Mé'ila 5a — le Talmud en français

או, היתר זריקה שנינו.

שמשעה שהיו ראויים לזריקה, כגון שנתקבל הדם בהכשר, אין בהם מעילה [אף על פי שאחר כך נפסלו], כיון שהיו ראויים לזריקה, כ"זרוק דמי", ופקעי מהם היותם "קדשי ה'",

או, היתר אכילה שנינו

, שרק אחרי שנזרק הדם בהכשר, ונהיו ראוים לאכילת כהנים, יוצאין מידי מעילה .

ופושטת הגמרא :

חזקיה אמר: היתר שחיטה

שנינו

.

רבי יוחנן אמר: היתר אכילה שנינו

.

הגמרא מביאה את משנתנו להקשות על דברי רבי יוחנן, וגם שאינה מדוייקת לדברי חזקיה.

אמר רבי זירא: לא דייקא מתניתין, לא כחזקיה ולא כרבי יוחנן

.

תנן

שנינו במשנתנו: איזוהי שהיתה לה היתר לכהנים?

שלנה ושנטמאת ושיצאת

,

מאי

, מה פירוש "שלנה", האם

לאו, דלן הדם

, אחרי קבלתו בכלי,

ו

על כך

קתני: אין מועלין בו

, כיון שהיה לו היתר לזריקה,

ושמע מינה: היתר זריקה שנינו?

כלומר, אם פירוש המשנה הוא שלן הדם ולא נזרק, בודאי קשה על רבי יוחנן הסובר שהקרבן יוצא מידי מעילה רק אם נזרק כמצותו. ולמה אמרה המשנה שקודם הזריקה כבר יצא מידי מעילה?

ואילו לחזקיה אין סתירה מהמשנה, אבל, מכל מקום, אינה מדוייקת, שהרי אמרה "לן דמה", ולא אמרה חידוש גדול יותר, שתיכף אחרי שנשחט, אפילו אם לא נתקבל הדם בכשרות, אין מועלין בו.

ועל אף שהקושיא היא גם על חזקיה, מכל מקום, עיקר הקושיא היא על רבי יוחנן.

ודחינן:

לא!

אין הכרח מהמשנה, כי אפשר להעמידה,

דלן בשר, אבל דם

, כבר

איזדריק

[נזרק],

משום הכי

, הואיל והבשר נפסל אחרי שבא לידי היתר אכילה, לכן

קתני

, ש

אין מועלין בו

.

הגמרא ממשיכה להוכיח כמאן דאמר היתר זריקה, מהסיפא של המשנה .

תנן

, שנינו במשנתנו:

ואיזו היא שלא היה לה שעת היתר

לכהנים? שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה ושקבלו פסולין וזרקו את דמה

.

היכי דמי

, במה המשנה מדברת?

אי דקבלו פסולין או זרקו פסולין

, קשה,

למה לי תרתי

,

כלומר, אחד משניהם, או קבלו פסולין או זרקו פסולין, הוא לאו דוקא, ומיותר הוא,

דאם נפסל בקבלה שקיבלו טמא או בעל מום, ולכן לא יצא מידי מעילה, כמאן דאמר היתר זריקה, קשה, למה תנן: או שזרקו פסולין? ואם לא נפסל בקבלה אלא בזריקה, ולכן לא יצא מידי מעילה, כמאן דאמר היתר אכילה, קשה, למה תנן: או שקיבלו פסולין, הלא אפילו אם קיבלו כשרים, גם כן, לא יצא מידי מעילה?

ואין לתרץ ולומר, שהמשנה סוברת כמאן דאמר: היתר אכילה, ובאה לומר "לא זו אף זו", כלומר, לא רק אם קיבלו פסולין, לא יצא מידי מעילה, אלא אפילו אם קיבלו כשרים, הואיל וזרקו פסולין, לא יצא מידי מעילה,

כי, למאן דאמר היתר אכילה, אין שום נפקא מינה באיזו עבודה נפסל. וכל זמן שלא בא להיתר אכילה, לא יצא מידי מעילה. ולא שייך לומר "לא זו אף זו".

אלא

, מדייק המקשן , האם

לאו,

מה שאמרה המשנה

דקיבלו פסולין דוקא

, הוא מדוייק, והקבלה בפסולין היא הגורמת שלא יצא מידי מעילה, ומה שאמרה המשנה "וזרקו את דמה" הוא "לאו דוקא",

אלא, שהמשנה הוכרחה להוסיף "וזרקו את דמה", כי אם היתה אומרת [לפי המקשן, הסובר: היתר זריקה] רק "קבלו פסולין", היה אפשר לטעות ולומר, שנקטה "קבלה", מפני שהיא העבודה הראשונה של הכהנים, ואין הכוונה ל"קבלה" דוקא,

הילכך, הדגישה המשנה ואמרה גם "זריקה", כדי להודיע ש"קבלה" דוקא, ולא מפני שהיא העבודה הראשונה.

