Ména'hot 23b — le Talmud en français

והא

רבי יהודה בתר חזותא אזיל

, דהיינו אחר עצם הדבר, ואין הדבר תלוי אם דינו של זה יכול להיות כדינו של זה, שהרי במשנה אמר רבי יהודה שאין דם חולין מבטל דם קדשים, אף על פי שאין זה יכול להיות כזה. ואם כן קשה, לשיטת רבי יהודה במה נחלקו רב חסדא ורבי חנינא בנבילה שהתערבה בשחוטה,

ו

הרי

אידי ואידי מין במינו הוא

שניהם מין בשר הם ואין לאחד לבטל את השני בכל אופן שנתערבו?

ומשנינן:

אלא

מחלוקת רב חסדא ורב חנינא היא

אליבא דרבי חייא

.

דתני רבי חייא: נבילה ושחוטה בטלות זו בזו!

ונחלקו בדברי רבי חייא האם נבילה בטילה בשחוטה, או ששחוטה בטילה בנבילה.

והוינן בה: ו

רבי חייא

עצמו

אליבא דמאן

אמר את דבריו

? אי אליבא דרבנן, הא אמרי "עולין" הוא דלא מבטלי אהדדי, הא מין במינו בטיל,

ואילו מדברי רבי חייא משמע שהוא סובר שמין במינו אינו בטל, ודווקא נבילה בשחוטה בטלות זו בזו, משום שנחשבות מין בשאינו מינו. שאם רב חייא סובר כרבנן, היה לו לומר בסתם - מין במינו בטל זה בזה, ומדוע נקט דוקא דוגמא של נבילה ושחוטה!?

ואי אליבא דרבי יהודה,

הא

כל מין במינו לרבי יהודה לא בטיל

ונבילה בשחוטה מין במינו הוא לפי רבי יהודה!?

ומשנינן:

לעולם

רבי חייא אמר דבריו

אליבא דרבי יהודה

,

ו

סובר רבי חייא ד

כי קא אמר רבי יהודה מין במינו לא בטל, הני מילי היכא דאפשר ליה

לאחד

למיהוי כוותיה

דהשני,

אבל היכא דלא אפשר ליה

לאחד

למיהוי כוותיה

דהשני -

בטל!

שנחשב מין בשאינו מינו, והרי הוא בטל

92 .

ובהא קא מיפלגי

רב חסדא ורבי חנינא בדברי רבי חייא

! דרב חסדא סבר: בתר מבטל אזלינן

שאם יכול המבטל להיות כהבטל הרי זה מין במינו.

ורבי חנינא סבר: בתר בטל אזלינן

שרק אם יכול הבטל להיות כהמבטל זה נחשב מין במינו. [ודם קדשים וחולין שאמר רבי יהודה במשנה, שאין מבטלין זה את זה, בשלמא לפי רב חנינא זה טוב, שהרי אפשר לדם קדשים להיות כחולין, שאם ילינו לילה אחד יצאו מקדושתם ואין בהם מעילה והרי הם כחולין. אבל לפי רב חסדא שהולכים לפי המבטל, לכאורה קשה, הרי דם חולין אינו יכול להיות כקדשים. ולפי רב חסדא צריך לומר, שהמשנה בדעת רבי יהודה סוברת שלא כמו רבי חייא. רש"י על פי דברי התוס' לעיל כ"ב - ב' דיבור המתחיל "רבי יהודה"].

תנן

במשנה:

שתי מנחות שלא נקמצו, ונתערבו זו בזו

-

אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה

-

כשירות, ואם לאו

-

פסולות.

והוינן בה:

והא הכא, כיון דקמיץ ליה מחדא

מנחה, הרי

אידך,

הנשאר מהמנחה לאחר הקמיצה,

הוה ליה "שירים"

של מנחה שנקמצה

ולא קא מבטלי

הני "

שירים" ל"טיבלא"

למנחה השניה [וקרי לה "טיבלא" משום שעדיין לא נקמצה, שהרי זה כמו טבל שלא הופרש ממנו תרומות]

93 .

והרי היה מקום לומר שיתבטל מקצת מן ה"טבל" של המנחה השניה ב"שיריים" של המנחה הראשונה, שהרי ברור הדבר שיש מקום אחד בתוך התערובת שבו מעורב רוב שיריים במעוט טבל, ואם היה בטל אותו מעט מהטבל נפסלת המנחה הזו, שהרי זה כמנחה שחסרה קודם קמיצה, שאין מועיל לה עוד קמיצה. [לפי שטמ"ק אות ב'].

מני

מי הוא התנא של המשנה שסובר שלא בטל הטבל בשירים.

אי רבנן, הא אמרי "עולין" הוא דלא מבטלי הדדי, הא מין במינו בטל!

ושירים אינם "עולין" הן, ולמה לא יבטלו את הטבל?

אלא, פשיטא

שהתנא של המשנה

רבי יהודה

הוא, ולכן לא בטל הטבל, משום שהשירים והטבל הן מין במינו.

והשתא מקשינן:

בשלמא למאן דאמר בתר בטל אזלינן

ואז זה נחשב מין במינו, אם כן במקרה של המשנה, הטבל שהוא ה

בטל הוי

יכול להיות

כמבטל

דהיינו כמו השירים,

דלכי קמץ מאידך,

מהטבל,

הוו להו

לטבל הבטל

שירים

-

כי הני

השירים המבטל! [לכאורה קשה גם למאן דאמר הזה, מדוע לא יבטלו הטבל את השירים הרי השירים אינם יכולים להיות טבל, ותיפסל המנחה שהיא טבל משום "ריבה סולתה", שאותו מיעוט מהשירים הבטל בה נוסף על שעורה, וע' רש"י מה שתירץ].

