Mé'ila 21a — le Talmud en français

שמא תאמר, הרי פשיטא שאם אומר להם כן, מעל בעל הבית, ומה החידוש במשנה? תשובתך:

מהו דתימא

אפילו כשהשליח אומר להם "טלו אחת מדעת בעל הבית ואחת מדעתי",

עקר שליח שליחותיה דבעל הבית

, כיון שגילה להם שאינו עושה כפי ציווי בעל הבית,

ו

הלכך

, לא למעול

בעל הבית. לכן

קמשמע לן

, משמיעה לנו המשנה, שבעל הבית מעל, מאחר שאמר להם השליח שהראשונה היא על דעתו של בעל הבית, והם אכן נטלו על דעתו.

מתניתין:

המשנה ממשיכה בהגדרת שליח שעשה שליחותו. ובדין שליח שהוא חרש, שוטה וקטן.

אמר לו

בעל הבית לשליח:

הבא לי

מעות,

מן החלון

[חלל מרובע בכותל, ואינו מפולש לחוץ, ועשוי להניח בו חפצים ].

או

אמר לו: הבא לי

מן הדלוסקמא

[שק]. ולא אמר לו מאיזה חלון או מאיזו דלוסקמא, והיו שם הרבה,

ו

השליח

הביא לו

, ובין השליח ובין בעל הבית שגגו ולא ידעו שהמעות הן של הקדש, הרי

אף על פי שאמר בעל הבית לא היה בלבי

, מחלון זה

אלא מזה! ו

השליח

הביא מזה

, שלא היתה דעתו עליו, ולא עשה שליחותו, מכל מקום,

בעל הבית מעל

. כי אין מתחשבים מה היה בלבו, היות ו"דברים שבלב אינם דברים", אלא מתחשבים בדיבורו בלבד.

אבל אם אמר לו

"

הבא לי

מעות

מן החלון

"

והביא לו מן הדלוסקמא, או

שאמר לו "הבא לי

מן הדלוסקמא

",

והביא לו מן החלון, השליח מעל

. לפי שלא עשה שליחותו כפי שנצטווה .

שלח בעל הבית

מעות של הקדש,

ביד חרש שוטה וקטן

לקנות מן החנוני,

אם עשו שליחותו, בעל הבית מעל

, כדין שליח שעשה שליחותו. והגמרא מקשה: הלא חרש שוטה וקטן אינם בני שליחות.

ואם

לא עשו שליחותו, חנווני מעל

. לפי שבעל הבית לא מעל, שהרי לא נעשה שליחותו, והחרש שוטה וקטן לא מעלו, מפני שאינם בני מעילה . הילכך, המעות של הקדש עדיין לא יצאו לחולין עד שבאו לידי חנוני, נמצא שהחנוני מעל .

שלח ביד פקח

[כלומר, בר שליחות]

ונזכר

בעל הבית שהמעות הם של הקדש

עד שלא הגיע

אצל

חנוני,

ובגמרא יבואר שמדובר שגם השליח נזכר, נמצא ששניהם לא מעלו, הואיל והם מזידים, ואין מעילה אלא בשוגג, כדברי רבי יהודה [קידושין נד ב], הלכך:

חנוני מעל,

מאחר שהשגגה בידו היא, שלא ידע שהמעות הם של הקדש, אם כן הוא המועל,

ולכשיוציא

, את המעות, מעל.

בעל הבית שנזכר שהמעות הם של הקדש, יכול להציל את החנוני מאיסור מעילה , קודם שיוציאם החנוני .

והמשנה מבארת:

כיצד יעשה?

נוטל פרוטה או כלי

, של חולין,

ואומר

"

פרוטה של הקדש

שנתתי לשליח

בכל מקום שהוא, מחולל על

כלי

זה

, או פרוטה זו", והמעות שבידי החנוני יוצאים לחולין. מפני

שההקדש נפדה בכסף ובשוה כסף

.

גמרא:

שנינו במשנתנו:

אמר לו הבא לי מן החלון, והביא לו

.

אף על פי שאמר בעל הבית לא היה בלבי אלא מזה והביא מזה, בעל הבית מעל

.