ושמע מינה: היתר זריקה

שנינו

.

מתקיף ליה רב יוסף: ואי סלקא דעתך

, אם עלה על דעתך, ש

איכא לפלוגי הכי

, לחלק כן את לשון המשנה, ולומר שמה שאמרה "קיבלו פסולין", הוא דוקא, משום הקושיא למה אמרה המשנה גם קיבלו פסולין וגם זרקו פסולין,

יש להקשות,

הא דתנן

, כפילות לשון זו שנינו גם במשנה אחרת, ואיך תתבאר המשנה ההיא? אמרה התורה [ויקרא ו] "זאת תורת החטאת ... ואשר יזה מדמה על הבגד ... תכבס", כלומר, ואם הוזה מדמה על הבגד, אותו מקום דם הבגד אשר יזה עליה, תכבס במקום קדוש .

ודרשו חכמים: "אשר יזה" ב"ראוי להזות", דהיינו חטאת כשרה, אבל חטאת פסולה שהוזה מדמה על הבגד, אינו טעון כיבוס .

ושנינו [זבחים צב א]:

חטאת פסולה, אין דמה טעון כיבוס, בין שהיתה לה,

מתחילה,

שעת הכושר

, לזריקה

ו

אחר כך

נפסלה, ובין שלא היתה לה שעת הכושר ונפסלה

.

ואי זו היא שהיתה לה שעת הכושר ונפסלה? שלנה

, הדם ,

ושנטמאת או שיצאה

.

איזוהי שלא היתה לה שעת הכושר? שנשחטה

, במחשבת

חוץ למקומה

, או

חוץ לזמנה, ושקבלו פסולין וזרקו את דמה

.

ודנה הגמרא: זה שאמרה המשנה זו "ושקבלו פסולין וזרקו את דמה",

היכי דמי

, במה מדובר?

אילימא

, אם נאמר, כמו שדייקנו על משנתנו לגבי מעילה,

דקבלוהו פסולין, ו

גם

זרקו פסולין,

הרי קשה, כי האם נדייק:

קיבלוהו פסולין וזרקוהו פסולין

הוא

, רק אז נאמר הדין

דאין דמה טעון כיבוס, הא

, אבל, אם

קבלוהו כשרים וזרקו כשרים

, [

או זרקו כשרים

] כלומר, או שקיבלו פסולים וזרקו כשרים, או שקיבלו כשרים וזרקו פסולים,

דמה טעון כיבוס?

דבשלמא, המשנה של מעילה, שדייק אותה רבי זירא, ופירשה: או קיבלו פסולין או זרקו פסולין, היה מוכרח להכריע להלכה איזהו מהן "דוקא" ואיזהו ננקט דרך אגב, כי יש בהכרעה זו נפקא מינה לדינא, מתי יוצא מידי מעילה, האם בקבלה או בזריקה, והכריע רבי זירא, ש"קבלו פסולין" נשנית ב"דוקא", ואילו זרקו נשנית דרך אגב.

אבל לגבי חטאת, אין שום צורך להכריע בדבר, כי בכל אופן שנפסלה החטאת אין דמה טעון כיבוס, הילכך, אפשר לפרש המשנה: או קיבלו פסולין וזרקו כשרים, או קיבלו כשרים וזרקו פסולין, דמה טעון כיבוס,

וקשה, איך אפשר לפרש כן את המשנה, שבאה לחדש שאם קיבלו כשרים וזרקו פסולין, אין דמה טעון כיבוס, ואז משמע, שאך ורק משום שהחטאת נפסלה עתה בזריקה לכן אין דמה טעון כיבוס.

והרי בין כך ובין כך, אין דמה טעון כיבוס מטעם אחר, כיון שכבר נזרק הדם,

קרי כאן,

הלא אפשר לקרוא עליה את הפסוק "

אשר יזה מדמה

", ודרשינן:

ולא שכבר הוזה

, כלומר, דם שניתז אחרי זריקתו, אינו טעון כיבוס ,

ולאיזה צורך פטרה המשנה מכיבוס, בגלל שהזריקה היתה פסולה? מכל מקום, אף אם הזריקה היתה כשרה, אין טעון כיבוס .

ובשלמא, מה שאמרה המשנה: קיבלו פסולין, יש בכך חידוש, שאם ניתז הדם "לפני" גמר הזריקה [ולא קרינן "אשר יזה", ולא שכבר הוזה], אין דמה טעון כיבוס, אך ורק מפני שהקרבן כבר נפסל בקבלה פסולה, אבל, לאיזה צורך אמרה המשנה "וזרקו את דמה".

אלא

מאי, טוען רב יוסף לרבי זירא, הוכרחת לפרש, שמה שאמרה המשנה "וזרקו את דמה" "

לאו דוקא

", ובדרך אגב ל"קבלו פסולין",