Version texte de ce daf : original et traduction
Ména'hot 103b — le Talmud en français
Ména'hot 103b du Talmud de Babylone : tsourat ha-daf avec Rachi et Tossafot, traduction et notes. À lire en ligne, gratuitement.
Texte original — Ména'hot 103b
אמר זעירי: לא שנו
שאומרים "תפוס לשון ראשון"
אלא
בכגון
דאמר
"הרי עלי
מנחה
מן השעורים", כי אז אפשר להפריד את תיבת "מנחה" מן ההמשך ולומר: נתכוין זה למנחה גמורה ושוב חזר בו,
אבל לא אמר
"
מנחה
" אלא אמר "הרי עלי מנחת שעורים" [בסמיכות]
לא
יביא מנחה כלל, שהרי לא קיבל על עצמו אלא מנחת שעורים, ואינו יכול.
יתיב רב נחמן וקאמר לה להא שמעתא
[ישב רב נחמן ואמר את שמועתו של זעירי],
איתיביה רבא לרב נחמן
ממשנתנו:
תנן: "
קמח, יביא סולת
", ו
מאי לאו דלא אמר
"
מנחה
" אלא אמר "הרי עלי קמח", ומכל מקום צריך הוא להביא סולת, הרי מבואר שאין צריך להזכיר לשון מנחה בפני עצמו כדי שנפרש דבריו כנדר וחזרה, והוא הדין אם אמר "הרי עלי מנחת שעורים" שהוא חייב במנחת חיטים!?
וענהו רב נחמן:
לא
, אלא מיירי בכגון
דאמר
"
מנחה
".
תו מקשי רבא מהמשך המשנה: "
בלא שמן ולבונה
, יביא שמן ולבונה", ו
מאי לאו דלא אמר
"
מנחה
".
ומשני רב נחמן:
לא, דאמר
"
מנחה
"?
תו מקשי מהמשך המשנה:
חצי עשרון, יביא עשרון שלם
, ו
מאי לאו דלא אמר "מנחה
"!?
ומשני:
לא, דאמר
"
מנחה
".
חזר רבא והקשה:
איהכי
שהמשנה עוסקת בכגון דאמר "מנחה" -
אימאסיפא: "עשרון ומחצה יביא שנים
", והרי
כיון דאמר
"
מנחה
"
איחייב ליה בעשרון
, ו
כי אמר
"
חצי עשרון
"
לא כלום קאמר!?
ומשני:
לא צריכא, דאמר
"
הרי עלי מנחה חצי עשרון ועשרון
",
דכיון דאמר "מנחה
"
איחייב ליה בעשרון, כי אמר חצי עשרון ולא כלום קאמר, כי הדר אמר "עשרון
"
מייתי עשרון אחרינא
.
ואכתי מקשי רבא:
אי הכי
דמיירי באמר לשון מנחה ו"תפוס לשון ראשון", אם כן תיקשי הא דשנינו בסוף המשנה: "
רבי שמעון פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבין
", ו
אמאי
אין זה כדרך המתנדבים, והרי אמר לשון "מנחה" ותפוס לשון ראשון, ונמצא שהתנדב "מנחה" כדרך המתנדבין!?
אמר
תירץ
רבא
:
רבי שמעון
אינו סובר "תפוס לשון ראשון", אלא
בשיטת רבי יוסי אמרה
,
דאמר: אף בגמר דבריו אדם נתפס
ונדבק, ודעתו לכל מה שמוציא בפיו, ולמנחת שעורים נתכוין, וסבור שאדם יכול להתנדב ולהביא כן, ולפיכך אין בדבריו כלום.
מתניתין:
מתנדב אדם מנחה של
עד
ששים עשרון ומביא
אותם
בכלי אחד
.
ו
אם אמר
"
הרי עלי ששים ואחד
עשרונות", הרי זה
מביא ששים
מהם
בכלי אחד, ו
עשרון
אחד בכלי אחד
[נפרד]; ונחלקו תנאים בטעם דין זה:
תנא קמא סובר:
שכן מצינו שהציבור מביא ביום טוב הראשון של חג
[של סוכות]
שחל להיות בשבת, ששים ואחד
עשרונות, וזה הוא מספר הקרבנות הגדול ביותר שקרב לציבור ביום אחד -
ו
דיו ליחיד שהוא
[שיהא]
פחות מן הציבור ב
עשרון
אחד
.
אמר רבי שמעון
:
וכי אותם עשרונות שמביא ביום טוב הראשון של חג בכלי אחד היו!?
והלא אלו
[חלק מן העשרונות]
לפרים ואלו
[וחלקם]
לכבשים
, שאין צורת בלילתם שוה, כי מנחת הפרים בלילתה עבה, ואילו מנחת הכבשים בלילתה רכה -
ואינם נבללים זה עם זה
, [אינו יכול לבוללם בכלי אחד], שהרי נמצא שמייתר או מחסר הוא שמן אם יבללם כאחת; ואיך נלמד מזה ששים עשרונות בכלי אחד!?
אלא לכך מביא אדם עד ששים עשרון בכלי אחד, כי לכל ששים העשרונות - כשהוא מביאם בכלי אחד - אין נותן בהם אלא לוג אחד שמן, ויותר מששים עשרון אינו יכול לבלול בלוג אחד.
אמרו לו
חכמים לרבי שמעון:
וכי
ששים
עשרונות
נבללים
כאחד,
ו
אילו
ששים ואחד
עשרונות
אין נבללין
כאחד!?
אמר להם
רבי שמעון לחכמים:
כל מדות חכמים כן
, שהרי
בארבעים סאה הוא טובל, ובארבעים סאה חסר קורטוב
אינו יכול לטבול בהן;
ואף אני אביא בלילה ששיעורה מצומצם ששים עשרון.
