Makkot 21a — le Talmud en français

ומתרצינן:

קסבר רבי יוסי, שריטה וגדידה

-

אחת היא.

שתיהן אסורות בין ביד ובין בכלי.

וכתיב התם,

בגדידה, "לא תתגודדו

למת,

ולא תשימו קרחה", ואם כן, לומדים כבר משם שכל האיסור הוא רק כשעושה כן על מת, ולכן המילה "לנפש" האמורה בשורט, מיותרת היא, ובאה ללמד שחייב בשריטה אחת, על כל מת ומת ששורט מחמתו.

אמר שמואל: המשרט בכלי

על המת,

חייב

גם משום שורט, ולא רק משום גודד. לפי שסתם שריטה נעשית ביד, וסתם גדידה היא בכלי.

ונקט שמואל לשון "המשרט בכלי" ולא "המגדד בכלי", כדי לחדש, ששם שריטה שייך גם בכלי. ולכן, העושה חבורה בגופו על ידי כלי, חייב מלקות על שני לאוין, משום משרט, ומשום מגדד.

מיתיבי

לשמואל ממה ששנינו בברייתא:

שריטה וגדידה

-

אחת היא.

ששתיהן ענינן הוא חבורה על מת,

אלא

שיש הבדל ביניהם בכך

ששריטה

היא

ביד, וגדידה

היא

בכלי.

וקשה מכאן לשמואל, שאמר, שריטה שייכת גם בכלי.

ומתרצינן: שמואל

הוא דאמר כרבי יוסי,

הסובר שגם על שריטה וגם על גדידה חייב, בין ביד ובין בכלי.

תני תנא

ברייתא

קמיה דרבי יוחנן

: העושה חבורה בגופו -

אם עשאה

על מת, בין ביד בין בכלי, חייב.

משום שהתורה אסרה גם שריטה וגם גדידה על מת.

ואם עשה חבורה בגופו

על עבודת כוכבים,

שכך היא דרך עבודתה, שעושה בבשרו חבורות, הרי אם עשאה

ביד, חייב,

אפילו אם אין דרך אותה עבודת כוכבים בכך, משום שעבודה גמורה היא ביד. אבל אם עשאה

בכלי, פטור.

ומקשינן:

והא איפכא כתיב

גבי נביאי הבעל, שנאמר בהם

"ויתגודדו כמשפטם, בחרבות וברמחים",

[מלכים א יח, כח], שעשו גדידה כדרך שהיו רגילים לעשות בחרבות. ומשמע שדרך העבודה בעבודת כוכבים היא בכלי!

ומתרצינן:

אלא, אימא,

יש לגרוס בברייתא הפוך: הגודד על עבודת כוכבים,

ביד

פטור,

בכלי חייב.

שנינו במשנה

וחייב על

הקפת פאת

הראש

:

חוי

[הראה]

רב ששת

את מקומו שהוא

בין פירקי רישא

[מקום שמתחברים שם פירקי העצמות שבראש], שהוא מקום חיבור הראש עם הפנים.

לפי שהראש מחולק לשני חלקים, חלק אחד הוא מקום השיער, וחלק שני הוא מקום הפנים והזקן, ומתחברים בצד האוזן מלפניו, בצדעים.

ואסור לגלח שערות אלו שבפאה, באופן שיגלח את כל היוצא מחוץ למקום צמיחת השיער שבמצחו, ואחורי אזניו, ויהיה הכל שוה, ויהיה מקום צמיחת השיער מהמצח ועד אחורי האוזן בקו ישר.

שנינו במשנה:

ועל

השחתת פאות

הזקן

חייב חמש פעמים מלקות,

שתים מכאן, ושתים מכאן, ואחת מלמטה.

מחוי

[הראה]

רב ששת

את מקומן של פאות הזקן, שהן

בין פירקי דיקנא.

שתי פיאות של הזקן נמצאות תחת האוזן, משני צידי הפנים, במקום שהלחי התחתון יוצא משם, והשער שם נקראת "פאה", בחודו של הלחי שבולט לחוץ, לצד אחורי האוזן.

ושתי פאות נוספות [הן שתי השבולות שבסנטר, בסוף הלחיים, במקום חיבורן של הלחיים לסנטר, שיש שם עצם קטן המחבר את הלחיים יחד. ומקום זה, משני צידיו, נקראין פאות, לפי שהן נמצאות לסוף הלחי.

