Mé'ila 9a — le Talmud en français

ו

הרי לא יתכן לומר כן! כי

תניא

, שנינו ברייתא: אמרה התורה [שם] "

מסלתה ומשמנה על כל לבונתה

", והיה יכול לומר "מסלת ומשמן" , ומה שכתבה התורה ה"א מיותרת, הרי זה בא ללמדנו, שההקטרה תיעשה רק אם נשארו כל הסולת וכל השמן וכל הלבונה,

פרט שחסרה סלתה ו

כן פרט ש

חסרה שמנה ו

כן פרט ש

חסרה לבונתה

, ואז היא פסולה.

וקשה, מדוע לא נדרוש "והנותרת", אם נשאר יאכלוה, ואם לא, לא, כשם שדרשו דבי רבי ישמעאל "והנשאר", אם נשאר?

ומתרצינן:

אמרי, התם

, לגבי מנחה,

כתיב והנותרת קרא יתירא כתיב

, כל מה שכתבה התורה "והנותרת", הוא מיותר [והיה די אם יאמר "ויאכלוה אהרן ובניו"], כי ודאי שנשאר שיריים, שהרי נאמר "וקמץ מלא קמצו והקטיר", וברור שקמץ רק חלק מן המנחה -

הילכך, כיון שהיא יתירה, לא באה לדרשה "אם נותר", שהרי ברור שנותר.

אבל, לגבי חטאת העוף, אין "והנשאר" מיותרת, כי לא ברור שנשאר, הילכך, אפשר לפרש "אם נשאר", ימצה, ואם לא, לא.

מתיב אבוה דשמואל (ורבי אבין

)

לרב הונא

, הסובר שמיצוי הדם אינו מעכב, מהמשנה במסכת זבחים [סד ב].

חטאת העוף טעונה הזאת הדם, ומיצוי הדם אל קיר המזבח, ואילו עולת העוף טעונה מיצוי בלבד, דהיינו, שאוחז בעוף לאחר שמלק את ראשו, וממצה את דמו על המזבח, ועבודה זאת היא במקום זריקת הדם בקרבן בהמה. ושנינו שם:

אחד חטאת העוף, ואחד עולת העוף, שמלקן ומיצה דמן

, במחשבת

חוץ למקומן

, פסול,

ואין בו כרת

למי שאוכל אותה, ואם מלקן ומיצה דמן במחשבת

חוץ לזמנן, פיגול, וחייבין עליו כרת

.

ומדייק אבוה דשמואל:

קתני מיהת

, "

מיצה דמן

". וזה מוסב גם על חטאת העוף. והיות ואפשר לפגל בשעת מיצוי, מוכח שהמיצוי מעכב. כי אם המיצוי אינו מעכב, למה יהיה אפשר לפגל בו.

ומתרצינן:

הוא

, אבוה דשמואל,

מותיב לה

, הקשה כן,

והוא

עצמו,

מפרק לה

, מתרץ:

לצדדין קתני

, המשנה מתפרשת לשני צדדים. כלומר, כן פירושה: אחד חטאת העוף שמלקה והזה דמה במחשבת פיגול, ואחד עולת העוף שמלקה ומיצה דמה במחשבת פיגול. וכולי.

ומה שאמרה "מיצה דמן", היינו בעולת העוף בלבד. ואמנם, בחטאת העוף אם חישב בשעת מיצוי, לא פיגל, הואיל והמיצוי אינו מעכב.

גופא, תנא דבי רבי ישמעאל: שאם נשאר בדם

ימצה, ואם לא, לא ימצה.

ומוכח שרבי ישמעאל סובר שהמיצוי אינו מעכב.

ועל כך קשה,

והא תנא דבי רבי ישמעאל התם

במסכת זבחים [נב א]:

שיריים מעכבין

.

ושם בתחילת הסוגיא סברה הגמרא שרבי ישמעאל אמר כן בחטאות הפנימיות, ששפיכת דם שירייהן אל יסוד המזבח מעכבת את הכפרה, בניגוד לדעת רבי עקיבא הסובר שאינה מעכבת.

ו

שם

אמר רב פפא

: לא נחלקו על כל שפיכת שיריי דם חטאות הפנימיות שאינן מעכבות, אלא:

מיצוי

דם

חטאת העוף איכא בינייהו

, בכך נחלקו, שרבי עקיבא סובר שאינו מעכב, ורבי ישמעאל סובר שמעכב. וקשה דברי רבי ישמעאל הסותרים?

ומתרצינן:

תרי תנאי אליבא

דרבי ישמעאל

. אכן, הברייתות סותרות, והם של שני תנאים. האחד שנה שרבי ישמעאל סובר שהמצוי מעכב, והשני שנה לדעת רבי ישמעאל שאינו מעכב.

