Ména'hot 103a — le Talmud en français

אלא שקבען

במחבתאובמרחשת -

בשעת נדר, אבל

אם נדר מנחה סתם וקבע

בשעת הפרשה

, וכגון שאמר על עשרון שעמד לפניו "זה יהיה מנחת מחבת לתשלום נדרי" -

לא

נקבע, ויכול לשנות את הכלי, ומשום שנאמר:

"מוצא שפתיך תשמור ועשית

כאשר נדרת

",

ולא

צריך אתה לקיים "

כאשר הפרשת

".

איתמר נמי, אמר רבי אחא בר חנינא, אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שקבען בשעת נדר, אבל בשעת הפרשה

-

לא

, דכתיב "

כאשר נדרת

"

ולא "כאשר הפרשת

".

מתניתין:

אין אדם מתנדב למנחה אלא עשרונות שלמים של סולת חיטים עם שמן ולבונה; ו

האומר

:

"

הרי עלי מנחה מן שעורים

",

יביא מן החיטים

ויבואר הטעם בגמרא.

וכן האומר "הרי עלי מנחה

קמח

",

יביא סולת

.

וכן "הרי עלי מנחה

בלא שמן ובלא לבונה

",

יביא

גם

שמן ולבונה

.

וכן "הרי עלי מנחה

חצי עשרון

",

יביא עשרון שלם

.

וכן "הרי עלי מנחה

עשרון ומחצה

",

יביא שנים

.

רבי שמעון פוטר

אותו מהבאת מנחה, שאין נדרו נדר כיון

שלא התנדב כדרך המתנדבין

.

גמרא:

שנינו במשנה: האומר הרי עלי מנחה מן שעורים יביא מן החיטים:

ומקשינן:

אמאי

יביא מן החיטים, והרי כמו

נדר ופתחו עמו הוא

, כלומר, הרי פירש בסוף דבריו שאין הוא מקבל על עצמו אלא מנחה מן השעורים, והיות שיודע אדם שאין מתנדבים מן השעורים, אם כן הוכיח סוף דבריו שאין הוא מקבל עליו מנחה כלל, ונמצא שיש לנדר מה שיבטל אותו כמו פתח וחרטה שהם מבטלים את הנדר [בצירוף התרת חכם].

אמר

תירץ

חזקיה

:

הא מני

משנתנו

בית שמאי היא, דאמרי: תפוס לשון ראשון

, כלומר, אין אנו אומרים שסוף דבריו מבטל את תחלתו, אלא תחילת דבריו שקיבל על עצמו מנחה עומד בפני עצמו והתכוין להתחייב במנחה, וכשהוסיף "מן השעורים" כוונתו היתה לחזור בו, ואין אדם יכול לחזור בו מנדרו.

דתנן

במסכת נזיר ט א:

נזיר אסור ביין ומותר בגרוגרות ובדבילה, והאומר: "

הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה

":

בית שמאי אומרים

: הרי זה

נזיר

, כי תפוס לשון ראשון שאמר "הריני נזיר", ושוב אינו יכול לחזור בו.

ובית הלל אומרים: אינו נזיר

.

רבי יוחנן אמר

לפרש את משנתנו:

אפילו תימא

דמשנתנו

בית הלל

היא, והכא במאי עסקינן

ב

כגון שהוא

אומר

:

אילו הייתי יודע שאין נודרין כך

[הרי עלי מנחה מן השעורים],

לא הייתי נודר כך

כפי שנדרתי,

אלא כך

[הרי עלי מנחה מן החיטים].

אמר חזקיה

:

לא שנו

במשנתנו שיביא מן החיטים,

אלא

בכגון

דאמר

"הרי עלי

מנחה מן השעורים

",

אבל

אם

אמר

"הרי עלי

מנחה מן העדשים

",

לא

יביא מנחה כלל, וכדמפרש טעמא ואזיל.

