Version texte de ce daf : original et traduction
Ména'hot 100b (ק:) — le Talmud en français
Ména'hot 100b (מנחות ק:): ומקשינן עלה: אם כן במשנתנו איך הוא מניחו לשבת הבאה, והרי: כי מטי ליליא דבי שימשא ליקדוש וליפסול , לכשיבוא ליל שבת הבאה - יתקדש, מאחר שכאילו כבר הגיע זמנו, וייפסל הלחם…
Texte original — Ména'hot 100b (ק:)
ומקשינן עלה: אם כן במשנתנו איך הוא מניחו לשבת הבאה, והרי:
כי מטי ליליא דבי שימשא ליקדוש וליפסול
, לכשיבוא ליל שבת הבאה - יתקדש, מאחר שכאילו כבר הגיע זמנו, וייפסל הלחם לכשיעבור עליו ליל השבת הבאה, ולמחרתו הלחם פסול!?
אמר
תירץ
רבינא
:
הכא במאי עסקינן במשנתנו:
בשקדם
לפני ליל שבת הבאה
וסילק
את הלחם מהשולחן שלא יתקדש ליפסל בלינה, וסידרו שוב למחר.
רב אשי אמר
תירץ:
אפילו תימא
שמשנתנו עוסקת
בשלא קדם וסילק
בליל שבת, ומכל מקום לא תיקשי: ליקדוש בליל שבת וליפסל:
כיון דסידרו שלא כמצותו
שהרי סידרו קודם לזמנו,
נעשה כמי שסידרו הקוף
ואינו מתקדש בזה ליפסל.
מתניתין:
שתי הלחם
:
הרי הן
נאכלות לא פחות משנים
ימים מיום אפייתם כולל אותו יום; כלומר, הזמן המוקדם ביותר לאכילתם הוא היום השני לאפייתם,
ולא יותר על שלשה
ימים מיום אפייתם, כלומר, לעולם לא יתאחר זמן אכילתם מיום השלישי לאפייתם;
כיצד
:
נאפות מערב יום טוב
של שבועות [ולא ביום טוב, שאין אפייתן דוחה את יום טוב, וכפי שיתבאר הטעם בגמרא], ו
נאכלות
ביום טוב
, הרי
לשנים
ימים.
וכאשר
חל יום טוב להיות אחר השבת
, הרי אלו
נאכלות לשלשה
, כי אפייתן אינה דוחה את השבת, ואפאום כבר מערב שבת.
לחם הפנים
:
נאכל לא פחות מתשעה
ימים מיום אפייתו,
ולא יותר על אחד עשר
יום מיום אפייתו
; כיצד
:
נאפה מערב שבת
זו
ונאכל בשבת
שלאחריה - הרי
לתשעה
.
חל יום טוב להיות ערב שבת
[הראשונה], הרי הוא
נאכל לעשרה
ימים, שאין אפייתו דוחה את יום טוב.
חלו
שני ימים טובים של ראש השנה
להיות בערב שבת הראשונה,
נאכל לאחד עשר
.
ואינו דוחה
, כלומר, משום שאינו דוחה
לא את השבת ולא את יום טוב
.
רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון בן הסגן
:
דוחה
אפיית לחם הפנים
את יום טוב, ו
אולם
אינו דוחה את יום צום
[יום הכפורים] שאם חל בערב שבת, נדחית אפייתו ליום חמישי.
גמרא:
אמר רבינא
:
לדברי האומר: נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב
-
לא תימא
שלעולם
מדאורייתא מיחזא חזו
[מן התורה מותר] להקריבם אפילו ביום טוב,
ורבנן הוא דגזרו
שלא להקריבם ביום טוב, כדי
שלא ישהא
את נדריו מלהקריבם עד יום טוב, כדי שיהא לו בשר מצוי ברגל.
אלא מדאורייתא נמי לא חזו
להקריבם ביום טוב היות ואין זמנם קבוע במועד, והראיה ממשנתנו:
דהא שתי הלחם חובת היום הוא, וליכא למימר שמא ישהא
, שהרי אינם ראויים לבוא קודם לכן -
ו
מכל מקום
קתני: אינו דוחה
אפיית שתי הלחם -
לא את השבת ולא את יום טוב
, ובהכרח שקרבנות נדרים ונדבות שיכול הוא להקריבם לפני או לאחר יום טוב אין הם דוחים את יום טוב, והוא הדין שאפיית קרבן שתי הלחם אינה דוחה מטעם זה את יום טוב.
הדרן עלך פרק שתי הלחם
--- title: "חברותא - מנחות — פרק שנים עשר - המנחות והנסכים" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02367.html#HtmpReportNum0012L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0012L5" --- פרק שנים עשר - המנחות והנסכים
Оригинал главы פרק שנים עשר - המנחות והנסכים
מתניתין:
המנחות והנסכים
שהקדישם קדושת פה למזבח -
שנטמאו
:
עד שלא קדשו בכלי
אין בהם אלא קדושת דמים ואף שהקדישם בפה, ולכן
יש להם פדיון
.
משקידשו בכלי
שרת נתקדשו קדושת הגוף, ו
אין להם פדיון
.
אבל קרבנות מ
העופות, והעצים
של המערכה
והלבונה
הניתנת במנחה - אף שלא נתקדשו בכלי -
ו
כן
כלי שרת
-
שנטמאו
:
אין להן פדיון, שלא נאמר פדיון אלא בבהמה
[כשהיא בעלת מום]; והמשנה כולה תתבאר יותר בגמרא.
