Méguila 27a — le Talmud en français

אמר רב אחא

:

כוותיה דרב פפי מסתברא,

דהא רבי יהושע בן לוי נמי אמר הכי.

דאמר

רבי יהושע בן לוי: בית הכנסת

-

מותר לעשותו בית המדרש

.

ומסקינן:

שמע מינה.

דרש בר קפרא: מאי

האי

דכתיב

בנבוזראדן:

"וישרף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלם ואת כל בית גדול שרף באש"?

"בית ה'"

-

זה בית המקדש.

"בית המלך"

-

אלו פלטרין של מלך.

"ואת כל בתי ירושלם"

-

כמשמען.

ומאי: "ואת כל בית גדול שרף באש"?

פליגי בה

רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי.

חד אמר: מקום שמגדלין בו תורה,

דהיינו בית המדרש.

וחד אמר: מקום שמגדלין בו תפלה,

דהיינו בית הכנסת.

מאן דאמר

בית שמגדלין בו

תורה

-

דכתיב: "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".

חזינן דבתורה שייך לשון גדולה.

ומאן דאמר

בית שמגדלין בו

תפלה

-

דכתיב

שאמר המלך יהורם לגיחזי:

"ספרה נא הגדולות אשר עשה אלישע". ו

הא

אלישע

מאי

דעבד

[שהחיה את בנה של השונמית] -

ברחמי

[על ידי תפילה]

הוא דעבד

,

חזינן דבתפילה שייך לשון גדולה.

תסתיים

מהא דלקמן,

דרבי יהושע בן לוי הוא דאמר: מקום שמגדלין בו תורה.

דאמר רבי יהושע בן לוי: בית הכנסת

-

מותר לעשותו בית המדרש.

חזינן דסבירא ליה דבית המדרש הוא דהוי בית גדול!

ומסקינן:

שמע מינה.

שנינו במשנתינו:

אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים וכו'.

איבעיא להו: מהו למכור ספר תורה ישן,

כדי

ליקח בו

[בדמיו] ספר תורה

חדש?

ובהכי איבעיא להו:

מי נימא ד

כיון דלא מעלי ליה

-

אסור, או דלמא, כיון דליכא

שום אפשרות

לעלויי עילוייא אחרינא

-

שפיר דמי.

תא שמע

דמותר למכרו כדי לקנות אחר:

אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים.

משמע, ד

ספרים

דווקא

הוא דלא

יקחו בדמי תורה,

הא

לקנות ספר

תורה ב

דמי ספר

תורה

-

שפיר דמי!

ודחינן: ממתניתין ליכא ראיה, ד

מתניתין

ב

דיעבד

מיירי, שמכרו כבר את ספר התורה, ולהכי יקחו בדמיו ספר אחר, דאי לאו הכי, מה יקחו?

אבל אנן,

כי קא מיבעיא לן, לכתחלה

הוא דקא מיבעיא לן, אי שרי למכור לכתחילה ספר תורה, על מנת לקנות בדמיו ספר תורה אחר.

תא שמע

דאסור למכרו כדי לקנות ספר אחר:

גוללין ספר תורה במטפחות

של

חומשין

[דהיינו ספר תורה שיש בו רק חומש אחד],

ו

כן גוללין

חומשין במטפחות נביאים וכתובים. אבל, לא

יגלול

נביאים וכתובים במטפחות

של

חומשין, ולא חומשין

-

במטפחות

של

ספר תורה.

מפני שמוריד את המטפחות מקדושתן.

קתני מיהת: "גוללים ספר תורה במטפחות חומשין".

משמע,

מטפחות חומשין

-

אין,

משום דמעלי להו למטפחות בקדושה.

אבל

ב

מטפחות ספר תורה

אחר -

לא.

חזינן דאין משנין לאותה קדושה, אלא רק לקדושה שהיא למעלה הימנה!

אימא סיפא: ולא חומשין במטפחות ספר תורה.

משמע,

הא תורה ב

מטפחות של

תורה

אחרת -

שפיר דמי!

אלא, מהא

-

ליכא למישמע מינה.

דהא איכא למשמע הכי, ואיכא למשמע נמי איפכא.

תא שמע

דמותר למכור ספר תורה כדי לקנות ספר אחר:

מניחין ספר תורה על גבי

ספר

תורה, ו

ספר

תורה על גבי חומשין

,

וחומשין

-

על גבי נביאים וכתובים

.

אבל לא

מניחין

נביאים וכתובים על גבי חומשין, ולא חומשין

-

על גבי תורה

.

אם כן, מדשרי להניח ספר תורה על גבי ספר תורה אחר, מוכח דשרי למכור ספר תורה - על מנת לקנות ספר תורה אחר! ודחינן:

הנחה קאמרת? שאני הנחה, דלא אפשר

בלאו הכי.

דאי לא תימא הכי, מיכרך

[לגלול] ספר תורה -

היכי כרכינן? והא קא יתיב דפא

[דף]

אחבריה,

דהיינו, שכשגולל את הספר, דף נגלל על חבירו !?

אלא,

על כרחך,

כיון דלא אפשר

בלאו הכי -

שרי! הכא נמי, כיון דלא אפשר

-

שרי.

