Méguila 7a — le Talmud en français

ואיצטריך למיכתב

קרא ד

"השנית", ואיצטריך למיכתב

קרא ד

"בכל שנה ושנה",

דמיניה נמי דרשינן לעיל, דבעינן למעבד באדר שני.

דאי מ"בכל שנה ושנה", הוה אמינא כי קושין

[כקושייתנו], דאדרבה, עדיף למעבד באדר ראשון, דהא אין מעבירין על המצוות

! קא משמע לן

קרא ד

"השנית",

דעבדינן בשני.

ואי אשמועינן

רק קרא ד

"השנית", הוה אמינא

דבעינן למעבד

בתחילה

[לכתחילה] גם

ב

אדר

ראשון ו

גם

ב

אדר

שני, קא משמע לן

קרא ד

"בכל שנה ושנה"

דדווקא בשני עבדינן - ולא בראשון.

ורבי אליעזר ברבי יוסי,

דאמר דעבדינן באדר הראשון,

האי

קרא ד

"השנית" מאי עביד ליה?

מיבעי ליה ל

מדרש

כדרב שמואל בר יהודה.

דאמר רב שמואל בר יהודה: בתחילה קבעוה,

לקרות את אגרת הפורים -

בשושן, ולבסוף

-

בכל העולם כולו

.

והיינו דכתיב "לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית", שקבעוה פעם שניה לכל העולם כולו.

אמר רב שמואל בר יהודה: שלחה להם אסתר לחכמים

בשנה השניה:

קבעוני

מעתה חובה

לדורות,

לעשות יום טוב ולקרות מגילה, כדי להיות לי לשם!

שלחו לה

חכמים: אם נעשה כן, הרי ש

קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות!

שיאמרו שאנו שמחים להזכיר את מפלתן .

שלחה להם

: הלא

כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס!

ואם כן, הרי שם הם רואים כבר את מפלתן, ושוב אין חשש לקבוע שמחה וקריאת המגילה לדורות .

רב ורב חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו

האי מלתא דלקמן.

ומפסקינן למילתא, ואמרינן, ד

בכוליה סדר מועד, כל

היכא דמתני

כי האי זוגא

ארבעה חכמים אלו דלעיל

,

בעינן ל

חלופי רבי יוחנן,

שהוזכר שם בטעות,

ומעייל

במקומו את

רבי יונתן.

והכי מתנו: לאחר שקבלו חכמים את דבריה של אסתר, וקבעו קריאת המגילה לדורות,

שלחה להם אסתר לחכמים

עוד:

כתבוני לדורות

בספרי הכתובים!

שלחו לה

חכמים: הרי אמר שלמה: "הט אזנך ושמע דברי חכמים". והיינו חנוכה ופורים, שאינן בכלל המצוות הכתובות, שנאמרו ברוח הקדש, אלא דברי חכמים הן. ומסיים קרא:

"הלא כתבתי לך שלישים

ולא רבעים". והכי פירושו:

"שלישים"

דווקא - דבשלשה מקומות יש לנו להזכיר מלחמת עמלק: בספר שמות, בספר משנה תורה, ובספר שמואל.

ולא "רבעים",

שאין אנו רשאים להוסיף עוד .

עד שמצאו לו

חכמים סמך, לכתבה בכלל הכתובים, מ

מקרא

ה

כתוב בתורה.

דכתיב בענין מלחמת עמלק:

"כתב זאת זכרון בספר".

ודרשינן ליה לקרא הכי:

"כתב זאת"

-

מה שכתוב כאן

[בספר שמות]

ובמשנה תורה,

שכל מה שכתוב בתורה, קוראו הכתוב מקרא אחד.

"זכרון"

היינו

מה שכתוב בנביאים

[בספר שמואל].

"בספר"

-

מה שכתוב במגילה

.

ולהכי קבעוה בין הכתובים, דחשבינן למגילה מכלל "שלישים".

והאי מלתא, אי קבעינן למגילה בכלל הכתובים -

כתנאי

היא.

דתניא:

"כתב זאת"

-

מה שכתוב כאן,

בספר שמות.

"זכרון"

-

מה שכתוב במשנה תורה.

"בספר"

-

מה שכתוב בנביאים. דברי רבי יהושע.

חזינן דסבירא ליה לרבי יהושע - דאין לקבעה בין הכתובים.

רבי אלעזר המודעי אומר: "כתב זאת"

-

מה שכתוב כאן ובמשנה תורה.

"זכרון"

-

מה שכתוב בנביאים.