גמרא:
שנינו במשנה: המנחות והנסכים שנטמאו, עד שלא קדשו בכלי יש להם פדיון:
אמר שמואל
:
אף שלכאורה היה נראה מלשון המשנה שאין הם נפדים אלא כשנטמאו, אין הדבר כן,
ואפילו הן טהורין
הרי הן
נפדין
עד שלא קדשו בכלי.
מאי טעמא?
כי כל
כמה דלא קדשי בכלי, קדושת דמים
[שצריך לפדותם והדמים קדושים]
נינהו, וקדושת דמים
הרי
נפדין
.
ומקשינן עלה:
והא
"
נטמאו
"
תנן
, ומשמע: דוקא משום שנטמאו יש להם פדיון!?
ומשנינן:
הוא הדין דאף על גב דלא נטמאו
הרי הן נפדין,
ו
אכן לא היה צריך התנא לומר ברישא "ונטמאו", אלא
איידי דקא בעי מיתנא סיפא
[היות ורצה התנא לשנות בסיפא] "
משקידשו בכלי אין להם פדיון
",
דהתם אפילו נטמאו נמי לא
נפדין, לפיכך
תנא נמי רישא
"
שנטמאו
".
שנינו במשנה:
משקידשו בכלי אין להם פדיון
: ומקשינן: והרי
פשיטא
היא, כי הרי
קדושת הגוף נינהו
, וקדושת הגוף אין לה פדיון!?
ומשנינן:
איצטריך
התנא להשמיענו שאין להם פדיון, כי
סלקא דעתך אמינא
:
הואיל ו
מצינו ל
בעל מום
ד
איקרי
"
טמא
" כדמפרש ואזיל, אם כן
טמא נמי כ
בהמה
בעל מום דמי, דאף על גב דקדוש קדושת הגוף, כי נפיל ביה מום מיפריק
[אם נפל בו מום הרי הוא נפדה], והייתי אומר:
הני נמי
אף שנתקדשו קדושת הגוף -
ליפרוק
, כיון שנטמאו.
קא משמע לן, דלאו כי האי טמא קרייה רחמנא לבעל מום
[לא לטומאה באופן זה קראה התורה "בעל מום"],
Traduction française
Michna :
Les oblations et les libations
qui ont été consacrées par la consécration de la bouche pour l’autel —
qui sont devenues impures :
Avant qu’elles aient été consacrées dans un récipient
de service, elles n’ont que la sainteté de valeur, bien qu’il les ait consacrées par la bouche, et donc
elles peuvent être rachetées.
Après qu’elles ont été consacrées dans un récipient
de service, elles ont reçu la sainteté corporelle, et
elles ne peuvent pas être rachetées.
Mais les offrandes provenant
des oiseaux et du bois
du bûcher,
et l’oliban
qui est donné dans l’oblation — même s’ils n’ont pas été consacrés dans un récipient —
ainsi
que
les récipients de service —
qui sont devenus impurs :
Ils ne peuvent pas être rachetés, car le rachat n’a été dit que pour l’animal [
lorsqu’il présente un défaut] ; et toute la Michna sera davantage expliquée dans la Guemara.
Guemara :
Nous avons appris dans la Michna : les oblations et les libations qui sont devenues impures, avant qu’elles aient été consacrées dans un récipient, peuvent être rachetées
: Samuel a dit :
Bien qu’à première vue le langage de la Michna semble indiquer qu’elles ne sont rachetables que lorsqu’elles sont devenues impures, il n’en est pas ainsi
: même si elles sont pures,
elles
peuvent être rachetées
avant qu’elles aient été consacrées dans un récipient.
Pour quelle raison ?
Car tant qu’elles
n’ont pas été consacrées dans un récipient, elles sont de la sainteté de valeur [
il faut les racheter et l’argent reçoit la sainteté]
et la sainteté de valeur
est
rachetable.
On objecte à cela
:
« qui sont devenues impures »,
avons-nous appris, ce qui signifie : c’est précisément parce qu’elles sont devenues impures qu’elles peuvent être rachetées !?
On répond
:
il en va de même même si elles ne sont pas devenues impures,
elles peuvent être rachetées
. Et
en vérité, le tan###nay n’aurait pas dû dire au début « et qui sont devenues impures », mais
puisqu’il devait enseigner à la fin [
puisque le tan###nay voulait enseigner à la fin]
« après qu’elles ont été consacrées dans un récipient, elles ne peuvent pas être rachetées »,
car là, même si elles sont devenues impures, elles ne
peuvent pas être rachetées, c’est pourquoi
il a également enseigné au début
« qui sont devenues impures ».
Nous avons appris dans la Michna
: « après qu’elles ont été consacrées dans un récipient, elles ne peuvent pas être rachetées »
; on objecte : n’est-ce pas
évident
? Car elles sont
de la sainteté corporelle,
et la sainteté corporelle ne peut pas être rachetée !?
On répond
: le tan###nay a
dû nous enseigner qu’elles ne peuvent pas être rachetées, car
on aurait pu penser :
Puisque
nous avons trouvé que le
présentant un défaut
est
appelé
« impur », comme cela sera expliqué plus loin, dès lors
l’impur aussi est semblable à
l’animal
présentant un défaut : bien qu’il ait reçu la sainteté corporelle, lorsqu’un défaut lui survient, il est racheté [
s’il lui survient un défaut, il peut être racheté], et l’on aurait dit :
Ceux-ci aussi —
bien qu’ils aient reçu la sainteté corporelle —
qu’ils soient rachetés,
puisqu’ils sont devenus impurs.
Il nous enseigne que ce n’est pas d’un impur de cette sorte que l’Écriture a appelé le présentant un défaut « impur » [
ce n’est pas pour une impureté de cette nature que la Torah a appelé « présentant un défaut »],