ומבארת הגמרא:

מאי קא משמע לן

, מה משמיעה לנו המשנה?

"

דברים שבלב אינם דברים

". כמבואר במשנה.

שנינו במשנתנו:

שילח ביד חרש שוטה וקטן, אם עשו שליחותו, בעל הבית מעל.

ומקשינן: למה מעל בעל הבית על מעשיהן,

והא לאו בני שליחותא נינהו

, הלא חרש שוטה וקטן אינן בני שליחות, כי אינם בני דעת?

הגמרא מתרצת, שלמרות שאינן בני שליחות, מכל מקום, כיון שנעשתה המעילה, ומעשיהם נייחא ליה לבעל הבית, הלכך מעל בעל הבית.

[וביתר ביאור: אין כאן צורך ב"שליחות", דהיינו שמעשה השליח יתייחס על המשלח, ודי בכך במעשה השולח, שעל ידי מעשיו נשלמה רצונו במעילה ].

והגמרא מביאה שני מאמרי אמוראים המבארים זאת. רבי אלעזר מדמה מעשה החרש שוטה וקטן לדין מכשירין.

כל מאכל הראוי למאכל אדם - אינו מקבל טומאה אלא אם כן "הוכשר" מקודם לקבל טומאה, על ידי שבא עליו מים או שאר שבעה משקין, שנאמר [ויקרא יא] "מכל אוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא".

אין המשקים מכשירים את המאכל לקבל טומאה אלא אם כן ניתנו עליו ברצון הבעלים. שנאמר [שם] "וכי יתן מים על זרע" ודרשו חכמים: כתוב "יתן", דהיינו: ברצונו, וקרינן "יותן", דהיינו שניתנו עליו מים מאילהם - "יותן בדומה ליתן", מה יתן - ברצונו, אף כשניתנו מאליהם הוכשרו - ובלבד שניתנו ברצונו וניחא ליה במים אלו. הלכך, אם ירד טל על המאכל, וניחא ליה בכך - הוכשר לקבל טומאה. [כמבואר בבבא מציעא כב א].

והנה, באופן זה של ירידת טל, לכל הפחות נעשה מעשה בידי שמים. ואמנם, אף כשהוכשר בלי שום מעשה, כמו שיבואר, אם ניחא ליה לבעל הבית - גם כן הוכשר לקבל טומאה.

ורבי אלעזר למד מכך, שהוא הדין במעילה, אין צורך במעשה "שליחות", כשם שבמכשירין אין המשקין שליחו של בעל הפירות - ודי בכך שהמעשה נעשה ברצון הבעלים.

אמר רבי אלעזר: עשאום

, עשו חכמים [הגדירו דינם של] חרש שוטה וקטן -

כמעטן של זיתים

.

דתנן

[טהרות פרק ט משנה א]:

הזיתים

, שאספם מן השדה והכניסם לתוך כלי -

מאימתי

הוכשרו, ועל ידי ההכשר

מקבלין טומאה,

כשיגע בהן אחד מן הטמאים?

מ

שעה

שיזיעו זיעת המעטן

. כלומר, כשהם בתוך כלי ששמין בו זיתים, ומתחיל לצאת מהן מוהל - הוכשרו על ידי המוהל. כי ניחא ליה לבעל הזיתים במוהל היוצא מהן .

ולא זיעת הקופה

[סל נצרים מחורר] הואיל ואינו מחזיק את המוהל, והולך לאיבוד, הילכך אין בעל הזיתים חושב על המוהל.

וכמו כן, החרש שוטה וקטן, הם כמעטן של זיתים שאינו בן דעת. כלומר, אין צורך ב"שליחות" אלא שהמעשה ייעשה ברצון הבעלים.

רבי יוחנן מדמה את דין חרש שוטה וקטן לדין הנאמר לגבי עירוב .

הרוצה לילך בשבת יותר מאלפיים אמה, מניח פת בסוף אלפיים אמה וקונה שם שביתה - ומותר לילך ממקום עירובו עוד אלפיים אמה. והוא הנקרא "עירוב תחומין".