"בספר"

-

מה שכתוב במגילה.

אם כן, סבירא ליה, דיש לה סמך מן התורה.

אמר רב יהודה אמר שמואל

: מגילת

אסתר אינה מטמאה את הידים.

ואינה כשאר כתבי הקודש, שגזרו בהם בית שמאי, שאם נגעו בהם - מטמאין את הידים לענין אכילת תרומה.

וטעם הגזירה: מפני שהיו מצניעין אוכלין של תרומה ליד כתבי הקודש. שהיו אומרים: האי קודש, והאי נמי קודש.

כיון דאתו הספרים לידי פסידא, שהיו העכברין המצויין תמיד אצל אוכלין - אוכלין את הספרים, גזרו עליהם טומאה, כדי שלא יצניעו אוכלין של תרומה אצלם.

ומקשינן:

למימרא, דסבר שמואל

דמגילת

אסתר לאו ברוח הקודש נאמרה,

ולהכי אינה נחשבת כשאר כתבי הקודש?

והאמר שמואל

: מגילת

אסתר

-

ברוח הקודש נאמרה!?

ומתרצינן:

נאמרה

אמנם ברוח הקדש

לקרות

בעל פה, אבל -

ולא נאמרה ליכתוב

בספר , ולהכי אינה מטמאה.

מיתיבי

אדשמואל:

רבי מאיר אומר

: ספר

קהלת אינו מטמא את הידים. ומחלוקת

בית הלל ובית שמאי

ב

ספר

שיר השירים,

אם מטמא הוא - אם לאו.

רבי יוסי אומר: שיר השירים

לכולי עלמא

מטמא את הידים. ומחלוקת

-

ב

ספר

קהלת.

רבי שמעון אומר: קהלת

-

מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל

היא, שנחלקו האם מטמאה את הידים או לא.

אבל רות ושיר השירים ואסתר

-

מטמאין את הידים.

חזינן דמגילת אסתר מטמאה את הידים?!

ומתרצינן:

הוא

שמואל -

דאמר כרבי יהושע,

דאמר לעיל, דאין סמך לכתיבת מגילה מן התורה, אלא ניתנה רק לקרותה בעל פה. חזינן, דפליג רבי יהושע אהני תנאי, וסבירא ליה דאין מטמאה את הידים, שהרי אינה מכתבי הקודש.

תניא, רבי שמעון בן מנסיא אומר: קהלת אינו מטמא את הידים, מפני שחכמתו של שלמה היא,

ואינה ברוח הקודש. וחשיבא כדברים שבעל פה, שלא נתנו להכתב.

אמרו לו: וכי זו

הדברים שנכתבו בספר קהלת -

בלבד אמר

שלמה?

והלא כבר נאמר

בשלמה:

"וידבר שלשת אלפים משל"!

אלא, מדלא נכתבו בספר קהלת כל אותם משלים, על כרחך דמה שנכתב - ברוח הקודש נאמר! ואם כן, יטמא את הידים!?

ואומר

בספר משלי:

"אל תוסף על דבריו".

ומדאסר שלמה להוסיף על דבריו, שמע מינה דברוח הקודש נאמרו.

ותמהינן:

מאי ואומר?

למאי אצטריך האי קרא, הא שפיר אקשו ליה מקרא קמא!?

ומבארינן:

וכי תימא

דבאמת

מימר

מילי

טובא אמר,

כדכתיב: "וידבר שלשת אלפים משל". אלא

דאי בעי

-

איכתיב

בספר,

ודאי בעי

-

לא איכתיב.

וגם הני דכתיב בספר קהלת - משלות בעלמא הם, שרצה שלמה לכתבם, ולא מדברי הקדוש ברוך הוא?

תא שמע: "אל תוסף על דבריו",

דמדאסר להוסיף על דבריו, על כרחך דהני דבספר קהלת - ברוח הקדש נאמרו!

תניא, רבי אליעזר אומר

: מגילת

אסתר

-

ברוח הקודש נאמרה. שנאמר "ויאמר המן בלבו".

ומנין ידעו כותבי המגילה מה היה בליבו? אלא ודאי - ברוח הקודש נאמרה.

רבי עקיבא אומר

: מהכא מוכח ד

אסתר

ברוח הקודש נאמרה, שנאמר: "ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל רואיה".

דמנא ידעינן שנשאה חן בעיני כולם? על כרחך, דעל ידי רוח הקודש ידעינן!

רבי מאיר אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה. שנאמר

בענין בגתן ותרש:

"ויודע הדבר למרדכי".

