Ména'hot 25a — le Talmud en français

אלא

אמר אביי לרבא:

מסיפא

יש להוכיח שלא אומרים שבע ליה טומאה. שכתוב:

מודה רבי יוסי

שהסדין טמא משום מגע מדרס -

בשני סדינין, המקופלין ומונחין זה על זה, וישב זב עליהן

[ולא נגע בהם, וכגון שהיה דבר שהפסיק בינו לבין הסדינים],

שהעליון טמא מדרס, והתחתון טמא מדרס

שכל מה שתחת הזב, ואפילו מתחת לעשר מצעות, הרי הוא טמא מדרס.

ו

גם טמא התחתון, משום

מגע מדרס,

לפי שהתחתון נוגע בעליון שהוא מדרס. ואם עשה מהסדין התחתון וילון - הוא טהור ממדרס, אך נשארה עליו טומאת מגע מדרס. [בתוס' בדף כ"ה - א' דבור המתחיל בשני ביארו למה העליון אינו טמא מגע מדרס, שגם הוא נוגע בתחתון?].

ומדייק אביי:

ואמאי

מדוע התחתון טמא משום מגע מדרס

לימא

נאמר

שבע ליה טומאה

של מדרס ולא חלה עליו טומאת מגע הקלה!? אלא, מוכח מכאן שלא אומרים שבע ליה טומאה! ותריץ רבא:

התם

בסיפא של המשנה -

בבת אחת

באות שתי הטומאות, שנגיעת התחתון בעליון, היא באותה שעה שמכביד הזב על התחתון ונטמא במדרס, ולכן חלים שתי הטומאות בבת אחת

111 .

אבל

הכא,

בחצי עשרון -

בזה אחר זה

הן באין, ולכן יש להסתפק שמא לא חלה הטומאה השניה משום שכבר שבע ליה טומאה ראשונה. [וספיקו של רבא לא נפשט!]

אמר רבא: עשרון שחלקו

לשני חלקים,

ואבד אחד מהן, והפריש אחר תחתיו, ו

אחר כך

נמצא

החלק

הראשון, והרי שלשתן מונחין בביסא

וניכרין כל אחד בפני עצמו, כך הוא דינם:

אם

נטמא

עכשיו אותו חלק שהיה

אבוד,

הרי

אבוד

זה

ו

החלק ה

ראשון

שהיה בתחילה עמו

מצטרפין

בכלי להיותם אחד מדין צירוף כלי, ונטמא החלק הראשון מחמת האבוד, שהרי מלכתחילה היו עומדים שני החלקים האלה להצטרף ולהיות מנחה אחת. אבל החלק ה

מופרש

תחת האבוד

אין מצטרף

להיות גם הוא טמא, כיון שאינו קשור עם החלק האבוד, שהרי לא הופרש על מנת להצטרף עמו אלא הוא בא במקומו

112 .

ואם

נטמא

החלק ה

מופרש

[תחת האבוד] הרי ה

מופרש וראשון

[והיינו אותו החלק שלא נאבד].

מצטרפין

וגם החלק הראשון שלא נאבד, נטמא מדין צירוף כלי, משום שגם הם היו עומדים להיות מנחה אחת לולא שנמצא האבוד. אבל ה

אבוד אין מצטרף

אל המופרש, כאמור, שהאבוד והמופרש לא היו עומדים כלל להיות יחד.

ואם

נטמא

ה

ראשון, שניהם

האבוד והמופרש

מצטרפין

אל הראשון, כיון שכל אחד מהם היה עשוי להיות יחד עם הראשון מנחה אחת, האבוד קודם שנאבד, והמופרש אחר האבידה, לכך מצטרפים הם עמו.

אביי אמר: אפילו נטמא אחד מהן,

דהיינו המופרש או האבוד,

נמי שניהם מצטרפין. מאי טעמא? כולהו בני ביקתא דהדדי נינהו,

בני בית אחד הן, כלומר, כולם מכח ולצורך מנחה אחת הם באים הילכך מצטרפים זה עם זה

113 .