גמרא:
שאול שאילה למעלה
מרבי יהודה ברבי אילעאי
[שאלו שאלה את רבי יהודה ברבי אילעאי]:
מנין לאומר
"
הרי עלי ששים ואחד
עשרונות", שהוא
מביא ששים
עשרונות
בכלי אחד, ו
עשרון
אחד בכלי אחד?
פתח רבי יהודה ברבי אילעאי
שהיה
ראש המדברים
במצות המלך
בכל מקום
,
ואמר
:
שכן מצינו ציבור מביאין ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת ששים ואחד
עשרונות, ו
דיו ליחיד שיפחות מן הציבור
עשרון
אחד
.
אמר לו רבי שמעון
לרבי יהודה ברבי אילעאי:
וכי בכלי אחד היו באים נסכים אלו!?
והלא אלו פרים ואילים
[שבלילתם שוה]
ואלו כבשים
ונמצא ש
אלו
[מנחת פרים ואילים]
בלילתן עבה, ואלו בלילתן רכה;
ועוד, ש
אלו
מנחת תמיד של שחר והמוספין -
בלילתן
ב
שחרית, ואלו
מנחת התמיד של בין הערבים -
בלילתן בין הערבים, ו
אם כן
אין נבללין מזה על זה
.
אמר לו
רבי יהודה ברבי אילעאי לרבי שמעון: אם כן
אמור אתה
מה טעם אין מתנדבין מנחה בכלי אחד אלא עד ששים עשרון?
אמר לו
רבי שמעון לרבי יהודה ברבי אילעאי:
הרי הוא אומר
[ויקרא ז]: "
וכל מנחה בלולה ושמן וחרבה
",
כבר אמרה תורה: הבא מנחה שיכולה להיבלל
, ואין מנחה יתירה מששים עשרון נבללת בלוג אחד של שמן.
אמר לו
רבי יהודה ברבי אילעאי לרבי שמעון: וכי
בששים
עשרונות
נבללין
, ואילו
בששים ואחד אין נבללין!?
אמר לו
רבי שמעון לרבי יהודה ברבי אילעאי:
כל מדת חכמים כן הוא
, והביא שלש דוגמאות:
א.
בארבעים סאה הוא טובל
, ואילו
בארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול
.
ב. אוכל שהוא
כביצה מטמא טומאת אוכלין
, ואילו אוכל שהוא
כביצה חסר שומשום, אין מטמא טומאת אוכלין
.
ג. בגד
שלשה
טפחים
על שלשה
טפחים
מטמא מדרס
הזב [אם ישב או שכב עליו הזב], ואילו
שלשה על שלשה חסר נימא אחת
[חוט אחד]
אינו מטמא מדרס
.
ומקשינן על טעמו של רבי שמעון:
וכי אין נבללין מאי הוי
[מה בכך]!?
והא תנן: אם לא בלל, כשר!?
אמר רבי זירא
:
כלהראוי לבילה
היינו עד ששים עשרון -
אין בילה מעכבת בו
, וכדתנן "אם לא בלל כשר"
; ו
אולם
כל שאינו ראוי לבילה
היינו מנחה יותר מששים עשרון, שאין יכול לבלול -
בילה מעכבת בו
.
אגב שעסקה הגמרא בשיעורי חכמים, דנה עוד הגמרא ברביעית דם של נבילה, ששיערו חכמים את טומאתו ברביעית, משום שבשיעור זה יכול הדם לקרוש ולעמוד על כזית.
אמר רבי יהושע בן לוי
:
מעשה בפרדה של בית רבי
-
שמתה, ושיערו חכמים את דמה
של הנבילה שיצא ממנה
ברביעית
, כלומר, לפי שיעור רביעית בדקו, שאם יצא ממנה שיעור רביעית היו מטמאים, ואם לאו - לאו.
מתיב רבי יצחק בר ביסנא
על דברי רבי יהושע בן לוי שנראה מדבריו: דם נבילות מטמא ברביעית - מברייתא:
העיד רבי יהושע ורבי יהושע בן בתירא, על דם נבילות שהוא טהור
-
ואמר רבי יהושע בן בתירה
המשך לשון הברייתא הוא -
מעשהוהיונוחריןערודאות לאריות באיסטריא של מלך
[משרתי המלך היו נוחרים ערודי יער למאכל האריות] -
והיו עולי רגלים שוקעין עד רכובותיהן בדם, ולא אמרו להם
חכמים
דבר
, כי דם נבילות אינו מטמא -
ואיך אמר רבי יהושע בן לוי, שבבית רבי חששו לטומאת דם נבילות!?
אישתיק
רבי יהושע בן לוי, ולא השיב על הקושיא!
אמר ליה רבי זריקא
לרבי יהושע בן לוי:
מאי טעמא לא קא מהדר מר
[מדוע אינך עונה על הקושיא]!?
אמר ליה
רבי יהושע בן לוי לרבי זריקא:
היכי אהדר ליה
[איך אני יכול לענותו], שאין בי כח, ד
האמר רבי חנין
:
כתיב בתוכחה שבפרשת כי תבא:
"
והיו חייך תלואים לך מנגד
",
זה הלוקח תבואה משנה לשנה
, שאין לו שדה משלו, וקונה הוא תבואה בכל שנה, ופוחד שמא לשנה הבאה לא יהיו לו מעות לקנות תבואה.
"
ופחדת לילה ויומם
",
זה הלוקח תבואה מערב שבת לערב שבת
, וכל השבוע חושש הוא שמא לא תהיה לו תבואה לשבוע הבא.
"
ואל תאמן בחייך
",
זה הסומך על הפלטר
שיאפה, והוא קונה ממנו בכל יום, שכל יום דואג הוא שמא למחר לא יהא לו מעות לקנות לחם -