Makkot 5a — le Talmud en français

להכרזה!

ללמדנו שצריך להכריז אחרי שמענישים אותם, שעונשם בא על שזממו לחייב את הנידון, ובכך ייראו השומעים מלעשות כמעשיהם.

ו

אילו

רבי מאיר

-

מ

"

ישמעו ויראו

"

נפקא

לדין הכרזה. ולפיו, המשך הפסוק "ולא יוסיפו לעשות" הוא מיותר, ולכן הוא נדרש לאזהרת עדים זוממים.

מתניתין:

משלשין

, מחלקים את עונש ההזמה בין העדים בשוה

ב

עדות

ממון

, שעונשה ממון.

ואין משלשין

, אין מחלקים את העונש

במכות.

כאשר עדים זממו להלקות את הנידון, וכשהוזמו התחייבו מכות, אין מחלקים את המכות ביניהם, אלא כל אחד מהעדים לוקה את כל מנין המכות שזממו להלקותו.

כיצד?

-

אם

העידוהו שהוא חייב לחבירו מאתיים זוז, ונמצאו זוממין, משלשין ביניהם

.

אם היו שני עדים משלם כל אחד חצי, ואם שלשה משלם כל אחד שליש, וכן הלאה.

אבל, אם העידוהו שהוא חייב מלקות ארבעים, ונמצאו זוממין

-

כל אחד ואחד

מהעדים

לוקה ארבעים.

ובטעם החילוק נחלקו אמוראים בגמרא.

גמרא:

והוינן בה:

מנא הני מילי

, שאם זממו העדים לחייב מלקות, כל עד זומם לוקה את כל הארבעים?

אמר אביי: נאמר

"

רשע

"

בחייבי מלקיות

, [בספר דברים כה] "אם בן הכות הרשע".

ונאמר

"

רשע

"

בחייבי מיתות בית דין

, [במדבר לה] "אשר הוא רשע למות".

ולומדים בגזירה שוה "רשע - רשע".

מה להלן

, בחייבי מיתות,

אין מיתה למחצה

, אלא נהרגין כל העדים הזוממין -

אף כאן

, כשזממו לחייבו מלקות,

אין מלקות למחצה

, אלא כל עד לוקה את כל המלקות, כמו שהוא היה נהרג במיתה גמורה אם היה מעיד על חברו עדות המחייבת אותו מיתה.

רבא אמר

מקור אחר לכך שאין משלשים במכות:

בעינן

, צריכים אנו לקיים בעדים "כאשר זמם",

וליכא

, אם ילקה כל עד רק חלק מהמלקות.

כי אם ילקה כל אחד מהעדים רק חלק מהמכות, אין את קיום העונש כאשר זמם, שהרי הם זממו להלקות את הנידון לבדו מלקות ארבעים בשלימות.

ומקשינן:

אי הכי

, שבחלוקת עונש המלקות בין העדים לא מתקיים "כאשר זמם", הרי כשהעידו לחייב

ממון, נמי

ישלם כל אחד מהעדים ככל אשר זמם, ולמה משלשין ביניהם!? ומתרצינן:

ממון

-

מצטרף!

כיון שחיוב ממון הוא תשלום לנידון, יכול כל עד ליתן את חלקו, ומכולם יחד מקבל הנדון את כל אשר זממו להפסידו, ונחשב הדבר כתשלום אחד של "כאשר זמם".

אולם עונש

מלקות

-

לא מצטרף!

שאם נחלק ביניהם את מנין המלקות הרי כל עד בפני עצמו אינו נענש במלקות שלם, ואין מה שיצרפם למנין מלקות שלם שזממו להלקות!

[ועיין בהערה ביאור הסברא בחילוק זה].

מתניתין:

אין העדים נעשים זוממין

לבטל עדותם בתורת ודאי, לחייבם ב"כאשר זמם" -

עד שיזומו

העדים המזימים

את

העדים הזוממים

עצמן!

שתהיה ההזמה בהם עצמם, ולא שיכחישום בעדות בענין התובע והנתבע, או בענין ההורג וההרוג.

ומבארת המשנה:

כיצד

היא ההזמה בעדים עצמם, וכיצד היא ההכחשה בעדותם?

אם

אמרו

העדים הראשונים, הזוממים:

מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש

, בזמן מסויים במקום מסוים.

ו

אמרו להם

העדים השניים:

היאך אתם מעידין

על אדם זה שראיתם אותו הורג את הנפש בזמן ההוא במקום ההוא? והרי זה לא יתכן שראיתם אותו עושה כך באותה שעה,

שהרי נהרג זה, או ההורג זה

-

היה עמנו

כל

אותו היום

שלפי עדותכם אירע בו המעשה,

במקום פלוני!