והפאה החמישית נמצאת למטה, בסנטר, והיא השער שבין שתי השבולות שבסנטר, במקום חיבורם של שני הלחיים, ופרק הוא בפני עצמו. שנינו במשנה:

רבי אליעזר אומר אם ניטלו כולן

[כל שערות הפיאות שבזקן]

כאחת

[בבת אחת]

אינו חייב אלא

פעם

אחת

מלקות.

מבארת הגמרא: שטעמו של רבי אליעזר הוא, כי

קסבר, חד לאו הוא.

והיות ולאו אחד הוא, הרי הוא כמי שאוכל חלב בשיעור שני זיתים בהתראה אחת, שאינו לוקה אלא אחת.

שנינו במשנה:

ואינו חייב

מלקות משום השחתת הזקן

עד שיטלנו

[שיגלחנו]

בתער

:

תנו רבנן

[שנו חכמים] בברייתא: נאמר בתורה גבי כהנים [ויקרא כא ה]

"ופאת זקנם לא יגלחו".

יכול אפילו

אם

גלחו במספרים, יהא חייב?

תלמוד לומר

גבי ישראל [ויקרא יט כז]

"לא תשחית

את פאת זקנך".

מלמד הכתוב שרק השחתה אסורה, וגלוח במספרים אינו השחתה.

ולומדים מישראל לכהנים בגזירה שוה מהמילה "פאה", הכתובה בשניהם ,

אי "לא תשחית", יכול

אפילו

אם לקטו במלקט

[במלקחים, כמין צבת קטנה ללקיטת שערות ולתלישתן]

וברהיטני

[במקצוע, כלי שבו מחליקים קורות וקרשים],

יהא חייב

מלקות, כיון שיש בכך השחתה?

תלמוד לומר "לא יגלחו".

שלומדים משם, שאין חייבים על השחתה גדידא, אלא רק אם עשה מעשה גילוח בכלי, שהדרך לגלח בו. ואילו מלקט ורהיטני אמנם משחיתים, אבל אין הדרך לגלח בהם. ולכן פטור אם גילח בהם.

יוצא משני הפסוקים, שאינו חייב על גילוח הזקן אלא אם כן גילח בדבר שהדרך לגלח בו, וגם שעושה השחתה.

הא כיצד

מתקיים

גילוח שיש בו השחתה?

הוי אומר זה

גילוח על ידי

תער,

שהדרך לגלח בו, ומשחית את כל השיער עד הבשר ממש. מה שאין כן רהיטני, שמשחיתים אבל אין דרך לגלח בהם, וכן מספריים, שמגלחים אך אינם משחיתים את השער מעיקרו.

שנינו במשנה:

רבי אליעזר אומר אפילו

אם השחית את הזקן על ידי ש

לקטו במלקט ורהיטני, חייב

מלקות.

ומקשינן: כיצד סובר רבי אליעזר?

והרי

מה נפשך: אי גמיר,

אם הוא סובר שיש ללמוד את ה

גזירה שוה

של "פאה" "פאה", שלומדים את ההשחתה של "ולא תשחית את פאת זקנך", שנאמרה לגבי ישראל, מגילוח של "פאת זקנם לא יגלחו", האמור לגבי כהנים, וכן להיפך.

אם כן,

ליבעי תער

כדי להתחייב במלקות! שהרי לומדים מהגזירה שוה שצריך שיהא גילוח שיש בו השחתה.

ו

אי

נאמר שרבי אליעזר

לא גמיר

ה

גזירה שוה,

אם כן ב

מספרים נמי

יהיה אסור לגלח! ומדוע אסר רק במלקט ורהיטני שיש בהם השחתה.

ומתרצינן:

לעולם

רבי אליעזר

גמיר

ה

גזירה שוה.

וקסבר

רבי אליעזר, כי

הני,

מלקט ורהיטני,

נמי גילוח עבדי,

[הדרך לגלח בהם], ולכן הם נחשבים לכלי גילוח שיש בהם השחתה, ולכן נלמדים מהגזירה שוה שאסורים, ולוקה עליהם.

מתניתין:

הכותב כתובת קעקע,

שכותב על בשרו בדיו כמין אותיות, ואחר כך מקרע את המקום בבשרו בסכין או במחט, ונכנס הצבע בין העור לבשר באופן שאינו נמחק כל הימים , הרי הוא לוקה, כיון שהתורה אסרה לכתוב שום כתיבה בעולם על בשרו בענין זה, שנאמר "וכתבת קעקע לא תתנו בכם" [ויקרא יט, כח].

כתב ולא קעקע,

שלא קרע בסכין, או ש

קעקע

בסכין

ולא כתב,

שלא מילא שם דיו,

אינו חייב

עד שיכתוב

ויקעקע.