ומקשינן:

מכדי חזקיה כמאן אמרה לשמעתיה

בהכרח

כבית שמאי

אמרה, כלומר, הרי חזקיה פירש לעיל את משנתנו כבית שמאי, ונמצא שלדעת בית שמאי הוא שאמר חזקיה, שאם נדר מן העדשים אינו נדר -

ו

הרי

בית שמאי משום תפוס לשון ראשון הוא

, ואם כן

מה לי

נדר

מן השעורין מה לי מן העדשים

, והרי כשם שאינו יכול לחזור בו ולומר מן השעורים, כך אינו יכול לחזור בו ולומר מן העדשים!?

ומשנינן:

הדר ביה

[חזר בו] חזקיה ממה שפירש את משנתנו כבית שמאי, ומודה הוא לפירושו של רבי יוחנן שמשנתנו כבית הלל היא, ומשום שטועה היה לומר שנודרים מנחה מן השעורים; ואם כן הרי ניחא חילוקו של חזקיה, כי אם קיבל על עצמו מנחה מן העדשים ודאי אין לומר טועה הוא, כיון שלא מצינו כלל מנחה מעדשים, תאמר בשעורים שהיא באה מנחת חובה ליחיד כשמביא על אשתו הסוטה שנסתרה, וטועה לומר שאף מתנדב היחיד מנחת שעורים.

מוסיפה הגמרא לפרש:

ומאי טעמא הדר ביה

[למה באמת חזר בו חזקיה] ממה שפירש את משנתנו כבית שמאי!?

אמר

פירש

רבא

:

כי לשון

מתניתין קשיתיה

[הוקשה לו לשון המשנה], שאם כבית שמאי היא,

מאי איריא דתני

במשנתנו "הרי עלי

מנחה מן השעורים

",

ליתני

"הרי עלי מנחה

מן העדשים

יביא מן החיטין", שהרי לבית שמאי אין חילוק, ויותר חידוש יש בזה, שאפילו אם נדר מנחה מן העדשים שודאי אינו טועה, מכל מקום יביא מנחה מן החיטים משום דתפוס לשון ראשון.

אלא שמע מינה

טעם משנתנו

משום דטעי הוא

וכבית הלל, ואם כן ניחא שלא נקטה משנתנו "הרי עלי מנחה מן העדשים", כי באופן זה באמת לא יביא מן החיטים, כי

בשעורים טעי

לומר שאפשר להתנדב מנחה מהם, אבל

בעדשים לא טעי

.

ורבי יוחנן

חולק על חזקיה ו

אמר

:

לדעת משנתנו,

אפילו

אם אמר "הרי עלי מנחה

מן העדשים

" יביא מן החיטים.

ומקשינן:

מכדי, רבי יוחנן כמאן אמרה לשמעתיה כבית הלל

, כלומר, הרי לרבי יוחנן עצמו פירוש משנתנו הוא משום שכבית הלל היא, ונמצא שלפי דעת בית הלל אמר רבי יוחנן את דבריו -

ו

הרי

בית הלל משום דטעי הוא

, ו

בשעורין

הוא דאיכא למימר

טעי

, אבל

בעדשים

ודאי

לא טעי

, ולמה יתחייב מנחה מן החיטים!?

ומשנינן: רבי יוחנן

לדבריו דחזקיה

שחזר בו והודה לו -

קאמר ליה!

וכך אמר לו:

את מאי טעמא הדרת בך

[מה הוא הטעם שחזרת בך מפירושך] הרי הוא

משום דלא קתני

"הרי עלי מנחה

מן העדשים

", ומשמע לך: אם אמר מנחה מן העדשים - לדעת משנתנו - אינו נדר; והרי זה אינו, כי

דלמא

אף אם אמר מן העדשים הרי זה חייב מנחה, אלא דמשנתנו "

לא מיבעיא

"

קאמר, לא מיבעיא

כשאמר

מן העדשים, דאיכא למימר

כלומר דודאי

מהדר הוא דהדר ביה, ותפוס

לשון ראשון

.

אלא אפילו

כשאמר

מן השעורין נמי

אף

דאיכא למימר מיטעא הוא דקא טעי

שאפשר להביא מן השעורים, ואילו היה יודע שאי אפשר להביא מהם לא היה נודר כלל,

אפילו הכי

חייב הוא להביא מנחה מן החיטים, משום ד

תפוס לשון ראשון

.