Méguila 12a — le Talmud en français

תניא נמי הכי,

דבשנות נבוכדנצר ואויל מרודך נבלעה שנה.

דהכי איתא בסדר עולם: ביה בליליא קטיל בלשצר מלכא, ודריוש מדאה קביל מלכותא - הרי שבעים שנה מיום שמלך נבוכדנצר, והוו שבעים חסר אחת מיום שכיבש נבוכדנצר את יהויקים,

ו

בעינן

עוד שנה אחרת לבבל

למלאות שבעים שנה מששלט נבוכדנצר על ישראל, דהיינו מיום שכיבש את יהויקים,

ועמד דריוש והשלימה.

ואחריו, בשנה האחרת, מלך כורש בבבל, ונפקדו ישראל פקידה במקצת. שאמר כורש: "מי בכם מכל עמו, יהי אלקיו עמו ויעל".

חזינן מהך ברייתא, דכשמת בלשצר, לא היו לכיבוש יהויקים - אלא שבעים שנה חסר אחת. ואנן הא מנינן לעיל שבעים שנה: מ"ה דנבוכדנצר, כ"ג דאויל מרודך, ושלש דבלשצר!

אלא, על כרחך דשנים מקוטעות הוו, ונכנסו שנות אחד מהם בשנות חבירו.

אמר רבא: אף דניאל טעה בהאי חושבנא.

דכתיב: "בשנת אחת למלכו אני דניאל בינותי בספרים".

ו"בינותי בספרים" - הוא לשון ספירה וחשבון. אם כן,

מדקאמר

דניאל

"בינותי"

-

מכלל דטעה

בחשבון .

ותמהינן:

מכל מקום,

הא

קשו קראי אהדדי!

דבחד קרא

כתיב

: "לפי

מלאות לבבל

שבעים שנה אפקוד אתכם",

ו

בקרא אחרינא

כתיב

: "למלאות

לחרבות ירושלם שבעים

שנה"?

אמר רבא

: האי דכתיב "לפי מלאת לבבל"

\-

לפקידה בעלמא

הוא, דהא כתיב בההוא קרא: "אפקוד אתכם".

וכך הוה, שנפקדו בשנה אחת לכורש מלך פרס, שהיא שנת שבעים ואחת לכיבוש יהויקים.

ו

הך פקידה

היינו דכתיב: "כה אמר כורש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירו שלם".

דרש רב נחמן בר רב חסדא, מאי

האי

דכתיב: "כה אמר ה' למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו"? וכי כורש

מלך ה

משיח

בשמן המשחה

היה?!

אלא,

כך

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשיח

קובל אני לך על כורש

אשר החזקתי בימינו. שהרי

אני אמרתי: הוא יבנה ביתי ויקבץ גליותי. והוא אמר: "מי בכם מכל עמו ויעל",

אבל הוא עצמו לא נשתדל בדבר .

כתיב:

"חיל פרס ומדי הפרתמים".

מדסמך פרתמים למדי, משמע דהמדיים היו פרתמים [שלטונים, דוכסים ].

וכתיב: "למלכי מדי ופרס",

משמע דהמדיים הוו מלכי !?

אמר רבא: אתנויי אתנו

מדי ופרס

ב

הדי

הדדי

הכי:

אי מינן מלכי

-

מינייכו איפרכי,

דהיינו פרתמים.

ואי מינייכו מלכי

-

מינן איפרכי

.

כתיב:

"בהראותו את עושר כבוד מלכותו". אמר רבי יוסי בר חנינא: מלמד שלבש

אחשורוש

בגדי כהונה,

שהביא איתו את בגדי הכהן הגדול מירושלים .

ד

כתיב הכא: "יקר תפארת גדולתו", וכתיב התם

בבגדי כהונה:

"לכבוד ולתפארת".

כתיב:

"ובמלאות הימים האלה

עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן

וגו'

משתה שבעת ימים". דלאחר שעשה משתה לכל העמים, עשה משתה לבני שושן.

פליגי בה

רב ושמואל.

חד אמר

: אחשורוש

מלך פיקח היה

בזה שהקדים משתה הרחוקים למשתה הקרובים.

וחד אמר: מלך טיפש היה

.

מאן דאמר מלך פיקח היה

ד

שפיר עבד דקריב רחיקא ברישא. דבני מאתיה

[בני עירו],

כל אימת דבעי

-

מפייס להו,

שהרי הם קרובים אליו.

ומאן דאמר טיפש היה

משום

דאיבעי ליה לקרובי בני מאתיה ברישא.

משום

דאי מרדו ביה הנך

רחיקא,

הני

בני מאתיה,

הוו קיימי בהדיה

לסייע בידו.

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור

[של אחשורוש]

כליה

?

אמר להם: אמרו אתם!

אמרו לו: מפני שנהנו

מסעודתו

של אותו רשע

.

שאל אותם רבי שמעון:

אם כן,

אותם ישראל

שבשושן

-

יהרגו,

אבל ישראל

שבכל העולם כולו

-

אל יהרגו,

שהרי הם לא נהנו מסעודתו!?

אמרו לו

: אם כן,

אמור אתה!

אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם

בימי נבוכדנצר .

אמרו לו

: אם כן, היאך זכו לנס ,

וכי משוא פנים יש בדבר?

אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים

,

דהיינו מיראה, ולא מרצון.

אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים. והיינו דכתיב: "כי לא ענה מלבו"

.

כתיב:

"בחצר גנת ביתן המלך".

חצר - היינו מקום פנוי שמשתמשין בו. גינה - מקום זריעה. ביתן - מקום נטוע אילנות .

פליגי בה

רב ושמואל.

חד אמר

: אדם

הראוי

רק

לחצר

הכניסוהו

לחצר. הראוי לגינה

-

לגינה. הראוי לביתן

-

לביתן.

וחד אמר: הושיבן בחצר

-

ולא החזיקתן,

שלא היה המקום מספיק. הושיבן גם

בגינה

-

ולא החזיקתן. עד שהכניסן

גם

לביתן

-

והחזיקתן.

במתניתא תנא: הושיבן בחצר, ופתח להם שני פתחים. אחד לגינה, ואחד לביתן.

כתיב:

"חור

כרפס ותכלת".

מאי חור?

רב אמר: חרי חרי,

דהיינו מעשה מחט העשוי נקבים נקבים, כדי שיהו רואין אלו את אלו [ערוך].

ושמואל אמר: מילת לבנה הציע להם.

ד"חור" - לשון חיור הוא.

ומאי

"כרפס"?

אמר רבי יוסי בר חנינא: כרים של פסים

.

כתיב: "חור כרפס ותכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן

על גלילי כסף ועמודי שש

,

מטות זהב וכסף".

תניא: רבי יהודה אומר

: אדם

הראוי לכסף

-

ל

מיטות

כסף.

ו

הראוי לזהב

-

ל

מיטות

זהב.

אמר לו רבי נחמיה: אם כן, אתה מטיל קנאה בסעודה!

אלא,

הכי קאמר קרא:

הם

המיטות עצמן -

של כסף

היו,

ורגליהן

-

של זהב

.

"בהט ושש"

-

אמר רב אסי

: שעשה להם רצפה מ

אבנים שמתחוטטות על בעליהן,

שצריכים בעליהם לחטט ולחפשם בטורח .

וכן הוא אומר: "אבני נזר מתנוססות על אדמתו".

חזינן שהכתוב משבח אבנים יקרות, ואומר שהם באין על ידי נסיונות הרבה. מאי

"ודר וסוחרת"? רב אמר

: "ודר" - היינו

דרי דרי,

דהיינו שהושיבן שורות שורות סביב . וכן "סוחרת" - לשון סחור סחור .

ושמואל אמר: אבן טובה יש בכרכי הים

-

ו"דרה" שמה. הושיבה באמצע סעודה, ו

היתה

מאירה להם כצהרים

[ד"סוחרת" - לישנא דסיהרא הוא, וסיהרא הוא ירח שמאיר ].

דבי רבי ישמעאל תנא: שקרא דרור לכל בעלי סחורה,

שעשה נחת רוח לבני מלכותו, והעביר מהן מכס של סוחרין.

כתיב:

"והשקות בכלי זהב, וכלים מכלים שונים

".

והני כלים - כלי בית המקדש הם, כדאמרן לעיל שנשתמש בהן אחשורוש.

ותמהינן: האי "שונים" -

"משונים" מיבעי ליה

לקרא למימר!?

אמר רבא: יצתה בת קול ואמרה להם: ראשונים

בלשצר וחבורתו -

כלו מפני כלים

אלו, שנשתמשו בהן.

ואתם שונים

ומשתמשין

בהם!?

כתיב:

"ויין מלכות רב

כיד המלך ".

אמר רב: מלמד שכל אחד ואחד, השקהו יין שגדול הימנו בשנים

,

ד"רב" היינו גדול [כדכתיב על יעקב ועשיו: "ורב יעבוד צעיר"].

"והשתיה כדת

אין אונס". מאי "כדת"?

אמר רבי חנן משום רבי מאיר: כדת של תורה. מה דת של תורה

-

אכילה מרובה משתיה

,

שהרי אכילתו של מזבח מרובה משתייתו, שאכילתו - פר ושלשה עשרונים סולת, ושתייתו - נסך חצי ההין,

אף

ב

סעודתו של אותו רשע

,

היתה

אכילה מרובה משתיה

.

"אין אונס". אמר רבי אלעזר: מלמד שכל אחד ואחד

-

השקהו מיין מדינתו,

שרגיל בו, ולא ישכרהו.

"לעשות כרצון איש ואיש

". אמר רבא: לעשות כרצון מרדכי והמן

,

דתרוויהו איקרו "איש", והם היו שרי המשקין בסעודה .

והיכא איקרו "איש"?

מרדכי

-

דכתיב: "איש יהודי".

המן

דכתיב ביה:

"איש צר ואויב".

כתיב:

"גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים בית המלכות".

ותמהינן:

"בית הנשים" מיבעי ליה!

שהרי היתה צריכה לעשות המשתה בבית הנשים, שהוא מקום צנוע, ואין רגילין להיות שם אנשים, ולא בבית המלכות, שהוא מקום משתה הרבים, ורגילין להיות שם אנשים!?

אמר רבא: שניהן לדבר עבירה נתכוונו

,

שאף היא נתכוונה להראות יפיה.