ומנין נודעה לו מזימתם? אלא ודאי שרוח הקודש שרתה עליו .

רבי יוסי בן דורמסקית אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה. שנאמר: "ובבזה לא שלחו את ידם".

ומנא ידעינן דאפילו במקומות הרחוקים לא שלחו את ידם בביזה? על כרחך דברוח הקודש נאמרה .

אמר שמואל: אי הואי התם

כשדנו בדבר זה,

הוה אמינא מלתא דעדיפא מכולהו,

דמהכא מוכח דברוח הקודש נאמרה:

שנאמר: "קימו וקבלו",

ודרשינן:

קימו למעלה,

בשמים -

מה שקיבלו

ישראל

למטה

.

ולידע דקבלו בשמים, ודאי דבעינן רוח הקודש!

אמר רבא: לכולהו

הנך ראיות שהביאו האמוראים לעיל, להוכיח שאסתר נאמרה ברוח הקודש -

אית להו פירכא, לבר מ

הך

דשמואל

-

דלית ליה פירכא

.

והכי איכא למפרך להו

: האי

דרבי אליעזר,

דיליף מ"ויאמר המן בלבו" - איכא למפרך הכי: דדלמא באמת לא ברוח הקודש נאמרה, אלא

סברא הוא,

שכך אמר המן בליבו,

ד

הא

לא הוה איניש דחשיב למלכא כוותיה. והאי כי קא מפיש טובא ואמר: "

יביאו לבוש מלכות וגו'", שהרבה מאד בכבודו של האיש אשר המלך חפץ ביקרו, ודאי

אדעתיה דנפשיה קאמר,

שנתכוון להביא כבוד זה לעצמו.

וראיה

דרבי עקיבא

איכא למפרך הכי: ד

דלמא

האי דכתיב: "ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל ראיה" -

כרבי אלעזר

היא,

דאמר: מלמד שכל אחד ואחד

-

נדמתה לו

אסתר

כאומתו,

והיו כולם אומרים בפיהם: זו - משלנו היא! חזינן מהכא, שנשאה חן בעיני כל רואיה, ואין צריכין לזה רוח הקודש.

והא ד

אייתי

רבי מאיר

ראיה, מהא דידע מרדכי את מזימת בגתן ותרש, נמי איכא למפרך, ד

דלמא כרבי חייא בר אבא

לקמן,

דאמר: בגתן ותרש שני טרשיים היו,

והיו מדברים בלשון טרסית, ולכן היו סבורים שאין אדם שמבין דבריהם. ומרדכי שהיה ראש הסנהדרין - ידע בשבעים לשון, ולכן הבין את שפתם.

והא ד

אייתי

רבי יוסי בן דורמסקית,

מהא דכתיב במגילה דלא שלחו ידם בביזה במקומות הרחוקים - נמי לאו ראיה היא, ד

דלמא פריסתקי

[שלוחים]

שדור

[שלחו] יושבי המקומות הרחוקים למרדכי ואסתר, לומר להם שלא נגעו בביזה, כדי שלא ירע בעיני המלך.

אבל האי

דשמואל

-

ודאי לית ליה פירכא.

דכדי לידע הנהגת שמים - ודאי בעינן רוח הקודש.

אמר רבינא: היינו דאמרי אינשי: טבא חדא פלפלתא חריפתא

-

ממלי צני קרי

[טוב גרגר אחד של פלפל - מסלים מלאים דלועים].

רב יוסף אמר: מהכא

ילפינן דברוח הקודש נאמרה: דכתיב "

וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים".

ומנא ידעינן שלא יעברו לעתיד? אלא ודאי דברוח הקודש נאמרה.

רב נחמן בר יצחק אומר: מהכא

ילפינן לה: דכתיב

"וזכרם

[של ימי הפורים]

לא יסוף מזרעם

"

[דמקרא ד"וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים" - לא מוכח אלא איהודים שבאותו דור, תוס' ].

שנינו במשנתינו:

ומתנות לאביונים.

תני רב יוסף

: האי דכתיב

"ומשלוח

מנות איש

לרעהו",

משמע שצריך לתת

שתי מנות

-

לאיש אחד

.

והאי דכתיב:

"ומתנות לאביונים",

משמע שצריך לתת

שתי מתנות

-

לשני בני אדם.

לכל אביון - מתנה אחת .

רבי יהודה נשיאה, שדר ליה לרבי אושעיא

ביום הפורים,

אטמא דעיגלא תלתא

[שוק של עגל שלישי לבטן],

וגרבא דחמרא

[נאד יין].