Ména'hot 44b — le Talmud en français

ואמר ריש לקיש: כל המניח תפילין מאריך ימים, שנאמר

בישעיה

"ה' עליהם יחיו ולכל בהן חיי רוחי ותחלימני והחייני",

והיינו שאותם שנושאים עליהם שם ה' בתפילין - יחיו!

מתניתין:

קרבנות עולה של בהמה או קרבנות שלמים [בין שהם של יחיד בין של צבור], וחטאת ואשם של מצורע - טעונים מנחת נסכים. אבל שאר חטאות ואשמות, וכן בכור ומעשר ופסח, וכל קרבנות העופות - אינם טעונים מנחת נסכים.

הנסכים הם: מנחת סולת הבלולה בשמן, והנקראת "מנחת נסכים", ויין, הנקרא "נסך". שיעור הסלת, השמן והיין, מפורשים בתורה [במדבר טו, ד - י], ומנחה זו מוקטרת ונשרפת כולה על גבי המזבח.

המשנה מבארת האם מעכבים המנחה והיין זה את זה, ובסוגיית הגמרא נידון מה קודם להקרבה - מנחת נסכים או היין.

הסלת והשמן,

הבאים ל"מנחת נסכים",

אין מעכבין

בהעדרם

את היין,

אלא מביאין יין לנסכים בלא סלת ושמן.

ולא היין מעכבן,

שבהעדר יין מביאים סלת ושמן לבדם, ואפשר להביא את היין אף במועד אחר

1 .

כל

המתנות

הניתנות מן הדם, בין בזריקה בין בנתינה באצבע על קרנות המזבח,

ש

ניתנות

על המזבח החיצון אין מעכבות

בדיעבד

זו את זו,

ואפילו אם נתן מהן מתנה אחת מכפרת הנתינה הזאת.

גמרא:

תנו רבנן

: כפל הכתוב בקרבנות חג הסוכות בכל יום - "

ומנחתם ונסכיהם",

ומכאן הרינו למדים, כי סדר הבאת נסכים הוא:

הבא מנחה,

שהיא הסלת הבלולה בשמן של הנסכים, שנקראת "מנחת נסכים",

ואחר כך הבא

את יין

הנסכים.

זוהי דעת רבנן.

רבי אומר

: אין זה הסדר, שהרי הכתוב אומר בפרשת אמור "להקריב אשה לה' עולה ומנחה

זבח ונסכים",

ואנו דורשים:

הבא זבח, ואחר כך,

מיד אחר הקרבן עצמו,

הבא נסכים.

דהיינו, שהיין הסמוך ל"זבח" הוא קודם למנחת הנסכים.

ומקשינן:

ורבי נמי,

כיצד יסבור שהיין קודם,

הכתיב "ומנחתם ונסכיהם"

, ולכאורה בא פסוק זה ללמד שהסדר הוא כדעת רבנן, שהמנחה קודמת?

ומשנינן:

ההוא

פסוק זה אינו מיותר, אלא

מיבעי

לדרשה אחרת,

ל

לימוד ההלכה ש"

מנחתם ונסכיהם בלילה"

, דהיינו, שהנסכים ניתנים להפרדה מן הזבח ולהקריבם בפני עצמן בלילה, שאינו זמן הקרבה בזבח. וכמו כן נדרוש מ"

מנחתם ונסכיהם"

שניתן להביאם בפני עצמן,

אפילו למחר

[כל זמן שלא נתקדשו בכלי, כי אם נתקדשו הם נפסלין בלינה].

ופרכינן:

ורבנן נמי, הכתיב

הרי כתוב כפי שדרש רבי, ש"הנסכים", שהם היין, קרובים לזבח, ובאים מיד אחריו, כלשון הכתוב "

זבח ונסכים",

ואם כן, הם קודמים למנחה?

ומשנינן:

ההוא

פסוק זה של "זבח ונסכים"

מיבעי ליה

לדעת רבנן

לכד

דרשתו של

זעירי. דאמר זעירי: אין נסכים מתקדשים

להקבע עם זבח זה [אף על פי שהפריש הנסכים לשם זבח זה], שלא יוכל לשנותם ולהקריבם עם זבח אחר

אלא בשחיטת הזבח,

שהיא מקדשתם להיות חלק מן הזבח.

ולכך אין רבנן דורשים כרבי, משום שהפסוק נצרך לדרשה האחרת.

ומעתה מקשה הגמרא לדעת שניהם, שאין הפסוקים שנזכרו לעיל מיותרים, ומקשינן:

ורבי נמי,

כיצד למד מ"זבח ונסכים" את סדר המנחה אחר הנסכים? הרי

מיבעי ליה

לדרוש "זבח ונסכים"

לכדזעירי?

ו

לדעת

רבנן נמי

קשה, איך דרשו הקדמת המנחה לנסכים מ"מנחתם ונסכיהם"? הרי

מיבעי להו

לפסוק

ל

דרוש:

מנחתם ונסכיהם בלילה, ומנחתם ונסכיהם אפילו למחר?

ומסקינן:

אלא, היינו טעמייהו דרבנן

הסוברים שמנחת נסכים קודמת לנסכים, משום

דכתיב

בפרשת אמור "להקריב אשה לה' -

עולה ומנחה".

מלמד הכתוב ש"מנחה", שהיא הסולת ושמן של הנסכים, היא זאת הסמוכה ל"עולה", שהיא הזבח, והיא קודמת ליין!