וכן

אמר רבא

לענין קמיצה

קמץ מן האבוד

-

שיריו ו

שירי

ראשון נאכלין,

שהקומץ קרב עבור שני אלו שהם מנחה אחת ומתירם באכילה, ו

מופרש אינו נאכל

שאינו שייך לאבוד, ולא קרב עבורו הקומץ.

קמץ מן המופרש

-

שיריו ו

שירי

ראשון

נאכלין

שגם הם שייכים זה עם זה

115 .

ו

אבוד אינו נאכל,

שאינו קשור עם המופרש.

קמץ מן

ה

ראשון

-

שניהם

המופרש והאבוד

אינן נאכלין!

לפי שהקומץ אינו יכול להתיר אלא עשרון אחד בלבד, וכיון שאין ידוע על איזה משני החצאים הנוספים מלבד הראשון הוקרב הקומץ, הרי ששניהם לא נאכלים.

אביי אמר: אפילו קמץ מאחד מהן,

מהמופרש או מהאבוד,

שניהן אינן נאכלין. מאי טעמא? כולהו נמי בני ביקתא דהדדי נינהו,

שכולם קשורים זה עם זה, וממילא הקומץ המופרש מאחד מהם יכול להיות עבור כל אחד מהנשארים, ולא ידוע עבור איזה מהם, ולכן כל אחד משניהם הוא בספק שמא לא קרב עבורו הקומץ.

מתקיף לה רב פפא: ו

כי

שירים דידיה

של החלק שממנו הופרש הקומץ

מיהא נאכלין,

אף על פי ששני האחרים אין נאכלים, [לרבא בקמץ מהראשון ולאביי בכל ענין], ומדוע נאכלים,

הא איכא

הרי יש

תילתא

שליש

דקומץ דלא קריב,

שהרי הקומץ קרב עבור שלושת החלקים, וכיון שאינו מתיר אלא שני חלקים, נשאר שליש ממנו שאינו חשוב כקומץ, ואם כן הרי זה קומץ חסר, ואיך מתיר השירים?

מתקיף לה רב יצחק בריה דרב משרשיא

: עד שאתה מקשה על השיריים כיצד הם נאכלין, אפשר להקשות -

וקומץ גופיה היכי קריב

על המזבח,

הא איכא

הרי יש

תילתא

שליש ממנו שהוא

חולין?

ומתרצינן:

אמר רב אשי

: זה לא קושיא, כי קמיצת ה

קומץ בדעתא דכהן תליא מילתא

[בדעתו של הכהן תלוי הדבר,]

וכהן כי קמיץ

[כשהכהן קומץ]

אעשרון

אחד בלבד

קא קמיץ!

דהיינו, דעתו על עוד חצי אחד נוסף מלבד החצי שממנו הוא קומץ, וממילא לא הוי קומץ זה חסר כלום. אלא מכיון שאין ידוע לאיזה מהם היה דעתו לקמוץ, לכן שניהם אינם נאכלים.

מתניתין:

נטמא הקומץ, והקריבו,

הרי המנחה כשרה ושיריה נאכלים, לפי ש

הציץ מרצה

על הנקרבים בטומאה.

יצא

הקומץ מחוץ לעזרה ונפסל וחזר והכניסו

והקריבו

על המזבח,

אין הציץ מרצה,

והמנחה פסולה.

שהציץ מרצה על הטמא, ואינו מרצה על היוצא!

גמרא:

תנו רבנן

: כתוב בציץ "והיה על מצח אהרן

ונשא אהרן את עון הקדשים". וכי איזה עון הוא נושא?

כלומר, איזה פסול הוכשר על ידי הציץ?

אם תאמר

שהציץ מכפר על

עון פיגול

שחשב לאכול את הקרבן חוץ למקומו,

הרי כבר נאמר "לא יחשב"?

אם תאמר

שהציץ מכפר על

עון נותר,

דהיינו מחשבת נותר, שחשב לאכול את הקרבן חוץ לזמנו, אחר שייעשה נותר,

הרי כבר נאמר "לא ירצה"?

