Makkot 8b — le Talmud en français

"טמא יהיה

".

והמילה "יהיה" מיותרת היא, ובאה לגלות כי על אף שמשמעות הפסוק היא בנטמא לדבר הרשות, היות וכתיב בו "אשר", בכל זאת יש לאסור כניסה למקדש גם למי ש"יהיה טמא"

מכל מקום,

אפילו אם טומאתו היא מחמת שנטמא למת מצוה, שאין טומאתו טומאת הרשות.

ומקשינן: הרי

ההוא

ריבוי של "טמא יהיה"

מיבעי ליה

לדרשה אחרת -

לכדתניא: "טמא יהיה"

-

לרבות טבול יום

, שגם הוא חייב כרת אם נכנס למקדש, על אף שכבר טבל, כיון שעדיין הוא מחוסר "הערב שמש" לטהרתו.

"טומאתו בו"

-

לרבות מחוסר כפורים.

דהיינו, זב וזבה, יולדת ומצורע, חייבם הכתוב להביא קרבן לאחר שנטהרו בטבילה ובהערב שמש, ואסורים באכילת קדשים עד שיביאו את כפרתם למקדש. ובא הכתוב "טומאתו בו", לחייבם בכרת אם נכנסו למקדש, אפילו אם נטהרו, כל עוד לא הביאו קרבנותיהם. ואם כן, מנין לאסור את הנטמא למת מצוה?

ואם כן, אי אפשר לומר כמו שתרצת, שבא הכתוב "יהיה" כדי לומר שעל אף שכתוב כאן "אשר", אין הפסוק ממעט טומאה לדבר מצוה. כי הרי אין כאן ריבוי בפסוק, היות ותיבות אלו נדרשות כדי ללמד.

ומוכח, ש"אשר" אינו נאמר דוקא בדבר הרשות אלא גם בדבר שיש בו, בין השאר, ענין של מצוה, ושוב אין צורך בריבוי למי שנטמא במת מצוה.

ומתרצינן:

אמר ליה

רבא:

אנא, מ

"

עוד

טומאתו בו",

קא אמינא

אמרתי את דברי!

והיינו, המילה "עוד" האמורה לפני "טומאתו בו", היא מילה יתירה, והיא באה לרבות עונש כרת גם לנטמא במת מצוה, והוצרך הכתוב לרבות זאת, כיון שנאמר כאן "אשר", שמשמעותו רק דבר רשות. ולעולם בכל מקום שנאמר לשון "אשר" מדובר בדבר הרשות.

איכא דמתני לה,

לכל השקלא וטריא, במקורו של רבא וטענת רבינא,

אהא

, לגבי הענין שנחלקו תנאים על מה נסוב הפסוק [שמות לד] "ששת ימים תעבוד, וביום השביעי תשבות,

בחריש ובקציר תשבות

".

רבי עקיבא אומר

: בהכרח שהפסוק מדבר על השביתה בשנה השביעית, ולא על השביתה ביום השבת. שהרי בשבת אסורות כל המלאכות, ולמה נקט הכתוב דוקא "חריש וקציר"?

אלא בהכרח, שכך הוא פירוש הפסוק: ששת ימים תעבוד, ובשביעי, בשבת, תשבות. ואילו בשנה השביעית, גם באלו הששה ימים שאתה עובד בהם בכל השנים, בחריש ובקציר, שהם עבודות השדה, תשבות מלעשותן בשנה השביעית, מפני מצות שמיטה.

ופסוק זה מיותר הוא. כי

אינו צריך

הכתוב הזה

לומר

שיש איסור ב

חריש של שביעית וקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר

מפורש בשנה השביעית, בפרשת שמיטה [ויקרא כה]: "

שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמור

"!

אלא

בא הפסוק הזה לענין "תוספת שביעית".

ללמדך, שלא יחרוש אדם שדהו

אפילו

בשנה הששית

חריש של ערב שביעית שנכנס

[המועיל]

לשביעית

.

ו

כמו כן אסר הכתוב הזה

קציר של

תבואת

שביעית, שיצא למוצאי שביעית

.

שאם הביאה התבואה שליש גידולה בשביעית, שראויה אז כבר להקצר, הרי אף אם נקצרה בשנה השמינית, יש בה קדושת שביעית, ואסור לקוצרה כדרך הקוצרים, כשם שאסור לקצור תבואה שגדלה כולה בשנה השביעית כדרך הקוצרים.

