Ména'hot 102b — le Talmud en français

וחכמים אומרים

:

ירעה עד שיסתאב

[יפול בו מום],

ו

אז

ימכר ויפלו דמיו לנדבה

.

רבי אליעזר אומר

:

יקריב

את האשם,

שאם אינו בא על חטא זה, הרי הוא בא על חטא אחר

שאינו ידוע לו.

ואם

משנשחט

האשם - ועדיין לא נזרק -

נודע לו

שלא חטא:

הדם ישפך

שהרי חולין הוא,

והבשר ישרף

כדין חולין שנשחטו בעזרה.

ואם נודע לו מש

נזרק הדם

:

הבשר יאכל

כשאר אשמות, ומשום שבשעת הזריקה שהיא המכפרת הרי היה עדיין ספק, ואשם תלוי מתחילתו לכפר על ספק הוא בא.

רבי יוסי אומר

:

אפילו

אם נודע לו כשהיה

הדם

עדיין

בכוס

-

יזרק

הדם

והבשר יאכל

.

ואמר רבא

לפרש טעמו של רבי יוסי שאינו מחשיבו כחולין:

רבי יוסי בשיטת רבי שמעון אמר, דאמר

רבי שמעון:

כל העומד לזרוק כזרוק דמי

, וכשם שבנזרק הדם אין זה חולין בעזרה אלא הבשר יאכל, אף אם היה רק עומד ליזרק אין זה חולין, אלא יזרק הדם והבשר יאכל.

ואם כן תיקשי לרב נחמן ולרב אשי הסוברים ד"אי בעי זריק" לא אמרינן!?

ומשנינן:

מידי הוא טעמא

[וכי טעמו של רבי יוסי הוא כטעם שנתבאר]!? והרי:

אמרי במערבא

[בארץ ישראל]

משמיה דרבי יוסי בר חנינא

:

היינו טעמא דרבי יוסי

, משום

דקסבר

כיון שנתן את הדם בכוס כלי שרת, הרי

כלי שרת מקדשין את הפסולין

בפסול כעין הנידון כאן -

לכתחילה, ליקרב

.

אמר

תמה

ליה רב אשי לרב כהנא

לפי סברת רבא דרבי יוסי בשיטת רבי שמעון אמרה:

לרבי שמעון, מדכל

"

כל העומד לזרוק כזרוק דמי

" [לפי סברת רבא], אם כן יש לנו גם לומר "

כל העומד לשרוף כשרוף דמי

", ואם כן תיקשי:

נותר ופרה

שאמר בהם רבי שמעון שהם מטמאים טומאת אוכלין, וכמבואר לעיל קב ב -

אמאי מטמאין טומאת אוכלין

והרי כשרופים הם ו

עפרא בעלמא נינהו

[עפר בעלמא הם]!?

אמר ליה

רב כהנא לרב אשי:

חיבת הקודש מכשרתן

לעשותם אוכל, וכעין שמצינו בעצים ולבונה, שאינם אוכל, ומכל מקום מקבלים הם טומאה משום שחיבת הקודש מכשרתן.

אמר ליה רבינא לרב אשי

:

נהי דמהניא להו

ללבונה ולעצים, וכן לנותר ולפרה -

חיבת הקודש לפסולה דגופיה

, היינו שהם עצמם טמאים כשנגעו בטומאה, אבל

ליקרויי טמא נמי למימני ביה ראשון ושני נמי מי מהניא ליה!?

כלומר, וכי מועילה חיבת הקודש להיותם טמאים ומטמאים את האחרים, ואם נגעו אלו באב הטומאה יהיו ראשון לטומאה שאם יגעו באוכל אחר ייעשה אותו אוכל שני לטומאה כשאר ראשון לטומאה!?

והרי אם כן

תפשוט

הא

דבעי ריש לקיש

:

צריד

של מנחות

[הוא סולת יבש שלא נבלל בשמן, ועדיין לא הכשר לקבל טומאה על ידי משקה, וטומאתו משום חיבת הקודש היא]

מונין בו ראשון

לטומאה

ושני

לטומאה,

או אין מונין בו ראשון ושני;

ואם כדבריך, דמה ששנינו "מטמא טומאת אוכלין" גבי נותר ופרה הוא משום חיבת הקודש, אם כן משמע שהוא טמא ומטמא את אחרים!?

ומשנינן: לעולם מה ששנינו "מטמא טומאת אוכלין" היינו משום חיבת הקודש, ואכן אין זה רק פסול בעלמא אלא טומאה לטמאות את אחרים, ומכל מקום לא תפשוט את בעיית ריש לקיש, משום -

דכי מיבעיא ליה לריש לקיש

אם טמא הוא משום חיבת הקודש או פסול בלבד הוא -

דאורייתא

, ו

כי קאמרינן

בנותר ופרה שהם טמאים ומטמאים מ

דרבנן

.

מתניתין:

האומר

"

הרי עלי

להביא מנחה

במחבת

",

והביא במרחשת

-

או שאמר "הרי עלי

במרחשת

"

והביא במחבת

-

בין בזה ובין בזה

מה שהביא הביא

, כי אנו אומרים: לא לשם נדרו הביאה אלא מנחת נדבה אחרת היא,

וידי חובתו לא יצא

.