ואותו מקום הוא רחוק מהמקום שלדבריכם ראיתם בו את המעשה, ולא יכולתם לראות את המעשה הזה במקום שאמרתם.

ובהכרח, שעדותכם עליו בשקר יסודה!

זאת היא הכחשת העדות אך לא הזמת העדים עצמם, ולכן -

אין אלו

העדים הראשונים, נחשבים עדים

זוממין

, כי רק עדותם הוכחשה, ולא הוזמו הם עצמם, והרי זה נידון כשתי כתות המכחישות זו את זו, שיש להסתפק מה היא האמת.

אבל

, אם

אמרו להם

העדים השניים לראשונים:

היאך אתם מעידין

שכך ראיתם בזמן פלוני במקום פלוני, והרי לא יכולתם לראות מעשה זה

שהרי אתם הייתם עמנו

כל

אותו היום במקום פלוני

אחר, שהוא רחוק מהמקום שהיה בו המעשה, לדבריכם, ולא הייתם יכולים לראותו באותו היום באותו מקום -

הרי אלו

, העדים הראשונים, נעשים עדים

זוממין, ונהרגין

הראשונים, הזוממים,

על פיהם

של השניים, המזימים. והאמינה התורה לעדים המזימים ולא למוזמים, כיון שהמזימים מעידים על גופם של הראשונים, שהיו במקום אחר. ואין הראשונים נאמנים להכחישם.

וממשיכה המשנה ואומרת: אפילו אם אחר שהעידו השניים, המזימים, והזימו את הראשונים,

באו

עוד שני עדים

אחרים

, והעידו כעדות הראשונים.

ובאו שוב שני העדים המזימים הראשונים,

והזימום

, גם לעדי הכת השניה, הרי אלו נאמנים להזים גם אותם.

ואפילו שוב

באו אחרים

, עדי כת שלישית, והעידו כמו הראשונה, וגם אותם חזרו שני העדים המזימים הראשונים,

והזימום

.

אפילו

היו

מאה

כתות עדים שהעידו כעדות הכת הראשונה, וכת אחת של מזימין הזימה את כולם בטענה שכולם היו עמם בזמן זה במקום אחר -

כולם יהרגו

על פי עדות שני המזימים.

רבי יהודה אומר

: כת המזימין הזאת - "

איסטטית

"

היא זו!

דהיינו, מלשון סוטה היא מהדרך הנכונה.

כי בהכרח, שהתייעצו העדים המזימים ביניהם, והחליטו להזים את כל העדים שיבואו להעיד על המעשה הזה.

ו

לכן

אינו נהרג

[אינה נהרגת]

על פיהם

של המזימים

אלא

רק עדי ה

כת הראשונה בלבד.

ובגמרא יבואר למה לא נבטל את עדותם גם לגבי הכת הראשונה.

גמרא:

דנה הגמרא

מנא הני מילי

שאין הזמה אלא כשמעידים על העדים עצמם שלא היו במקום המעשה? -

אמר רב אדא: דאמר קרא

"

והנה עד שקר העד, שקר ענה

באחיו".

ומדיוק הלשון, שלא נאמר "והנה העדות שקר" אלא "שקר העד", משמע שאינם זוממין -

עד שתשקר גופה של עדות!

דהיינו, שיעידו על השקר בגופם של העדים.

דבי רבי ישמעאל, תנא

: ילפינן מדכתיב "

לענות בו סרה

". ומפרשינן:

עד שתסרה גופה של עדות!

שהעדים המעידים יוסרו משם, מלהעיד, כאשר יבואו העדים המזימים ויעידו עליהם שהם לא ראו כלל את המעשה.

אמר רבא

: אם

באו שנים

עדים,

ואמרו: במזרח בירה

[טרקלין גדול]

הרג פלוני את הנפש

.

ובאו שנים

עדים אחרים להזימם,

ואמרו: והלא

באותה שעה -

במערב בירה עמנו הייתם

-

חזינן

, רואים אנו,

אי כדקיימו,

אם כאשר הם עומדים

במערב בירה

, יכול להיות

דמיחזא חזו

שהם יכולים לראות

למזרח בירה

-

אין אלו זוממין

.

ואם לאו

-

הרי אלו זוממין

.

ותמהינן:

פשיטא?!