ואילו

רבי ישמעאל

חולק ו

אומר,

שהפסוק מדובר בשבת, כפשוטו, ולא בשמיטה.

ומה שנקט הכתוב דוקא מלאכות של "חריש וקציר", הוא ללמדנו שלא בכל אופן נאסרה המלאכה, אלא הקיש הכתוב חריש לקציר, כדי ללמדך:

מה,

כמו ש

חריש

הנאסר בשבת הוא רק חריש של

רשות

ולא של מצוה, לפי שלעולם לא תיתכן חרישה של מצוה בשבת, וממילא לא נאסרה חרישה של מצוה בשבת -

אף קציר

בשבת אינו אסור, אלא כשהוא קציר שהוא

רשות

.

יצא קציר העומר

, בליל ט"ז בניסן,

שהוא

מצוה,

שאם חל זמנו בליל שבת, צריך לקוצרו בשבת.

אמרו ליה רבנן לרבא: ממאי

, מהיכן פשוט לו לרבי ישמעאל

דחרישה

האמורה בפסוק זה, היא חרישה

דרשות,

עד שאמרת שבא הכתוב והקיש את הקציר לחריש, כדי לומר לך מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העומר שהוא מצוה?

דילמא

מדבר הכתוב גם ב

חרישת עומר

, דהיינו, שאסר הכתוב לחרוש את השדה אפילו אם חורש אותה כדי לזרוע בה זרעונים שמהם תגדל תבואה, וממנה יביאו את קרבן העומר, שהיא חרישה

דמצוה, ואפילו הכי אמר רחמנא

"

תשבות!

".

ואם כן, הוא הדין קציר של מצוה, של קצירת העומר, גם הוא אסור בשבת!

אמר להם

רבא:

כיון דאם מצא

שדה

חרוש, אינו חורש

שדה אחר לצורך העומר, לפי שאין חרישה "לשם העומר", הרי אף כשלא מצא שדה חרוש,

לאו מצוה

היא חרישתו, גם אם חורשה לצורך העומר.

ולכן, לעולם החרישה היא חרישה של רשות בעוד שקציר העומר הוא קציר של מצוה.

כי בקציר העומר, אף אם מצא תבואה קצורה, אינו מביא ממנה את קרבן העומר [לכתחילה], אלא מצוה לקצור לשם קציר העומר, דכתיב "וקצרתם, והבאתם את העומר". ולכן הותר קציר העומר בשבת.

איתיביה רבינא לרבא

, ממה שמצינו במשנתנו:

יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, ושליח בית דין,

שפטורים מגלות על שגגתן, מפני שעסוקים במצוה.

ולפי סברת רבא יש להקשות:

ואמאי

פטורים האב והרב מגלות? והרי

לימא

, נאמר

כיון דאילו גמיר

, אילו היה הבן או התלמיד מושלם בלימודו ובהנהגתו,

לאו מצוה,

אין מצוה להכותו, אם כן, לשיטת רבא,

השתא נמי

שאינו מחונך כראוי, וצריך להכותו,

לאו מצוה

היא הכאתו!

ותירץ רבא:

התם, אף על גב דגמיר

-

מצוה קא עביד

בהכאתו.

דכתיב

"

יסר בנך, ויניחך

", כדי להסיר ממנו כל נדנוד רע.

הדר

, שוב חזר ו

אמר רבא: לאו מילתא היא דאמרי!

דהיינו, לא הייתי צריך לומר מה שאמרתי, אלא מגוף הפסוק מוכח שקצירה של מצוה אינה בכלל האיסור, ויכולתי לענות לו תשובה ניצחת!

לפי שהאיסור האמור בפסוק "בחריש ובקציר תשבות", הוא

קצירה דומיא דחרישה

.

ואם כן,

מה חרישה

האמורה בפסוק היא לעולם חרישה שאינה הכרחית, שהרי אפילו חרישה לצורך העומר, אם

מצא

שדה

חרוש

, הוא

אינו חורש

, היות ולא מצינו מצוה בתורה לחרוש לשם העומר -

אף קצירה

שנאסרה בפסוק זה,

נמי

לא נאסר בה אלא קצירה שאינה הכרחית, ולא קצירה של מצוה, שנאמר בה "אם

מצא קצור

-

אינו קוצר".