תא שמע,

דאיתמר להדיא דאסור:

דאמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן משום רבן שמעון בן גמליאל: לא ימכור אדם ספר תורה ישן,

על מנת

ליקח בו חדש.

ודחינן: האי דאמרינן

התם

דלא ימכור, היינו

משום פשיעותא,

דחיישינן שלבסוף לא יקחו ספר אחר, ומתוך כך - יפסדו הדמים.

כי קאמרינן

אנן,

כגון דכתיב ומנח

הספר השני בבית הסופר, ואינו מעוכב אלא לתת לו דמים

לאיפרוקי.

בכהאי גוונא

מאי?

תא שמע, דאמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה,

דהיינו, כדי להתפרנס בו בשעה שלומד תורה,

ולישא אשה

.

וסלקא אדעתין, דכי היכי דשרי למכור כדי ללמוד תורה, הכי נמי שרי כדי לקנות ספר תורה אחר. אם כן,

שמע מינה,

ד

תורה בתורה

-

שפיר דמי!

ודחינן: דלמא דווקא לצורך דברים אלו - שרי למכור ספר תורה. דלצורך לימוד תורה מוכרין, משום ד

שאני תלמוד

תורה, מפני

שהתלמוד מביא לידי מעשה

.

וכן כדי לישא

אשה נמי

שרי - משום דכתיב:

"לא תהו בראה לשבת יצרה". אבל תורה בתורה,

אימא ד

לא

.

ולא איפשטא בעיין.

תנו רבנן: לא ימכור אדם ספר תורה, אף על פי שאינו צריך לו

[שיש לו ספר אחר].

יתר על כן אמר רבן שמעון בן גמליאל: אפילו אין לו מה

ש

יאכל, ומכר

ספר תורה, או

שמכר את

בתו

לצורך פרנסתו -

אינו

רואה סימן ברכה לעולם

באותן הדמים.

שנינו במשנתינו:

וכן במותריהן.

אמר רבא: לא שנו אלא שמכרו

אחת מן הקדושות הללו, וקנו קדושה מעולה מהן -

והותירו

מן הדמים.

אבל

אם

גבו

מעות מהציבור לצורך ספר תורה, וקנאוהו,

והותירו

מן הדמים שגבו -

מותר

להורידן לצורך קדושה פחותה, שהרי לא באו עדיין לכלל קדושה חמורה, וכבר נתקיימה במעות דעת אנשי העיר .

איתיביה אביי: במה דברים אמורים

-

שלא התנו

שיוכלו לעשות מה שירצו בדמים.

אבל

אם

התנו

-

אפילו לדוכסוסיא

[יתפרש לקמן] -

מותר.

היכי דמי?

אילימא שמכרו

דברי קדושה -

והותירו, כי התנו

-

מאי הוי,

הא דמי קדושה הן, ואין תפקע קדושתן?

אלא

על כרחך - כ

שגבו והותירו

מיירי. ו

טעמא

-

דהתנו,

להכי שרי לשנותן.

הא לא התנו

-

לא!

והיכי קאמר רבא, דכי גבו והותירו - שרי לשנותן אף בלי תנאי?!

ודחינן: לא.

לעולם

הך ברייתא דבעיא תנאי, כ

שמכרו והותירו

דווקא מיירי.

והכי קאמר

התנא:

במה דברים אמורים

דאסור לשנותן, כ

שלא התנו שבעה טובי העיר

-

במעמד אנשי העיר. אבל

אם

התנו

שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר

-

אפילו

לדוכסוסיא נמי מותר.

אמר ליה אביי לההוא מרבנן, דהוה מסדר מתניתא קמיה דרב ששת: מי שמיע לך מרב ששת מאי דוכסוסיא?

אמר ליה: הכי אמר רב ששת: פרשא דמתא.

דהיינו, שבני העיר שוכרין להם פרש, שיהא מזומן להם לשלחו למושל העיר - כשיצטרכו.

אמר אביי: הלכך, האי צורבא מרבנן דשמע ליה מילתא, ולא ידע פירושא

דמילתא,

לישיילה קמיה

דמאן

דשכיח קמיה רבנן. דלא אפשר דלא שמיע ליה

להאי מילתא

מן גברא רבה.

אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: בני העיר, שהלכו לעיר אחרת, ופסקו עליהן

בני אותה העיר

צדקה

-

נותנין,

כדי שלא יחשדום שאינם נותנים מה שפוסקין עליהם.

וכשהן באין

לחזור לעירן - לוקחין מן הגבאים את הצדקה שנתנו בעיר האחרת, ו

מביאין אותה עמהן, ומפרנסין בה

את

עניי עירן.

תניא נמי הכי: בני העיר שהלכו לעיר אחרת, ופסקו עליהן צדקה

-

נותנין. וכשהן באין

-

מביאין אותה עמהן.

ו

אילו

יחיד

שהלך לעיר אחרת, ופסקו עליו צדקה

-

תנתן לעניי אותה העיר.

רב הונא גזר תעניתא. על לגביה רב חנה בר חנילאי וכל בני מתיה

[עירו].

רמו

[הטילו]

עלייהו צדקה

-

ויהבו.

כי בעו למיתי

חזרה לעירן,

אמרו ליה

לרב הונא:

נותבה לן מר

לאותן מעות שנתננו לצדקה,

וניזול ונפרנס בה

ל

עניי מאתין.