מתניתין:

המשנה ממשיכה לבאר, בשאר הזבחים אימתי מועלין בהם. והכלל הוא: כל קדשי הגוף מועלין בהן משעה שהוקדשו קדושת הפה עד גמר עשיית מצותן. ומשעה שנתקדשו קדושת הגוף הוכשרו ליפסל בנגיעת טבול יום ומחוסר כפורים, ובלינה, כמבואר במשנה הקודמת.

עולת העוף, מועלין בה משהוקדשה

.

נמלקה, הוכשרה ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים, ובלינה

.

מיצה דמה

[מיצוי עולת העוף הוא במקום זריקת דם בבהמה, וכמו הזאת הדם בחטאת העוף. כמבואר בסוגיא הקודמת]

חייבין עליה משום פיגול נותר וטמא. ומועלין בה

, אף בבשרה, שהרי אינה נאכלת לכהנים, אלא עולה כליל לה' על המזבח,

ואפילו אחר שנשרפה ונעשית אפר

עד שתצא לבית הדשן

. "בית הדשן" הוא מקום מחוץ לעזרה, ששם הוציאו אפר קרבנות שנקטרו על המזבח. ועד הוצאת האפר למקום ההוא, לא נגמרה מצוותה, ועדיין היא "מקדשי ה'", ומועלין בה. ומכאן ואילך נעשית מצותה ויצאה מידי מעילה.

ובגמרא יבואר.

פרים הנשרפין

, והם פר העלם דבר של צבור, ופר כהן המשיח, ופר יום הכפורים,

ושעירים הנשרפין

, והם שעיר יום הכפורים ושעיר עבודת כוכבים. כל אלו נקראים "נשרפים" מאחר שהם נשרפים מחוץ לעזרה, בשרן עורן ופרשן, ואין להם היתר לכהנים כלל. [ואימוריהם נקטרים על גבי המזבח]. לפי הכלל, שכל חטאת שמזין דמה בפנים ההיכל דינה לישרף מחוץ לעזרה,

מועלין בהן משהוקדשו

.

נשחטו, הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים

,

ובלינה

.

הוזה דמן

, כמצותן, על הפרוכת ועל מזבח הזהב, ויש מהן שמזין דמן בקודש הקדשים,

חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא

.

ומועלין בהן

, אף

בבית הדשן, עד שיותך

הבשר

, נשרף ונעשה אפר, והוא גמר מצותן .

העולה

, עולת בהמה,

מועלין בה משהוקדשה

.

נשחטה, הוכשרה ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים, ובלינה

.

משנזרק דמה, חייבין עליה משום פגול נותר וטמא

.

ואין מועלין בעורה

מפני שזכו בו הכהנים, כמו שנאמר [ויקרא ז] "עור העולה אשר הקריב, לכהן לו יהיה", משעת זריקת הדם, והיא שעת זכיית המזבח בבשר,

אבל מועלין בבשר

, הואיל ואין לבשר היתר לכהנים, והיא כליל לה' ,

עד ש

העולה

תצא לבית הדשן

, והוא גמר מצותן .

חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור

, והם כבשי עצרת הבאים עם שתי הלחם,

מועלין בהן משהוקדשו

.

נשחטו

-

הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים, ובלינה

.

נזרק דמן, חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא

.

ואין

מועלין בבשר

, מפני שיש לו היתר לאכילת כהנים, ויצאו מכלל "קדשי ה'".

אבל מועלין באימוריהן עד שיצאו לבית הדשן

.

שתי הלחם

המובאים בעצרת,

מועלין בהן משהוקדשו

.

קרמו

פניהם

בתנור,

שהוא השלב הראשון בתחילת אפייתם, המכשירם כשחיטה בזבח,

הוכשרו ליפסל בטבול יום, ובמחוסר כפורים, ובלינה.

ו

הוכשרו

לשחוט עליהן את הזבח

, כמו שאמרה התורה [ויקרא כג] "והקרבתם על הלחם שבעת כבשים" וגומר, ובקרימת פניהם בתנור הם נקראים "לחם", אבל לפני השלב הזה לא הגיע הכשר שחיטת הזבח.

נזרק דמן של כבשים, חייבין עליהן

, על שתי הלחם,

משום פיגול

, כלומר, אם חישב בשחיטת הזבח, על מנת לאכול הלחם חוץ לזמנו, נתפגל הלחם

נותר וטמא. ואין בהן מעילה

, מאחר שהם נאכלים לכהנים.

לחם הפנים

, שמסדרין אותו על השולחן מדי שבת בשבתו,

מועלין בו משהוקדש

.

קרם בתנור, הוכשר ליפסל בטבול יום, ובמחוסר כפורים,

ולהסדר על גבי השלחן

, אך עד שלא קרם בתנור אינו נקרא "לחם", ואינו ראוי להיסדר על גבי השלחן.