ואי סלקא דעתך

שהפסוק מדבר אף בקצירה של

מצוה

, כמו קצירת העומר, תיקשי, וכי גם אז היית דורש ואומר "

מצא קצור

-

אינו קוצר

" כמו "מצא חרוש אינו חורש"!?

והלא

מצוה

היא

לקצור

לשם העומר,

ולהביא

מאותו הקציר דוקא!

וזה הוא מקורו של רבי ישמעאל, שאין מדובר בקציר מצוה. ומכאן למד שקציר העומר מותר בשבת.

מתניתין:

האב גולה על ידי הבן

, אם הרג את בנו בשגגה.

ו

כן

הבן, גולה על ידי האב

, אם הרג את אביו בשוגג.

הכל גולין על ידי ישראל,

אם הרגו בשוגג את ישראל.

וישראל גולין על ידיהן

, אם ישראל הרגו אותם. ובגמרא מבואר שכלל זה בא לרבות כותי.

חוץ

מגר תושב

, שאם הרגו ישראל בשוגג, אין גולה על כך. [ואם גר תושב הרג ישראל בשוגג, לא מועילה לו גלות, ואין עיר מקלט קולטתו, כפי שיבואר בגמרא].

וגר תושב אינו גולה

אם הרג ישראל או גוי,

אלא על ידי

שהרג בשגגה

גר תושב.

גמרא:

שנינו במשנה:

האב גולה על ידי הבן

.

ומקשינן:

והאמרת

לעיל

יצא האב המכה את בנו

על מנת לייסרו שאינו גולה אף אם מת תחת ידו בשגגה!? והרי אף משנתנו, בהכרח מדברת אפילו באב המכה את בנו על מנת לייסרו, כי אם מכהו סתם, פשוט הדבר שהוא גולה על ידו, ואין צורך למשנה להשמיע זאת. [תוס']

ומתרצינן: במשנתנו מדובר באופן

דגמיר

הבן, ולא הוצרך להכותו כדי ללמדו.

ותמהינן:

והאמרת

לעיל

אף על גב דגמיר

, גם אז

מצוה קעביד

בהכאתו, דכתיב "יסר בנך"!

ומתרצינן: כאן מדובר

ב

בן שהוא

שוליא דנגרי,

עוזר לנגר, שלא לימד האב את בנו תורה אלא נגרות עצים, ואין מצוה ללמדו ולהכותו לצורך לימוד זה.

אך עדיין מקשינן: הרי כשמלמד האב את בנו להיות

שוליא דנגרי

, נמי

חיותא

[אומנות שיחיה ויתפרנס ממנה]

הוא דלמדיה

.

ואף זו מצוה היא, ללמדו אומנות כדי שתהיה לו מחיה [כדתנן בקידושין ל ב], ויפטר על הכאתו כדין הכאה של מצוה, אם הרגו כאשר מלמדו אומנות.

ומתרצינן: כאן מדובר

דגמיר אומנותא אחריתי,

שכבר למד הבן אומנות אחרת, ואינו צריך ללימוד זה למחייתו, ואין מצוה לאב בכך, ולכן גולה על הכאתו.

שנינו במשנה:

והבן גולה על ידי האב וכו'.

ורמינהו

סתירה, לכאורה, לדברי המשנה מדברי הבריייתא.

דתניא: "לנוס שמה כל

מכה נפש

בשגגה"

\-

פרט למכה אביו!

שאין חיוב גלות אלא למי שכל חיובו הוא רק מפני שהכהו נפש, שהרגו. אך המכה אביו, חייב הבן מיתה אף כשעשה באביו רק חבורה ולא הרגו. ולכן מיעטו הכתוב מגלות, שאינו מתכפר בה.

וכעת הבינה הגמרא, שמשמעות המיעוט "פרט למכה אביו" היא, שאם הרגו הבן לאביו אינו גולה. וזה, שלא כמבואר במשנה, שהבן גולה על הריגת אביו.

ומתרצינן:

אמר רב כהנא: לא קשיא

.

הא

ששנינו בברייתא שהבן אינו גולה על הריגת אביו - אליבא ד

רבי שמעון

היא.

והא

ששנינו במשנתנו שגולה הבן - היא שיטת

רבנן

.

