Méguila 7b — le Talmud en français

שלח ליה

רבי אושעיא:

קיימת בנו רבינו

את המקרא:

"ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים",

שהרי שלחת לנו שתי מנות - ונתקיים "משלוח מנות", והוי גם "מתנות לאביונים", משום דרבי אושעיא היה עני [ואתי רבי אושעיא למימר, דאפשר לקיים באותו משלוח את שתי המצוות] .

רבה שדר ליה למרי בר מר ביד אביי

,

מלא טסקא דקשבא

[שק מלא תמרים],

ומלי כסא קמחא דאבשונא

[קמח מחטין שנתייבשו בתנור בעודן כרמל, וקמח שלהן מתוק לעולם].

אמר ליה אביי

לרבה:

השתא,

משקיבל משלוח זה,

אמר

[יאמר]

מרי

עלך האי פתגמא:

אי חקלאה מלכא ליהוי,

אם בן הכפר ייעשה מלך,

דיקולא

הסל שהיה רגיל להוליך על ראשו כדי להאכיל את בהמתו כשהיה בן כפר, גם עתה שנעשה מלך -

מצואריה לא נחית.

כך אתה, הגם שנעשית מלך וראש בפומפדיתא, אינך שולח למרי - אלא דברים המצויים לכל.

הדר שדר ליה איהו

[מרי] לרבה

מלא טסקא דזנגבילא, ומלא כסא דפלפלתא אריכא

.

אמר אביי: השתא אמר מר

[אביי]:

אנא

שדרי ליה חוליא

[מתוק],

ואיהו שדר לי חורפא

[חריף] .

אמר אביי: כי נפקי

[כשיצאתי]

מבי מר

[רבה] לילך לבית מרי,

הוה שבענא

[הייתי שבע].

כי מטאי

[כשהגעתי]

להתם,

לבית מרי,

קריבו לי שיתין צעי

[הגישו לי ששים קערות]

דשיתין מיני קדירה, ואכלי בהו שיתין פלוגי

[חתיכות].

ובישולא בתרייתא

[התבשיל האחרון שהגישו לי] -

הוו קרו ליה: "צלי קדר".

ו

אחר כל זאת, עוד

בעאי למיכס צעא אבתרה

[והייתי חפץ לכוס גם הקערה אחריו ].

אמר אביי: היינו דאמרי אינשי: כפין

[רעב]

עניא

-

ולא ידע!

כך אני, הייתי סבור שאני שבע, ובאמת הייתי רעב.

אי נמי,

היינו הך מילתא דאמרי אינשי:

רווחא לבסימא

-

שכיח.

כלומר, תמיד מצוי מקום במעיים לדבר מתוק .

אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין,

הוו

מחלפי סעודתייהו

דפורים

להדדי.

שזה היה סועד אצל זה בשנה זו, ובשנה האחרת היו מחליפין .

אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי

[להשתכר ביין ]

בפוריא, עד דלא ידע

להבחין

בין ארור המן

-

לברוך מרדכי

.

רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי

הדדי. איבסום

[נשתכרו],

קם רבה

-

שחטיה

לרבי זירא

.

למחר, בעי

רבה עליה דרבי זירא

רחמי

-

ואחייה

[והחייהו] .

לשנה

הבאה,

אמר ליה

רבה לרבי זירא:

ניתי מר, ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי!

אמר ליה

רבי זירא:

לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא,

וחושש אני שמא לא ייעשה לי נס כדאשתקד.

אמר רבא: סעודת פורים שאכלה בלילה,

דהיינו - בליל פורים ,

לא יצא ידי חובתו.

מאי טעמא?

משום ד

"ימי משתה ושמחה" כתיב.

משמע דבעינן לעשות המשתה והשמחה - ביום דווקא.

רב אשי הוה יתיב קמיה דאמימר

בבית המדרש ביום הפורים.

נגה

[נתאחר היום]

ולא אתו רבנן

לבית המדרש.

אמר ליה

אמימר לרב אשי:

מאי טעמא לא אתו רבנן

?

אמר ליה רב אשי:

דלמא טרידי בסעודת פורים,

ולכן אינם באים.