ומבארינן:

מהו דתימא

, שמא תאמר, שאי אפשר לדונם כזוממין, כי

ליחוש לנהורא בריא

, שמא עדים אלו רואים למרחק רב מכל אדם, ואולי הם כן ראו ממזרח למערב בירה,

קמשמע לן

שלא חיישינן לכך, ומזימין אותם בכך.

ואמר רבא: באו שנים ואמרו: ב

עיר

סורא,

בצפרא,

בשעת הבוקר,

בחד בשבתא, הרג פלוני את הנפש

.

ובאו שנים

להזימם,

ואמרו

: הרי באותו היום

בפניא

, לפנות ערב,

בחד בשבתא

-

עמנו הייתם בנהרדעא,

המרוחקת מסורא.

חזינן,

רואים אנו,

אי

, אם

מצפרא לפניא

, מהבוקר עד הערב,

מצי אזיל

ניתן לילך ולהגיע

מסורא לנהרדעא

-

לא הוו זוממין

.

ואי לאו,

אם אי אפשר להגיע במשך יום אחד מבוקר ועד ערב מסורא לנהרדעא,

הוו זוממין

.

שהרי מוכח שלא היו עדים אלו במקום המעשה שהעידו עליו, בשעה שאירע.

וגם בזה תמהינן:

פשיטא?!

ומבארינן: במימרא זו בא רבא לחדש, כי

מהו דתימא ליחוש ל

"

גמלא פרחא

", שמא באו העדים מסורא לנהרדעא בגמל קל ומהיר מאד,

קמשמע לן

שאין חוששין לכך, אלא מזימים אותם בעדות זו.

ואמר רבא: באו שנים ואמרו: בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש

.

ובאו שנים ואמרו: עמנו הייתם בחד בשבתא,

ולא ראיתם באחד בשבת כדבר הזה, אם כי עצם דבריכם שהרג אותו פלוני את הנפש - נכונים הם.

אלא

, שלא באחד בשבת הרגו, כדבריכם, כי אם למחרת,

בתרי בשבתא, הרג

אותו

פלוני את הנפש

ההיא.

ולא עוד, אלא אפילו אמרו

העדים השניים: כבר ב

ערב שבת הרג פלוני את הנפש!

ונמצא שכבר היה ההורג ראוי לקבל עונש מיתה על מעשה שקדם לעדות העדים הזוממין.

בכל זאת, אלו הזוממין -

נהרגין!

ואין לפוטרם משום שבאו להעיד על אדם שכבר חייב מיתה, ונמצא שלא זממו להורגו, שהרי "גברא קטילא" הוא היה כבר בשעה שבאו להעיד עליו -

כיון

דבעידנא דקא מסהדי

על המעשה [שלדבריהם היה ביום ראשון] -

גברא

, הרוצח, שבאמת הרג עוד קודם לכן - עדיין

לאו בר קטלא הוא

. היות וכל עוד לא העידו עליו בבית דין על מה שבאמת הרג ביום ששי שלפניו, הוא עדיין אינו חייב מיתה.

ולכן, העדים הזוממין בעדותם, אילו היא היתה מתקבלת ולא מוזמת, היו מחייבים מיתה לאדם שעדיין לא היה מחוייב מיתה, ונמצא שזממו להמית אדם שאינו חייב עדיין מיתת בית דין.

ומקשינן לרבא:

מאי קמשמע לן

רבא בדבריו אלו?

והרי כבר

תנינא

, שנינו חידוש זה במשנה, שתיתכן אפשרות שהנידון חייב מיתה, ובכל זאת גם העדים הזוממין נהרגין על עדותן עליו.

דתנן [לקמן ו ב]: היו שנים רואים אותו מחלון זה ושנים מחלון אחר, אם אין מקצתם רואים אלו את אלו, הרי הן שתי כתי עדים.

לפיכך, אם נמצאת אחת מהן זוממת

-

הוא והן נהרגין

.

ו

אילו הכת

השניה פטורה

.

הרי שנהרגין הזוממין, אף שעצם המעשה שהעידו עליו הוא נכון, וההורג עצמו נהרג על פי עדות הכת השניה. וטעם הדבר, כי בשעה שבאו להעיד עליו בשקר שהוא חייב מיתה, הוא עדיין לא התחייב מיתה בבית דין, אם כי הוא כבר עשה את מעשה ההריגה המחייבו מיתה. ומה חידש רבא?

ומתרצינן:

סיפא

, משום החידוש שבסוף דברי רבא, שיבוארו להלן, שאמר רבא "

מה שאין כן ב

הזמת עדים שהעידו על

גמר דין

"

\-

איצטריכא ליה

לרבא להשמיענו.

