו, שכל זמן שאינו קדוש בשחיטה אינו נפסל ביוצא.

אולם, אם

מששחטה יצא לחמה,

לאחר שכבר נתקדש בשחיטת התודה, ונפסל ביציאתו, ויש כאן תודה ללא לחם, הרי

הדם יזרק

לשם שלמים

והבשר יאכל

בתורת שלמים, שהקרבן אמנם כשר אך

ידי נדרו

להביא תודה ולחמה

לא יצא, והלחם

עצמו

פסול!

ואם כבר

נזרק הדם,

והלחם שיצא אסור באכילה, הרי לאחר הזריקה

תורם

תרומת לחמי תודה

ממה שבפנים,

שעודנו כשר,

על

הלחמים הפסולים

שבחוץ!

שהתרומה מתייחסת לכלל ארבעים הלחמים, אלא שיכולה לחול גם כלפי לחם שיצא אל מחוץ לעיר.

אך יש חילוק בין נפרס ויוצא לבין נטמא הלחם, שאם

עד שלא שחטה ל

תודה

נטמא לחמה

הרי זה כמו שאין לחם בשעת שחיטה וזריקה, ולכן

מביא לחם אחר, ושוחט

עליו את התודה.

ואם

מששחטה

לתודה

נטמא לחמה,

ולא ניתן להביא לחם אחר, שהרי דינו להתקדש בשחיטת התודה, אף על פי כן -

הדם יזרק

לשם תודה, כדלהלן,

והבשר יאכל

בתורת תודה. ולא זו בלבד, אלא

וידי נדרו יצא!

מפני

שהציץ מרצה על הטמא,

וכל הבא בטומאה בדיעבד הרי הוא כשר על ידי הציץ, שהוא מרצה על קרבנות טמאים, שהרי הם ככשרים, ואם כן נמצא שנשחט לשם תודה וגם נחשב שהיה ארבעים חלות לכך הרי הוא יוצא ידי נדרו.

ואם

נזרק הדם

ואחר כך נטמא הלחם -

תורם

תרומת לחמי תודה

מן

הלחם

הטהור על הטמא!

עד כאן לשון הברייתא.

ועתה מקשה הגמרא בענין שחיטה עושה זיקה.

ואי סלקא דעתך

כמו שאמר רבי יוחנן בלחמי עצרת ד

שחיטה עושה זיקה,

כמו כן יש לנו לומר בלחמי תודה ששחיטת התודה מקדשתם, ואם כן,

כיון דהוזקקו זה לזה

הלחם והתודה

בשחיטה,

יש לומר כמו בכבשי עצרת שהכבשים נדחים כשנפסל הלחם, אף בתודה נאמר כן, שאם

איפסיל

ליה לחם תיפסל נמי תודה

ותדחה, ולא יזרק דמה כלל!?

ומשנינן:

שאני תודה, דרחמנא קרייה "שלמים"!

שנאמר בקרבן תודה "זבח תודת שלמיו". ולכן, אף שבהעדר לחם נפסלה מתורת תודה, הרי היא קרבה בתורת שלמים וקריבה בלא לחם, כי

מה שלמים,

שהוקדשו מעיקרא לשם שלמים,

קרבים בלא לחם, אף תודה

שהוקדשה לתודה ונפסל לחמה,

קרבה בלא לחם,

לשם שלמים. [אמנם, מתורת תודה נפסלה על ידי שנפסל לחמה]. אבל כבשי עצרת בלי לחמים אינם קרואים "שלמים".

אמר רבי ירמיה: אם תמצא לומר

כצד הספק שלמעלה, ש

תנופה עושה זיקה,

אם כן, כאשר

אבד הלחם

אחר התנופה -