אלא למאן דאמר בתר מבטל אזלינן

-

שירים

שהם המבטל

מי קא הוו טיבלא

כמו הבטל!? והרי לעולם לא יחזרו השירים להיות טבל. ואם כן הוי מין בשאינו מינו, ולמה לא יבטלו השירים את הטבל?

לימא

נאמר, שלפי רב חסדא שסובר שהולכים לפי המבטל,

מתניתין דלא כרבי חייא

שאומר בשיטת דרבי יהודה שלא נחשב מין במינו אלא כשיכול להיות זה כזה, שהרי במשנה מבואר שלפי לרבי יהודה כל שדומין בעצמותן הוי מין במינו?

ומשנינן:

התם

מה שמבואר במשנה שלא מבטלים שירים לטבל, הוא מטעם אחר - ו

כדרבי זירא. דאמר רבי זירא: נאמרה הקטרה בקומץ, ונאמרה הקטרה בשירים

שנאמר עליהם "לא תקטירו", ולומדים:

מה הקטרה האמורה בקומץ אין הקומץ מבטל את חברו

שהרי שוים הם ממש בדינם,

אף הקטרה האמורה בשירים

שלא להקטירם,

אין שירים מבטלין את הקומץ,

וכן אין השירים מבטלים את הטבל שהרי יש בתוכו גם קומץ

94 .

תא שמע

: כתוב במשנה:

הקומץ שנתערב במנחה שלא נקמצה

-

לא יקטיר, ואם הקטיר

הרי

זו שנקמצה עלתה לבעלים, וזו שלא נקמצה לא עלתה לבעלים!

ולא

אומרים

קא מבטיל ליה טיבלא לקומץ

והרי זה כאילו אבד הקומץ ולא הוקטר על המזבח, ולא תעלה לבעלים אף זו שנקמצה.

מני

מיהו התנא של המשנה?

אי רבנן

-

הא אמרי "עולין" הוא דלא מבטלי הדדי, הא מין במינו בטיל,

ולמה לא יתבטל הקומץ?

אלא, פשיטא רבי יהודה

היא.

בשלמא למאן דאמר בתר מבטל אזלינן

מובן מה שכתוב במשנה שלא בטל הקומץ, שהמנחה שלא נקמצה, שהיא ה

מבטל, הוי

יכולה להיות

כ

קומץ ה

בטל, דכל פורתא

כל מקצת מהמנחה שלא נקמצה

חזי למקמץ מיניה

ולהיות קומץ [אילולא נתערב בה הקומץ]

והוי ליה מין ומינו ומין במינו לא בטל.

אלא למאן דאמר בתר בטל אזלינן

אם כן קשה מדוע לא בטל הקומץ, הרי קומץ שנתערב במנחה נחשב כמין בשאינו מינו, ד

קומץ מי קא הוי

יכול להיות

טיבלא?

ומשנינן:

הא נמי כדרבי זירא

שכשם שאין הקומץ מבטל את הקומץ, כך הטבל שיש בו קומץ אינו מבטל הקומץ.

תא שמע

: למדנו במשנה

נתערב קומצה בשיריה או בשיריה של חברתה, לא יקטיר, ואם הקטיר עלתה לבעלים!

והא הכא דלא הוי מבטל

שהוא השיריים יכול להיות

כ

הקומץ שהוא ה

בטל,

שאחר שנקמצה ונעשתה שיריים אי אפשר לקמוץ עוד ממנה,

ולא בטל

יכול להיות

כמבטל,

שאין הקומץ יכול להיות שיריים,

ולא

אומרים ד

קא מבטלי ליה שירים לקומץ

ולא עלתה לבעלים אף אם הקטיר את כל התערובת.

מני, אי רבנן, וכו'

[וכדלעיל] אלא פשיטא רבי יהודה היא, וקשה בין למאן דאמר בתר מבטל אזלינן, ובין למאן דאמר בתר בטל אזלינן?

ומשנינן:

אמר רבי זירא

[והיינו, כאן אמר רבי זירא את דבריו - שטמ"ק י"א]:

נאמרה הקטרה בקומץ ונאמרה הקטרה בשירים

-

מה הקטרה האמורה בקומץ אין קומץ מבטל את חברו, אף הקטרה האמורה בשירים אין שירים מבטלין את הקומץ!

תא שמע

: למדנו בברייתא: עיסה של מצת מצוה ש

תיבלה בקצח

מין תבלין, או

בשומשמין,

א

ו בכל מיני תבלין

,

כשרה

לצאת בה ידי חובת מצה, משום ש

מצה היא, אלא שנקראת "מצה מתובלת".

קא סלקא דעתך דאפיש

שהרבה

לה תבלין טפי

יותר

ממצה

מהקמח והמים, ובכל זאת לא בטלה המצה בתבלין.

בשלמא למאן דאמר בתר בטל אזלינן

הוי כמין במינו, שהמצה ה

בטל הוי

יכולה להיות

כ

תבלין ה

מבטל,

משום

דלכי מעפשא

כשתתעפש המצה, יצאה מתורת מצה ו

הוי לה כתבלין

שאין יוצא בה ידי חובתו.

אלא למאן דאמר בתר מבטל אזלינן, תבלין מי קא הוי מצה,

ואם כן הוי מין בשאינו מינו, ולמה לא תתבטל המצה?

ומשנינן:

הכא במאי עסקינן: דלא אפיש לה תבלין,

אלא מדובר

דרובה מצה היא, ולא בטלה.

דיקא נמי, דקתני "מצה היא, אלא שנקראת מצה מתובלת",

ומשמע שרובה מצה.

שמע מיניה!

[ועיין חידושי ר' חיים הלוי בהלכות חמץ ומצה ובהגהות החזון איש שם].