רבי יוחנן אמר

: מעשה החרש שוטה וקטן, הם

כאותה

ברייתא

ששנינו

:

נתנו

, את העירוב,

על גבי הקוף, והוליכו

הקוף, למקום שרוצה לקנות שביתה,

או על גבי הפיל והוליכו

, ועומד מרחוק ורואהו מניח שם את הפת, ואומר תיקנה לי שביתה במקום ההוא -

הרי זה עירוב

.

אלמא

, אף על גב שהפיל אינו בר שליחות, מכל מקום,

קא עבדא שליחותיה

, נעשתה שליחותו.

הכי נמי

, וכן הדבר לגבי מעילה, אף על גב שהוא חרש שוטה וקטן -

איתעביד שליחותיה,

נעשתה שליחותו. הלכך - מעל השולח .

שנינו במשנתנו:

שלח ביד פקח, ונזכר עד שלא הגיע אצל חנוני

-

חנוני מעל לכשיוצא.

הגמרא סברה שרק בעל הבית נזכר, והשליח לא נזכר ועושה שליחותו בשגגה -

ולכן מקשינן:

ואף על גב, דלא אידכר

[נזכר]

שליח?!

ורמינהו

, הרי ברייתא הבאה סותרת? שנינו :

נזכר בעל הבית ולא נזכר שליח, השליח מעל

. בעל הבית פטור, כמבואר במשנה, מאחר שהוא מזיד, ואין מעילה במזיד. והשליח חייב, משום שהוציא מעות קודש לחולין בשגגה.

[אין הכי נמי, כששניהם שוגגין, חייב השולח, משום שבמעילה "יש שליח לדבר עבירה". אבל כשהשולח פטור כיון שנזכר, מוטלת המעילה על השליח, כבכל דיני התורה "אין שליח לדבר עבירה" והעושה הוא החייב ].

ומתרצינן:

אמר רב ששת: מתניתין

, משנתנו, אכן מדברת,

כשנזכרו שניהם

, השולח והשליח, וכיון שהם לא מעלו, מעל החנוני. כמבואר במשנה.

מתניתין:

המשנה ממשיכה בדיני מעילה על ידי שליח.

נתן לו

, בעל הבית לשליח,

פרוטה, ואמר

לו

"

הבא לי בחציה נרות

[כלי חרס שמדליקין בו]

ובחציה פתילות

".

והלך

השליח,

והביא לו בכולה

, בכל הפרוטה,

נרות, או בכולה, פתילות

,

שניהם לא מעלו. בעל הבית לא מעל, הואיל שלא נעשה בשליחותו מעילה בשוי פרוטה , וכן השליח לא שינה מדעת בעל הבית בשוי פרוטה .

או, ש

נתן לו פרוטה ו

אמר לו

"

הבא לי בכולה נרות

",

או

שאמר לו "הבא לי

בכולה פתילות

",

והלך והביא בחציה נרות ובחציה פתילות, שניהם לא מעלו

, כמבואר.

אבל אם

נתן לו פרוטה, ו

אמר לו

"

הבא לי בחציה נרות ממקום פלוני, ובחציה פתילות ממקום פלוני

",

והלך והביא לו נרות ממקום

פתילות ופתילות ממקום נרות, השליח מעל

, שהרי שינה מדעת בעל הבית בשוי פרוטה, ולקח ממקום אחר שלא נצטווה.

נתן לו שתי פרוטות, ואמר לו

"

לך והבא לי אתרוג

בשתי פרוטות",

והלך והביא לו ב

פרוטה

אחת אתרוג, ובאחת רימון, שניהם מעלו

. בעל הבית, מאחר שבפרוטה אחת נעשה שליחותו, והשליח, כי הפרוטה השניה הוציא מדעת עצמו ושינה שליחותו.

רבי יהודה אומר: בעל הבית לא מעל

, מפני

שהוא אומר לו

"

אתרוג גדול הייתי מבקש

, ולכן נתתי לך שתי פרוטות,

והבאת לי

אתרוג

קטן ורע"

. ובגמרא יבואר במה נחלקו חכמים עם רבי יהודה.

וכן ,

נתן לו דינר זהב

, שהוא שוה כ"ה דינרי כסף, שהם ששה סלעים,

ואמר לו

"

לך והבא לי

ממנו,

חלוק

".