אמר ליה

אמימר:

ו

כי

לא הוה אפשר

להם

למיכלה

לסעודת פורים

באורתא

[בערב, מאתמול], ועל ידי כן היו יכולים להיות פנויים ביום ללמוד?

אמר ליה

רב אשי: מי

לא שמיע ליה למר הא דאמר רבא: סעודת פורים שאכלה בלילה

-

לא יצא ידי חובתו?!

אמר ליה

: וכי באמת

אמר רבא הכי?

אמר ליה: אין!

תנא

אמימר להא מילתא

מיניה

דרב אשי -

ארבעין זימנין, ודמי ליה כמאן דמנח בכיסיה

[כמו שמונח בכיסו].

מתניתין:

אין

חילוק

בין יום טוב לשבת

לענין איסור והיתר,

אלא

במלאכת צורך

אוכל נפש בלבד

.

שבשבת אסור לעשות מלאכת אוכל נפש, וביום טוב - מותר. [אבל לענין עונשין - איכא בינייהו טובא, דבשבת - עונשו סקילה וכרת, וביום טוב - לאו גרידא].

גמרא:

מדקתני דרק מלאכה לצורך אוכל נפש הותרה ביום טוב, משמע,

הא לענין

מלאכת

מכשירי אוכל נפש,

כגון לעשות סכין לצורך אוכל נפש -

זה וזה שוין,

שבין בשבת ובין ביום טוב - אסור.

אם כן,

מתניתין

-

דלא כרבי יהודה

אתיא.

דתניא: אין בין יום טוב לשבת

-

אלא אוכל נפש

בלבד. דבשבת אסור, וביום טוב - שרי.

רבי יהודה מתיר

לעשות

אף מכשירי אוכל נפש

ביום טוב.

והשתא מבארינן לפלוגתייהו: מאי טעמא דתנא קמא,

דסבר דרק מלאכת אוכל נפש הותרה ביום טוב?

ד

אמר קרא

בעניינא דיום טוב: "אך אשר יאכל לכל נפש - הוא לבדו יעשה לכם". ודרשינן: דווקא

"הוא"

אוכל נפש עצמו - יעשה לכם,

ולא מכשיריו!

ורבי יהודה אמר: אמר קרא: "לכם".

ודרשינן:

לכם

-

לכל צורכיכם,

ואפילו מכשירין.

ומקשינן:

ואידך

[תנא קמא]

נמי, הכתיב "לכם",

ומאי דרש ביה?

ומבארינן: הוא דרש להאי קרא הכי: "יעשה

לכם"

למעוטי אתא. לכם דווקא -

ולא לנכרים, לכם

דווקא -

ולא לכלבים

.

ואידך

[רבי יהודה]

נמי, הא כתיב "הוא",

ומאי דריש מיניה?

ומבארינן, דהכי דרש רבי יהודה: דלכאורה קשיא, הא

כתיב "הוא"

דמשמע למעט,

וכתיב "לכם"

דמשמע לרבויי!

אלא, הכי מוקמינן להו להני קראי:

כאן

האי דכתיב "הוא", דמשמע דדווקא אוכל נפש עצמו, ולא מכשירין -

במכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב.

כגון סכין שנפגמה מערב יום טוב, והיה יכול לתקנה מבעוד יום. דמכשירין כאלה - אסור לעשות ביום טוב.

כאן

האי דכתיב "לכם", דמשמע דשרי לכל צרכיכם -

במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב,

כגון סכין שנפגמה ביום טוב עצמו .

מתניתין:

אין

חילוק

בין שבת ליום הכפורים

לענין עשית מלאכה,

אלא, שזה

שבת - עונש

זדונו

[חילול שבת שעשה במזיד] ניתן

בידי אדם,

דהיינו מיתת בית דין,

וזה

יום הכפורים -

זדונו בכרת

שהוא בידי שמים .

גמרא:

מדקתני דחלוקין רק לענין עונש עשית מלאכה, משמע,

הא לענין

חיוב

תשלומין

, כגון שהדליק את גדישו של חבירו בשבת או ביום הכפורים,

זה וזה שוין

ופטור, מפני שאין חיוב תשלומין עם חיוב מיתה.