הא

על כרחך

אינו נושא

הציץ

אלא עון

טומאה,

שהוא עון קל יותר משאר הפסולים, בכך

שהותרה

טומאה

מכללה בציבור,

שמקריבים קרבנות צבור אפילו בטומאה. הלכך, בקרבן יחיד אף על פי שלא הותרה בו טומאה, מרצה הציץ בדיעבד

117 .

מתקיף לה רבי זירא: אימא

נאמר שהציץ מרצה על

עון יוצא

שהוא עון קל יותר, וקולתו היא בזה

שהותר מכללו בבמה,

שבשעת היתר הבמות מקריב היחיד בכל מקום שירצה, ואין שם פסול יוצא?

ומתרצינן:

אמר ליה אביי: אמר קרא

"והיה על מצחו תמיד

לרצון להם לפני ה'",

דמשמע

עון דלפני ה'

דהיינו פסול שנעשה במקדש,

אין,

דוקא הוא שמרצה עליו הציץ, אבל

עון דיוצא,

שאירע בחוץ,

לא

מכפר הציץ!

מתקיף לה רב אילעא: אימא

נאמר שהציץ מרצה על

עון שמאל

שאם עבד הכהן ביד שמאל, הקרבן כשר, [ואף על פי שלכתחילה צריך ימין], שהוא עון קל יותר, וקולתו היא בזה

שהותר מכללו ביום הכפורים,

שהכהן הגדול נוטל המחתה של הקטורת בימין והכף בשמאל?

ומתרצינן:

אמר ליה אביי: אמר קרא

"ונשא אהרן את

עון",

ומשמע דמיירי ב

עון שהיה בו

-

ודחיתיו!

כגון טומאה, שאפילו במקום שהותרה יש בו עון, אלא שדחוי הוא מפני כבוד הציבור,

לאפוקי

שמאל שבמקום היתרו, דהיינו ב

יום הכפורים,

אין בו עוון,

דהכשירו

-

בשמאל הוא!

שכך הוא מצותו ביום הכיפורים לכתחילה

120 .

רב אשי אמר

: לכך אי אפשר לומר שהציץ מרצה על עון שמאל, דאמר קרא "

עון הקדשים",

דהיינו שהפסול הוא מחמת הקרבן,

ולא עון המקדישין,

שנפסל על ידי הכהנים שעבדו בשמאל.

אמר ליה רב סימא בריה דרב אידי לרב אשי. ואמרי לה, רב סימא בריה דרב אשי לרב אשי: ואימא

נאמר שהציץ מרצה על

עון בעל מום

שהוא עון קל יותר, וקולתו היא בזה

שהותר מכללו בעופות

שאפילו בעלי מומים הוכשרו בהם לקרבן?

דאמר מר: תמות וזכרות

נאמרו רק

ב

קרבן

בהמה

שיהיה הקרבן תם וזכר [בקרבן עולה],

ואין תמות וזכרות בעופות

שכשר בהם בעלי מומים, ונקבות [לעולה].

ומתרצינן:

אמר ליה

רב אשי:

עליך אמר קרא "לא ירצה" "כי לא לרצון יהיה לכם"!

ופסוקים אלו בבעלי מום נאמרו, לומר שאין הציץ מרצה בהם

121 .

תנו רבנן: דם

הקרבן

שנטמא וזרקו, בשוגג הורצה

[לקמן מפרש במה היתה השגגה - בזריקה או בטומאה]

במזיד לא הורצה

. במה דברים אמורים, ב

קרבן

יחיד, אבל ב

קרבן

צבור

-

בין בשוגג בין במזיד, הורצה! וב

קרבנות שהביא

עובד כוכבים

ונטמא הדם,

בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון

[ההבדל בין שוגג לאונס, ששוגג היינו שסובר שקרבנות לא מקבלים טומאה, ואונס הוא שנטמא בעל כרחו, ובין מזיד לרצון אין הבדל]

לא הורצה!

שאין הציץ מרצה בקרבנות עובדי כוכבים.