קרבן הבזיכין

, שני בזיכי לבונה שהיו מסודרין על שתי מערכות לחם הפנים, וכשמסלקין הלחם בשבת, מקטיר הבזיכין על מזבח החיצון. והקטרת הבזיכין מתירה את הלחם לאכילת כהנים, כזריקה בבהמה וכהקטרת קומץ המנחה,

חייבין עליו משום פיגול

, כלומר, אם חשב בשעת סילוק הבזיכין שהיא כקמיצת הקומץ או בשעת הולכה או בשעת הקטרה, על מנת לאכול לחם הפנים חוץ לזמנו, הריהו פיגול. וכן חייבין עליו משום

נותר וטמא

.

ואין בו מעילה

, כי אז נאכלים לכהנים.

המנחות

, מנחות יחיד,

מועלין בהן משהוקדשו

.

קדשו בכלי

, הביאה לעזרה ונתנה בכלי שרת ,

הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה

.

קרב הקומץ

על המזבח,

חייבין עליו

[עליה ]

משום פגול

כלומר, אם בשעת קמיצה, או בשעה שנתן הקומץ לכלי שרת, או בשעה שמוליכו למזבח, או בשעה שזרקו לאישים, חישב לאכול או להקטיר ממנו חוץ לזמנו. וכן חייבים עליה משום

נותר וטמא

.

ואין מועלין בשיריים

מפני שהם נאכלים לכהנים,

אבל מועלין בקומץ עד ש

ישרף כולו,

ויצא לבית הדשן

.

גמרא:

אפר בשר עולה ואימורי כל הקרבנות, כשהן נשרפין ומתעכלין ונעשים אפר, נקרא "דשן".

כל יום היה הכהן תורם את הדשן, והוא הנקרא "תרומת הדשן". כיצד? נטל מחתת הכסף ועלה לראש המזבח, ופינה את הגחלים שלא נתאכלו היטיב לכאן ולכאן, חתה מן הגחלים והדשן שנתאכלו היטיב אל תוך המחתה, והורידו. וצברו על רצפת העזרה לצד מזרחו של כבש רחוק שלשה טפחים מן הכבש. והוא הנקרא "מקום הדשן", ושם נבלע במקומו.

כמו שאמרה התורה [ויקרא ו] "זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה על המזבח, כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו. ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ושמו אצל המזבח".

אחרי שכהן התורם ירד, עלו כהנים לראש המזבח, וגרפו במגרפות את אפר הנשאר, לאמצע המזבח. מקום זה נקרא "תפוח" על שם צבירותו. ופעמים שהערימה שהצטברה על התפוח היתה [שיעור גוזמא] של כשלוש מאות כור.

ובזמן שרבה הדשן הורידוהו מעל המזבח, והוציאוהו אל מחוץ לירושלים, למקום הנקרא "שפך הדשן". והוא הנקרא "הוצאת הדשן".

כמו שאמרה התורה [שם] "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה, אל מקום טהור".

שנינו במשנתנו: ומועלין בה עד שתצא לבית הדשן.

נחלקו אמוראים עד מתי מועלים בדשן. לדעת רב: עד ל"תרומת הדשן", והנהנה מן אפר התפוח, אחרי הרמת הדשן , - לא מעל. ולדעת רבי יוחנן: מועלין באפר עד הוצאת הדשן אל מחוץ למחנה, שאז הוא גמר מצותו, אף שכבר נתרמה תרומת הדשן.

איתמר: הנהנה מאפר תפוח שעל גבי המזבח

,

רב אמר: אין מועלין בו

.

ורבי יוחנן אמר: מועלין בו

.

הגמרא מפרשת: אם נהנה מן האפר

לפני תרומת הדשן, כולי עלמא לא פליגי דמועלין בו

מאחר ועדיין לא נעשית מצותו, ועדיין צריך לתרום הדשן,

כי פליגי

, במה נחלקו?

לאחר תרומת הדשן

, כשהדשן צבור על ה"תפוח".

ובאיזה סברא נחלקו,

רב אמר: אין מועלין בו

, ש

הרי נעשית מצותו

ב"תרומת הדשן".

ורבי יוחנן אמר: כיון דכתיב

[שם] בהוצאת הדשן "

ולבש הכהן מדו בד

וגו'

ולבש בגדים אחרים

" , והם בגדי כהונה,

וכיון דצריך לבגדי כהונה

להוצאת הדשן, מוכח ש

בקדושתיה קאי

שהוא עומד בקדושתו, עד להוצאתו אל מחוץ למחנה .

הגמרא מביאה את משנתנו, ומשמעה כרבי יוחנן.

תנן: מועלין בהן עד

"

שתצא לבית הדשן

", משמע: אף לאחר תרומת הדשן, עד הוצאת הדשן לבית הדשן.

קשיא לרב

, הסובר שאין מועלין אחרי תרומת הדשן.

ומתרצינן:

אמר לך רב: אימא

פרש את המשנה: מועלין בהן

עד שתראה לבית הדשן

, כלומר, עד שתהא ראויה להוצאה, והוא עד שעת תרומת הדשן, שמשם ואילך הותר להוציאו.