ומבארינן במה נחלקו -

לרבי שמעון, דאמר

[בסנהדרין מט ב] עונש מיתת

חנק חמור מסייף,

הרי ההורג את אביו במזיד דינו בחנק משום הכאת אביו, ובסייף משום רציחה. ואילו הרגו במזיד היה דינו לההרג בבית דין בחנק, החמור מסייף, כיון שנידון בחמורה שבין המיתות שהתחייב.

ולכן לרבי שמעון בשוגג אינו גולה, כיון שרק

שגגת

מיתת

סייף

[ברציחה] -

ניתנה לכפרה

על ידי גלות.

ואילו

שגגת חנק

של בן החובל באביו -

לא ניתנה לכפרה,

לפי שהיא חמורה מסייף, ואין הגלות מכפרת על שגגת עבירה חמורה זו. אבל

לרבנן, דאמרי

שעונש מיתת

סייף חמור מחנק,

ואף אם היה הורג הבן את אביו במזיד היתה מיתתו בסייף, שהיא החמורה בין שתי המיתות שהתחייב, הרי

הורג אביו בשוגג

-

שגגת סייף הוא

.

ושגגת סייף

-

ניתנה לכפרה

בגלות.

ומשנתנו - רבנן היא.

והברייתא האומרת שמכה אביו פטור מגלות, כרבי שמעון היא, שבמזיד היה נהרג בחנק, ובשוגג אינו מתכפר בגלות.

רבא אמר

: הברייתא שמיעטה מ"מכה נפש" פרט למכה אביו, אף היא בשיטת רבנן, שההורג את אביו בשגגה גולה, כי שגגת סייף היא.

ואין הכוונה בברייתא למעט את ההורג אביו מגלות, אלא דרשינן:

פרט לעושה חבורה באביו בשוגג

, שבמזיד דינו בחנק.

והוצרכנו למעט אותו על עשיית חבורה בשוגג, מגלות, משום ד

סלקא דעתיה אמינא, כיון דבמזיד בר קטלא הוא

-

בשוגג נמי ליגלי,

ולא נחלק בין סייף לחנק.

לכך

קא משמע לן

המיעוט מפסוק זה, שאין גלות אלא על שגגת רציחה.

שנינו במשנה:

הכל גולין על ידי ישראל

וכו'.

ודייקינן: זה שנקטה המשנה את הכלל ש

"הכל גולין על ידי ישראל" לאתויי מאי?

ומבארינן:

לאתויי עבד וכותי

. שאם עבד או כותי [למאן דאמר גרי אמת הם] הרגו ישראל בשגגה, דינם לגלות על כך.

ו

תנינא להא

, ש"הכל" משמעותו להביא גם עבד וכותי, בברייתא:

דתנו רבנן: עבד וכותי

-

גולה על ידי ישראל

.

וישראל

-

גולה ולוקה על ידי כותי ועבד.

והוינן בה:

בשלמא עבד וכותי

, מצינו גם אופן ש

גולה על ידי ישראל,

וגם אופן ש

לוקה

על ידי ישראל.

גולה

כגון

דקטליה

לישראל.

ולוקה

באופן

דלטיה

, שקלל את ישראל.

אלא

מה ששנו רבנן, ש

ישראל גולה ולוקה על ידי כותי,

לכאורה הוא תמוה:

בשלמא גולה

מצינו, כגון

דקטליה

הישראל את הכותי בשוגג.

אלא לוקה

עליו -

אמאי?

שמא תאמר משום

דלטיה,

שקילל הישראל את הכותי -

הרי התורה אמרה "

ונשיא בעמך לא תאור

".

ודרשינן, דוקא

בעושה מעשה עמך,

מי ששומר תורה ומצוות אסור לך לקללו. אבל המקלל כותי שאינו שומר מצוות, אינו לוקה.

אלא, אמר רב אחא בר יעקב,

מצינו אופן שישראל לוקה על כותי:

כגון שהעיד בו

הישראל בכותי שהוא חייב מלקות,

והוזם,

ולוקה על מה שזמם להלקותו.

ומקשינן: אם בישראל שלוקה על כותי פירושו שהעיד עליו והוזם, הרי ברישא שאמרו שכותי ועבד לוקין על ישראל, פירושו

דכוותיה

, בדומה לזה, את האמור ברישא

גבי עבד

שלוקה על ישראל, מדובר גם כן

שהעיד בו

העבד בישראל שהוא חייב מלקות,

והוזם

העבד, ועל כך הוא לוקה.

והרי אי אפשר לומר כן, היות וכי

עבד

-

בר עדות הוא!?