ולכן אמר כל מימרא זו, על אף שאין בה חידוש בפני עצמה.

כי אחר שאמר רבא בסיפא של דבריו, כפי שיבואר להלן, שבעדות על מיתה או על קנס, חיובו של הנידון תלוי בגמר דין, וחיוב העדים הזוממים תלוי אם העידו לפני גמר הדין או לאחריו, מעתה יש חידוש גם בדברי רבא ברישא. שבממון, שחייב בו הנידון גם לפני גמר דין - אין העדים הזוממים מתחייבים אם העידו אחר המעשה המחייבו, גם אם עדותם היתה עדות שקר, לפי שלא ראו את המעשה.

וזו היא הסיפא של דברי רבא:

באו שנים

ביום שלישי,

ואמרו: בחד

בשבתא נגמר דינו של פלוני

בבית דין שבמקום פלוני למיתה על שהרג את הנפש.

ובאו שנים

עדים אחרים והזימו אותם,

ואמרו: בחד בשבתא עמנו הייתם

במקום אחר.

אלא

, אמנם כך היה, שהרג אותו פלוני את הנפש, וכבר

בערב שבת

בשבוע שעבר

נגמר דינו של פלוני

.

ולא עוד, אלא אפילו

איחרו המזימים את הזמן שנגמר דינו, ו

אמרו

המזימים:

בתרי בשבתא, נגמר דינו של פלוני

למיתה -

אין אלו

הזוממים

נהרגין!

משום

ד

אף לפי עדות המזימים, הרי ביום שלישי,

בעידנא דקא מסהדי

, בשעה שהעידו הזוממין -

גברא, בר קטילא הוא.

כבר נפסק דינו למיתה בית דין, ולכן ההורגו פטור, כי אין לו דם. ונמצא, שהזוממין לא באו לחדש עליו חיוב מיתה, שהרי הוא כבר נדון למות בית דין, קודם לכן.

והוסיף רבא ואמר:

וכן לענין תשלומי קנס!

שהמודה בקנס נפטר מתשלומים. ולכן גם בהם יש חילוק בין עדות על המעשה עצמו, לבין עדות שכבר נגמר דינו.

שאם

באו שנים ואמרו: בחד בשבתא גנב

פלוני בהמה מחברו,

וטבח ומכר

אותה, והרי הוא חייב בתשלומי כפל על הגניבה, ובתשלומי ארבעה וחמשה [כולל הכפל] על הטביחה או על המכירה.

ובאו שנים ואמרו: בחד בשבתא עמנו הייתם

.

אלא

שאמנם כך היה המעשה, אך רק

בתרי בשבתא גנב וטבח ומכר

הרי אלו הראשונים זוממין, ו

משלמין

, כיון שעוד לא התחייב בבית דין בקנס של תשלומי כפל, ותשלומי ארבעה וחמשה, והיה הגנב יכול להפטר מהקנס על ידי הודאתו בו. ובעדותם זו באו לחייבו, ולמנוע ממנו אפשרות להפטר.

ולא עוד, אלא אפילו אמרו

שהמעשה כבר היה

בערב שבת

, שאז הוא

גנב וטבח ומכר

, בכל זאת נחשבים העדים הראשונים כעדים זוממין ו

משלמין

, כיון

דבעידנא דקא מסהדי

עדיין

גברא, לאו בר תשלומין הוא

.

לפי שעדיין לא חייבוהו בית דין בקנס, ויכול הוא להודות בקנס ולהפטר, ועל ידי עדותם הוא נפסד.

אבל אם

באו שנים

ביום שלישי,

ואמרו: בחד בשבתא גנב וטבח ומכר,

וכבר

נגמר דינו

, וחייבוהו בית דין בתשלומי קנס.

ובאו שנים ואמרו, בחד בשבתא עמנו הייתם, אלא

שהמעשה וגמר הדין היו כבר

בערב שבת

, שאז הוא

גנב וטבח ומכר, ונגמר דינו

.

ולא עוד, אלא אפילו אמרו: בחד

בשבתא גנב וטבח ומכר, ו

רק

בתרי בשבתא נגמר דינו

, בכל זאת, העדים הראשונים

אין משלמין

, כיון

דבעידנא דקא מסהדי

עליו ביום שלישי, כבר

גברא בר תשלומין הוא

, שכבר חייבוהו בית דין בתשלומי הקנס כבר ביום שני, ולא הפסידוהו כלום.

ואף להודות ולהפטר, כבר אינו יכול, אחר שחייבוהו בית דין.

שנינו במשנה:

רבי יהודה אומר איסטטית היא זו

.