ובתנאי שיכתוב את כתובת הקעקע

בדיו,

ובכחול, ובכל דבר שהוא רושם.

רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון אומר: אינו חייב עד שיכתוב שם,

במקום שקרע,

את השם,

שם של עבודה זרה,

שנאמר "וכתובת קעקע לא תתנו בכם, אני ה'",

ודרשינן בגמרא: אני ה'! ולכן לא תכתבו שם אחר על בשרכם, שלא תשתפו אלהים אחרים עמי.

גמרא:

שנינו במשנה: רבי שמעון אומר, אינו חייב על כתובת קעקע עד שיכתוב את השם שנאמר "וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה'".

והבין רב אחא בריה דרבא מדברי רבי שמעון, שלכאורה, אינו חייב אלא שיכתוב בכתובת קעקע את המילים "אני ה'", ולכן הוא תמה:

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי

: האם אכן כוונת רבי שמעון באומרו "עד שיכתוב את השם", שאינו חייב על כתיבת קעקע

עד דיכתוב "אני ה'" ממש!?

אמר ליה

רב אשי:

לא.

אלא הפירוש בדברי רבי שמעון שבמשנה הוא,

כדתני בר קפרא: אינו חייב עד שיכתוב שם

של

עבודת כוכבים. שנאמר "וכתובת קעקע לא תתנו בכם, אני ה'."

מכאן שהטעם לאסור לכתוב כתובת קעקע על הבשר, לפי ש

"אני ה'", ולא אחר.

ואסור לכם לכתוב שם אחר על בשרכם.

ומשמע שעיקר החיוב הוא משום שכותב שם של עבודת כוכבים.

אמר רב מלכיא אמר רב אדא בר אהבה: אסור לו לאדם,

שיתן אפר מקלה על גבי מכתו, מפני שנראית ככתובת קעקע.

שני האמוראים, רב מלכיו ורב מלכיא, היו דומים בשמותיהם, והם ביארו שש הלכות.

שלש הלכות מתוך ששת ההלכות נאמרו ביחס לענינים הנזכרים במשנה או בברייתא, ואילו שלשת ההלכות האחרות נאמרו בפני עצמן.

וכיון שהיו שמותיהם של רב מלכיו ורב מלכיא דומים, נחלקו אמוראים, אלו מתוך שש ההלכות אמר רב מלכיו, ואלו אמר רב מלכיא.

אמר רב נחמן בריה דרב איקא

: שלש הלכות הללו: האחת בענין

שפוד

[ביצה כח, ב] השניה בענין

שפחות

[כתובות סא, ב]

ו

השלישית בענין

גומות

[נדה נב, א] אמרם

רב מלכיו

.

ושלשת ההלכות האחרות, שנאמרו בענין:

בלורית

[במסכת עבודה זרה כט, א],

אפר מקלה

[שהיא המימרה כאן]

וגבינה

[במסכת עבודה זרה לה, ב] אמרם

רב מלכיא

.

ואילו

רב פפא

חולק על מה שייחס רב נחמן בריה דרב איקא את ההלכה בענין "שפחות", לרב מלכיו, ו

אמר

: ההלכה בענין דין "שפחות", רב מלכיא הוא זה שאמרה, ולא רב מלכיו!

ואמר רב פפא סימן לכך, שבאמצעותו אפשר להבחין באיזו הלכה הוא נחלק על רב נחמן בריה דרב איקא, וזהו הסימן:

מתוך שלשת ההלכות המיוחסות לרב מלכיו, לא כולם הוא אמר, כי ההלכה העוסקת במה שנאמר ב

מתניתין ומתניתא

[במשנה ובברייתא] דהיינו דין שפחות,

רב מלכיא

הוא זה שאמרה, ולא רב מלכיו.

ואילו שתי ההלכות האחרות המיוחסות לרב מולכיו, שפוד וגומות, שהן בגדר

שמעתתא

בלבד [שמועות אמוראים, שאינן מתייחסות למשנה או לברייתא] - אותן

רב מלכיו

אמר.

וכאמור, לא נחלק רב פפא על רב נחמן בריה דרב איקא אלא רק בענין שפחה, שהיא משלשת ההלכות המיוחסות לרב מולכיו. ורק לגביהן נתן רב פפא את הסימן הזה, שלדבריו, את ההלכה של שפחות, רב מלכיא אמרה.