וילפינן לה, מדכתיב בנוגף אשה הרה ויצאו ילדיה: "ולא יהיה אסון - ענש יענש", שעונשין אותו בממון. משמע, הא אם יהיה אסון, שמתה האשה - לא יענש בממון, שהרי חייב מיתה.

מני מתניתין?

על כרחך, כשיטת

רבי נחוניא בן הקנה היא.

דתניא: רבי נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכפורים כשבת

-

ל

עניין

תשלומין.

דאמרינן הכי:

מה

גבי

שבת,

העושה מלאכה,

מתחייב בנפשו,

שענוש מיתת בית דין -

ופטור מן התשלומין,

אם הזיק את חבירו בשעת עשיית המלאכה, הוא הדין ד

אף

העושה מלאכה ב

יום הכפורים, מתחייב בנפשו,

שענוש כרת -

ופטור מן התשלומין.

תנן התם,

במסכת מכות:

כל חייבי כריתות

-

שלקו,

כגון שהתרו בהם עדים על לאו שעונשו כרת, ולקו -

נפטרו מידי כריתתן,

ושוב אין בית דין של מעלה נפרעין מהן.

שנאמר: "ונקלה אחיך לעיניך",

ודרשינן:

כיון שלקה, הרי הוא

נקי מעבירה זו -

כאחיך

.

דברי רבי חנניה בן גמליאל.

אמר רבי יוחנן: חלוקין עליו חביריו

-

על רבי חנניה בן גמליאל,

וסבירא להו דאף על פי שלקה - חייב כרת. ולא פירש רבי יוחנן מי הם אותם שנחלקו עליו, והיכא פליגי.

אמר רבא, אמרי בי רב: תנינא

להא מילתא דחלוקין עליו חבריו - במתניתין דידן.

דתנן:

אין בין יום הכפורים לשבת, אלא, שזה זדונו בידי אדם, וזה זדונו בהכרת

.

ואם איתא

להאי דינא, דכשלקו - נפטרו מידי כריתתן, הא

אידי ואידי בידי אדם היא,

שהרי גם ביום הכפורים לוקין, ואינם בכרת?

על כרחך, דפליג תנא דמתניתין - אדרבי חנניה בן גמליאל, וסבר, דחייבי כריתות שלקו - אין נפטרין מידי כריתתן.

אמר רב נחמן

: ליכא ראיה ממתניתין דחלוקין עליו חבריו. דאיכא למימר דמתניתין

הא מני, רבי יצחק היא, דאמר: מלקות בחייבי כריתות

-

ליכא,

ואפילו אם התרו בו. דלאו שניתן לאזהרת כרת - אין לוקין עליו. ולהכי שפיר קתני: שזה - זדונו בידי אדם, וזה - זדונו בהכרת.

דתניא, רבי יצחק אומר

: כל

חייבי כריתות

של עריות,

בכלל

המקרא ד"ונכרתו כל הנפשות העושות" [הכתוב בפרשת עריות שבאחרי מות]

היו. ולמה יצאת כרת באחותו,

ונכתבה שוב בפרשת קדושים: "ואיש כי יקח את אחותו וגו' ונכרתו וגו'", והרי נכתב כבר בקרא שענשן בכרת?

אלא, לכך יצאת:

לדונה

רק

בכרת

-

ולא במלקות,

ואפילו אם התרו בה [וממנה למדים לשאר חייבי כריתות].

רב אשי אמר: אפילו

אי

תימא

דמתניתין

רבנן

היא, דסבירא להו דאיכא מלקות בחייבי כריתות, אפילו הכי ליכא למילף מינה, דחלוקין חבריו על רבי חנניא בן גמליאל.

דאף על פי שאם התרו בו, באמת ילקה ויפטר מכרת, עדיין,

זה,

שבת,

עיקר

עונש

זדונו בידי אדם, ו

אילו

זה,

יום הכפורים,

עיקר זדונו בהיכרת,

אם לא התרו בו. אבל באמת אם התרו בו - איכא למימר דיהיה חייב מלקות, ויפטר מכרת.