Méguila 28b — le Talmud en français

ולכן,

אין אוכלין בהן, ואין שותין בהן,

ואין ניאותין

[מתקשטין]

בהם, ואין מטיילין בהם, ואין נכנסין בהן ב

ימות ה

חמה

-

מפני החמה, ו

בימות ה

גשמים

-

מפני הגשמים, ואין מספידין בהן הספד של יחיד.

אבל, קורין בהן, ושונין בהן, ומספידין בהן הספד של רבים,

דהיינו הספד של תלמיד חכם, שצריכין הרבים להתאסף להספידו. ובית הכנסת ראוי לכך, לפי שהוא מקום גדול.

אמר רבי יהודה: אימתי, בישובן. אבל בחורבנן

-

מניחין אותן, ועולין בהן עשבים, ולא יתלוש

-

מפני עגמת נפש.

ותמהינן:

עשבים

-

מאן דכר שמייהו?

היכא אמר תנא קמא דעושין דבר שמונעין מלעלות עשבים, דאמר רבי יהודה דבחורבנן - מניחין לעלות בהן עשבים?!

ומתרצינן: מתניתא

חסורי מיחסרא. והכי קתני: ומכבדין אותן, ו

לאחר מכן

מרביצין אותן,

דהיינו שמזלפין מים כדי להרביץ את האבק -

כדי שלא יעלו בהן עשבים.

ואהא

אמר רבי יהודה: אימתי

עבדינן להני מילי -

בישובן. אבל בחורבנן

-

מניחין אותן

[את העשבים]

לעלות. עלו בהן עשבים

-

לא יתלוש, מפני עגמת נפש.

אמר רבי אסי: בתי כנסיות שבבבל, על תנאי

שיוכלו להשתמש בהן בזמן שהן בטלין -

הן עשויין.

ואף על פי כן,

על אף שעשויין על תנאי, בבניינן -

אין נוהגין בהן קלות ראש.

ומאי ניהו

האי קלות ראש, דאתא רבי אסי לאשמועינן דאין נוהגין בהן?

אפילו לחשב בהן

חשבונות.

דסלקא דעתך אמינא, דדווקא אכילה ושתיה, דהוו קלות ראש ביותר - הוא דאסור, קא משמע לן דאפילו חשבונות - אסיר.

אמר רב אסי: בית הכנסת שמחשבין בו חשבונות

-

מלינין בו את המת.

ותמהינן:

מלינין

דווקא

סלקא דעתך?

וכי חובה היא להלין בהן את המת?

לא סגי דלאו הכי?!

אלא,

הכי קאמר:

לסוף שילינו בו מת מצוה.

שימותו בעיר מתים שאין להן קוברין.

שנינו במשנתינו:

ואין ניאותין בהן.

אמר רבא: חכמים ותלמידיהם

-

מותרין.

דאמר רבי יהושע בן לוי: מאי

האי דקרינן לבית המדרש:

"בי רבנן"?

משום שהיא

ביתא דרבנן,

שהוא כביתם לכל דבר.

שנינו במשנתינו:

ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים.

כי הא, דרבינא ורב אדא בר מתנה, הוו קיימי

[היו עומדים],

ושאלי שאילתא מרבא.

אתא זילחא דמיטרא

[גשם שבא בכח],

עיילי לבי כנישתא.

אמרי: האי דעיילינן לבי כנישתא

-

לאו משום מיטרא

,

דהיינו, לא נכנסנו כדי שיגן עלינו בית הכנסת מפני הגשם,

אלא, משום דשמעתא בעא צילותא

[דעה צלולה] -

כיומא דאסתנא.

דהיינו, יום שמנשבת בו רוח צפונית. שיום אורה הוא, ונוח לכל.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: אי אצטריך ליה לאיניש למיקרי גברא מבי כנישתא, מאי?

היאך יעשה, הא אין נכנסין לבית הכנסת שלא לצורך?

אמר ליה: אי צורבא מרבנן הוא

-

לימא הלכתא

כשיכנס לבית הכנסת.

ואי תנא הוא

-

לימא מתניתא.

ואי קרא

[בעל מקראות]

הוא

-

לימא פסוקא.

ואי לא, לימא ליה לינוקא: אימא לי פסוקיך!

אי נמי, נישהי פורתא

בבית הכנסת -

וניקום.

שנינו במשנתינו:

ומספידין בהן הספד של רבים.

היכי דמי הספידא דרבים?