ומקשינן:

ורבי נמי,

כיצד יסבור שהיין קודם למנחה

הכתיב "עולה ומנחה"?

ומסקינן:

אלא,

לא נחלקו רבי ורבנן בכל האופנים. וב

באים

הנסכים

עם הזבח

-

דכולי עלמא לא פליגי!

דבין לרבי ובין לרבנן, הסדר הוא

דמנחה

של הסולת והשמן קודמת

ואחר כך נסכים

דיין.

דה

רי

כתיב "עולה ומנחה"

ודורשים שתהא המנחה סמוכה לזבח.

כי פליגי

רבי ורבנן לענין סדרן של מנחה ונסכים,

בבאין בפני עצמן

בלא זבח, [דכפי שנתבאר לעיל בגמרא ניתן להביא הנסכים בלילה או למחר ללא הזבח] ובאופן זה נחלקו:

רבנן סברי, מ

דמצינו בנסכים

דבאין עם הזבח,

שסדר הבאתן הוא

מנחה ואחר כך

נסכים,

וכמו שדורשים מן הפסוק ד"עולה ומנחה", כן הוא הדין בבאין הנסכים

בפני עצמן, נמי,

שאף כאן זהו סדרן -

מנחה, ואחר כך נסכים.

ורבי

סובר שיש לחלק:

התם,

בפסוק ד"עולה ומנחה" בבאין עם הזבח

הוא דאיירי

הפסוק לומר שהמנחה קודמת. וטעם הדבר: כיון

דאתחיל

בזבח

באכילה,

שאכילת מזבח בדם או באימורים נקראת "אכילה", לפיכך

גמר לה לכולא מילתא דאכילה,

ויביא מנחת הנסכים מיד לפי שאף היא נחשבת אכילה, בעוד שהיין נחשב "שתיה".

אבל,

כשבאים

בפני עצמן

ואין סברת "אתחיל באכילה" אז, אדרבה,

נסכים עדיפי

לענין הקדמה,

הואיל דמיתאמרא שירה

של לויים, בקרבן הטעון שירה,

עלייהו

דנסכים דוקא, ד"אין אומרים שירה אלא על היין" ומכאן אתה למד חשיבותו ולפיכך הוא קודם למנחה בבאין בפני עצמן. שנינו במשנתנו:

המתנות שעל מזבח החיצון אין מעכבות זו את זו.

תנו

רבנן: מנין לכל

הדמים

הניתנין על מזבח החיצון, שנתנן במתנה אחת

-

שכיפר,

גם כאשר מצוותן היא בנתינת כמה מתנות?

שנאמר

בפרשת ראה "

ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך"

ולשון "ישפך" מורה אף שפיכה אחת. [מזה שלא כתוב: על המזבח "סביב", שמשמע כמה מתנות]. בפרשת פנחס נאמרו סדרי קרבנות מוספין של ראש חודש "פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים" וכך הוא גם קרבן חג השבועות הנקרא "עצרת". מלבד העולות הבאות כקרבנות מוסף בחג השבועות, ישנם גם עולות הבאות עם שתי הלחם שנאמרו בפרשת אמור, והם "שבעה כבשים ופר בן בקר אחד ואילם שנים".

בחג הסוכות משתנה הרכב הקרבן מיום ליום במספר הפרים, אולם בכל יום קרבים למוסף "אילים שנים כבשים בני שנה ארבעה עשר".

מתניתין:

הפרים והאילים והכבשים

[

והשעירים

] הנאמרים בקרבן של יום מסויים,

אינן מעכבין זה את זה,

שהעדר אחד המינים אינו מעכב את השאר. וכן באם אין להם את המנין הדרוש מכל מין יביאו כפי מה שבידם. וכן אין הפרים האיל והכבשים הבאים כקרבנות מוסף בחג השבועות מעכבים את האלים הפר והכבשים הבאים עם שתי הלחם.

אמר רבי שמעון: אם היו להם פרים מרובים

כפי מצות קרבן היום,

ולא היו להם נסכים

כלל, אל תאמר יביא עתה הפרים כלם בלי נסכים וישלים הנסכים לאחר מכן. אלא,

יביא פר אחד ונסכין,

וימעט ממספר הפרים של מצות קרבן היום [שכאמור אין מספר הקרבנות מעכב]

ולא יקריבו כולם בלא נסכים.

על אף שאם יקריבום עתה בלא נסכים ניתן להשלים את נסכיהם לאחר הזמן, מכל מקום בקרבן ציבור צריך לכתחילה להביא נסכים ביחד עם הזבח, כיון שאם מביאם למחר מבטל מצות שירה.

גמרא:

והוינן בה:

הני פרים וכבשים,

שעליהם נאמר במשנה שאינן מעכבין זה את זה,

דהיכא,

של איזה יום מועד הם?

אילימא דחג

הסוכות, הרי "

כמשפט", "כמשפטם" כתיב בהו,

ולשון זה מלמד על דבר המעכב, ואם כן, בקרבנות הסוכות אכן אין להקריב אם לא מצאו כדי כל הקרבן, ואין לפרש את משנתנו בקרבנות אלו

8 .

אלא,

משנתנו מדברת בקרבנות מוסף

דראש חודש, ו

כן בקרבנות

עצרת

האמורים בפרשת פנחס

דחומש הפקודים

[חומש במדבר].