היה עשרון סולת מונח לפניו, ואמר "

זו

עשרון זה - עלי

להביא במחבת

",

והביא

את העשרון

במרחשת

-

או שאמר "זו להביא

במרחשת

"

והביא

אותו

במחבת

-

בין בזה ובין בזה

הרי זו פסולה

, שהרי קבע את העשרון הזה להביאו בכלי אחר.

האומר

"

הרי עלי שני עשרונות להביא בכלי אחד

", שהיא מנחה אחת גדולה וקומץ אחד,

והביא

את שני העשרונות

בשני כלים

שהן שתי מנחות ושני קמצים -

או שאמר "הרי עלי שני עשרונות

בשני כלים

",

והביא

אותם

בכלי אחד

-

מה שהביא הביא

כי לשם נדבה אחרת הביא,

וידי חובתו לא יצא

.

ואם היו לפניו שני עשרונות ואמר "הרי עלי

אלו

להביאם

בכלי אחד

",

והביא

אותם

בשני כלים

-

או שאמר "הרי עלי אלו להביאם

בשני כלים

"

והביא

אותם

בכלי אחד

-

בין בזה ובין בזה

הרי אלו פסולין

.

ואם אמר "

הרי עלי שני עשרונין להביא בכלי אחד

",

והביא בשני כלים

, ו

אמרו לו

: הרי

בכלי אחד נדרת

, ולא השיבם: לשם מנחה אחרת אני מביא, ו

הקריבן

בשני כלים

-

הרי אלו

פסולין

, שהרי לא נתכוין למנחה אחרת אלא למנחה שנדר, והביאה שלא כדין והרי היא פסולה.

ואם שמע והקריב

בכלי אחד

הרי אלו

כשרין

.

ואם אמר "

הרי עלי שני עשרונין להביא

בשני כלים

",

והביא בכלי אחד

, ו

אמרו לו

: הרי

בשני כלים נדרת

-

וחילקם ו

הקריבן בשני כלים

הרי אלו

כשרין

.

אבל אם

נתנו לכלי אחד

, הרי הן

כשתי מנחות שנתערבו

, שאם יכול לקמוץ מכל אחת בפני עצמה הרי אלו כשרות, ואם לאו הרי הן פסולות.

גמרא:

שנינו במשנה: הרי עלי במחבת והביא במרחשת, במרחשת והביא במחבת... ידי חובתו לא יצא; הרי עלי שני עשרונין להביא בכלי אחד והביא בשני כלים בשני כלים והביא בכלי אחד... ידי חובתו לא יצא:

מפרשת הגמרא

וצריכא

המשנה להשמיענו בשתי בבות שאם קבע בשעת נדרו גם את הכלי [היינו: סוג הכלי גודלו ומספרו], הרי קביעותו קביעות ואינו יכול לשנות, משום:

דאי אשמעינן הך קמייתא

[את הרישא] כששינה בסוג הכלי, הייתי אומר דוקא באופן זה לא יצא ידי חובתו,

משום ד

הרי

אמר במחבת וקא מייתי במרחשת

שהוא שינוי כלי -

אבל הכא

בסיפא

דאידי ואידי במחבת ואידי ואידי במרחשת

[שבין קביעותו ובין אופן הבאתו היו באותו סוג כלי] והשינוי הוא במספר הכלים -

אימא

[הייתי אומר] אף

ידי נדרו נמי יצא

.

ואי אשמועינן

התנא רק

הך

[את הסיפא], הייתי אומר רק

משום דקא פליג להו

[שחילק מנחה אחת לשתי מנחות] לכן לא יצא ידי חובתו,

אבל התם

ברישא - כששינה את סוג הכלי -

דלאפליגלהו

אלא שינה בכלי -

אימא: לא

יעכב השינוי ויצא ידי חובתו -

לפיכך

צריכא

להשמיענו את שני הדינים.

תנו רבנן

:

המשנה את הכלי או את מספר הכלים:

מה שהביא הביא, וידי נדרו לא יצא

וכמבואר במשנה.

רבי שמעון אומר

: בין אם שינה את הכלי ובין אם שינה את מספר הכלים

אף ידי נדרו נמי יצא

, כי לדעתו אינו יכול לקבוע באיזה כלי או בכמה כלים יביא את המנחה, ומביא כרצונו.

שנינו במשנה:

זו להביא במחבת

והביא במרחשת... הרי זו פסולה: ומקשינן על המבואר במשנה שהיא מנחה פסולה,

והא תניא

: "זו להביא במחבת" והביא במרחשת,

לא קידשום

למנחות ה

כלי שרת

שנתן בהם לקדשם, וחולין הם ולא מנחה פסולה, ודלא כמשנתנו!?

אמר

תירץ

אביי

:

לא קידשום

כלי השרת

ליקרב

בשינוי כלי,

אבל קידשום

כלי השרת כדי

ליפסל

.

ואמר

עוד

אביי

:

לא שנו

שאם קבע להביא במחבת אינו יכול לשנות למרחשת ולהיפוך -