מחוי רב חסדא

-

כגון הספידא דקאי ביה

[רש"י גרס: "בי"]

רב ששת,

דהיינו, הספד על אדם שמת מבית רב ששת .

מחוי רב ששת

-

כגון הספידא דקאי ביה רב חסדא.

רפרם אספדה לכלתיה

בבי כנישתא. אמר: משום יקרא דידי ודמיתא

-

אתו כוליה עלמא,

והוה ליה הספידא דרבים.

רבי זירא ספדיה לההוא מרבנן בבי כנישתא. אמר: אי משום יקרא דידי, אי משום יקרא דמיתא

-

אתו כולי עלמא.

ריש לקיש ספדיה לההוא צורבא מרבנן,

ד

הוה

שכיח בארעא דישראל, דהוי תני הלכתא

[שהיה שונה משניות]

בעשרים וארבע שורתא

[שורות של תלמידים ]. והכי

אמר: ווי, חסרא ארעא דישראל גברא רבה.

ההוא

גברא,

דהוי תני הלכתא סיפרא וסיפרי ותוספתא

-

ושכיב.

אתו ואמרו ליה לרב נחמן: ליספדיה מר!

אמר: היכי נספדיה?

וכי כך אספידנו:

הי צנא דמלי סיפרי

[סל מלא ספרים]

דחסר?!

שהרי כמו סל מלא ספרים, שהסל אינו מבין מה שבתוכו, כך אדם זה - לא שימש תלמידי חכמים שיבינוהו טעמי המשנה, ופעמים שדברי משנה סותרין למשנה אחרת - וצריך לתרצן, וזה אינו יודע מה הוא שונה.

תא חזי מה בין תקיפי דארעא דישראל,

דהיינו ריש לקיש , שאף על פי שאותו תלמיד חכם לא היה מבני ארץ ישראל, אלא רק היה שכיח לבוא לשם, וגם הוה תני רק הלכתא, והיה יושב בכ"ד שורות, בכל זאת הספידו בלשון: "חסרא ארץ ישראל גברא רבא" -

לחסידי דבבל,

דהיינו רב נחמן, שלא הספידו לההוא דהוה תני הלכתא ספרי וכו', והיה מבני ארץ ישראל [מהרש"א].

תנן התם

במסכת אבות:

ודאשתמש בתגא

[כתר] -

חלף

מן העולם .

תני ריש לקיש: זה המשתמש במי ששונה הלכות כתרה של תורה

.

ואמר עולא: לשתמש איניש במאן דתני,

שלומד לעצמו,

ארבעה

סדרים,

ולא לשתמש במאן דמתני

[שמלמד לאחרים]

ארבעה

סדרים .

כי הא, דריש לקיש הוה אזיל באורחא. מטא עורקמא דמיא

[הגיע לשלולית של מים].

אתא ההוא גברא, ארכביה

לריש לקיש א

כתפיה

-

וקא מעבר ליה.

אמר ליה

ריש לקיש לההוא גברא:

קרית,

האם למדת תורה?

אמר ליה: קרינא!

שאלו עוד:

תנית

משניות?

אמר ליה:

תנינא ארבעה סידרי משנה.

אמר ליה: פסלת לך ארבעה טורי, וטענת בר לקיש אכתפך

?! שדי בר לקישא

[השלך את ריש לקיש, ועל עצמו היה אומר כן]

במיא!

אמר ליה

: אף על פי כן,

ניחא לי דאשמעינן

[שאשמש]

למר.

אמר ליה ריש לקיש:

אי הכי, גמור מיני הא מלתא

דאמר רבי זירא: בנות ישראל הן החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל

-

יושבות עליו שבעה נקיים.

דמדאורייתא, אין ישיבת שבעה נקיים - אלא ברואה שלשה ימים רצופה בתוך ימי זיבה, דהיינו י"א ימים שבין נדה לנדה. אבל בימי נדה, אפילו ראתה כל שבעת הימים, ולערב יום השביעי פסקה מלראות, טובלת מיד - וטהורה.

ובנות ישראל החמירו על עצמן, לפי שאין הכל בקיאין אימתי הן עומדות בימי נדה, ואימתי - בימי זיבה .

תנא דבי אליהו: כל השונה הלכות מובטח לו שהוא בן עולם הבא. שנאמר: "הליכות עולם לו". אל תקרי: "הליכות", אלא: "הלכות".

והכי דרשינן ליה לקרא: כל השונה 'הלכות' - 'עולם' הבא יהא 'לו' .