אבל מאידך, בשלשת ההלכות האחרות המיוחסות לרב מלכיא, מודה רב פפא לרב נחמן בריה דרב איקא, שאת שלשתן אמר רב מלכיא, אף על פי שיש ביניהן אימרה שאינה מתייחסת למשנה או לברייתא, שהיא המימרא בסוגייתנו, בענין אפר מקלה. כי לגבי המימרות הללו לא נתן רב פפא את הסימן הזה, ולא נחלק בהן רב פפא לגבי מי שאמרם.

ולדבריו, רב מלכיא אמר ארבע הלכות: שלשת ההלכות הנוגעות למשנה ולברייתא, ואחת, אפר מקלה [שהיא בסוגייתנו], הנוגעת לשמעתתא. ואילו רב מלכיו אמר שתי אימרות.

וסימניך

כדי שלא תחליף את הגירסא:

מתניתא,

שהיא לשון נקבה, נחשבת כמו

"מלכתא"

[מלכה] לגבי שמעתתא של אמוראים.

שהרי המשנה או הברייתא חשובה יותר מהשמועה, שהרי במקום ששנה אמורא שמועה בניגוד למשנה או לברייתא, נדחים דבריו מפניהם.

וכיון שהמשנה או הברייתא נחשבת "מלכה" [מלכתא], יהיה זה סימן לשמו של רב מלכיא, שהוא זה שאמר את האימרה בענין המשנה.

כי שמו של רב "מלכיא" דומה ל"מלכתא", שהיא לשון נקבה.

ואילו שמו של רב "מלכיו" דומה ל"מלך", שהוא לשון זכר.

והוינן בה:

מאי בינייהו,

באיזו הלכה יש הפרש בין דברי רב נחמן בריה דרב איקא לבין רב פפא?

ומבארת הגמרא:

איכא בינייהו: שפחות,

היינו ההלכה שנאמרה בענין שפחות.

לפי רב נחמן בריה דרב איקא, רב מלכיו הוא שאמר הלכה זו.

ואילו לפי רב פפא, רב מלכיא אמר את זה. לפי שלדעת רב פפא, כל ההלכות המתייחסות למשנה, רב מלכיא בלבד אמרם.

רב ביבי בר אביי קפיד

לחשוש

אפילו אריבדא דכוסילתא

[על נקב שעושה האומן בבשר להקיז דם], מפני שנראה ככתובת קעקע.

רב אשי אמר, כל מקום שיש שם מכה

אין לחשוש אם נראה ככתובת קעקע, כיון ש

מכתו מוכיח עליו,

שהסימן בבשר נעשה מחמת המכה, והוא חולק בכך על רב מלכיא, האוסר להניח אפר מקלה על מכתו.

מתניתין:

א.

נזיר שהיה שותה יין כל היום, אין חייב אלא

פעם

אחת

מלקות. על מה ששתה תוך כדי דבור של ההתראה.

ואם התרו בו ו

אמרו לו

בין שתיה לשתיה:

אל תשתה! אל תשתה!

ו

אחר כל פעם שהתרו בו

הוא

היה

שותה,

הרי הוא

חייב על כל אחת ואחת

מהפעמים שהתרו בו והוא שתה.

ב. נזיר [וכן כהן] ש

היה מטמא למתים כל היום,

הדין ש

אינו חייב אלא

פעם

אחת

מלקות.

ואם התרו בו ו

אמרו לו

בין טומאה לטומאה:

אל תטמא! אל תטמא! ו

אחר כל פעם שהתרו בו

הוא

היה

מטמא,

הרי הוא

חייב על כל אחת ואחת

מהפעמים שפרש מהטומאה, והתרו בו, ושוב נטמא.

ג. נזיר ש

היה מגלח

שערו אפילו

כל היום

כולו,

אינו חייב אלא

פעם

אחת

מלקות.

ואם התרו בו ו

אמרו לו

בין גילוח לגילוח

אל תגלח! אל תגלח! ו

כל פעם שהתרו בו

הוא

היה

מגלח,

הרי הוא

חייב על כל אחת ואחת

מהפעמים שגילח לאחר התראה.

עד כאן דיברה המשנה בנזיר, מכאן ואילך מדובר בכל אדם מישראל.

ד.

היה לבוש בכלאים כל היום, אינו חייב אלא אחת.

ואם התרו בו ו

אמרו לו

בין לבישה ללבישה

אל תלבש! אל תלבש! ו

כל פעם שהתרו בו

הוא

היה

פושט ולובש,

[אפילו אם לא פשט ממש אלא שהוציא את ראשו והחזירו בין התראה להתראה], הרי הוא

חייב על כל אחת ואחת

מהפעמים שפשט ולבש.