Makkot 16b — le Talmud en français

ומתרצינן:

התם

, בשעה שביטל את העשה בכך ששרף המשכון -

גברא

-

בר תשלומין הוא!

ואז, אינו מתחייב מלקות על מעשיו, כי עדיין יכול הוא בשעה זו לתקן מעשיו, בתשלומים לגר.

ומה שבסופו של דבר הוא אינו משלם, זה משום שלאחר מכן, במיתת הגר -

שעבודא דגר

, חובו כלפי הגר,

הוא דקא פקע

מאליו. אך המלוה הממשכן לא ביטל אז בידים את האפשרות לתקן. ולכן הוא פטור ממלקות.

ג. פאה

ומקשינן עוד לרבי יוחנן:

והא איכא

לאו נוסף הניתק לעשה שיתכן בו מלקות, בענין של מצוות

פאה, דרחמנא אמר

[ויקרא כג] "

לא תכלה פאת שדך

בקוצרך". ומנתק הכתוב את הלאו הזה למצות עשה - "

לעני ולגר תעזוב אותם

".

והיינו, שאם כילה לקצור את כל השדה, ולא השאיר בה לעניים פאת שדה ובה קמה לא קצורה - יעזוב חלק מהקציר לעניים, ויתקן בכך את הלאו.

ומשכחת לה

בין

ב

"

קיימו ולא קיימו

", אם לא השאיר פאה בשעת הקציר לעניים, ובין

ב

"

ביטלו ולא בטלו

", וכגון שטחן את התבואה, כי לאחר שהשתנתה התבואה ונעשתה קמח, שוב אין הוא חייב עוד במצות פאה -

דתניא

במסכת בבא קמא [צד א], בסוגיית "שינוי קונה":

מצות פאה

לכתחילה, היא

להפריש מן הקמה,

שישאיר בקצה שדהו קמה לא קצורה למצות פאה.

ואם

לא הפריש מן הקמה

-

מפריש מן העומרים

הקצורים והאגודים לאלומות.

ואם

לא הפריש מן העומרים

-

מפריש מן הכרי

[ערימת התבואה]

עד שלא מירח

[החליק, וגמר את מלאכת] הכרי.

ועד אז יכול הוא להפריש פאה, והיא תהא פטורה מן המעשר, כיון שכל עוד לא נגמרה מלאכת מירוח הכרי לא חל שם טבל על התבואה.

אבל אם כבר

מירח

בעל התבואה את הכרי, שאז התחייב הכרי במעשר על ידי שגמר מלאכתו - הרי הוא

מעשר

תחילה את הכרי

, ו

רק אחר כך

נותן לו

לעני את חלק הפאה.

זאת, כדי שלא יצטרך העני להפריש מעשר מהפאה [שנעשתה טבל בגמר מלאכה, בהחלקת הכרי], ויפסיד העני מחלקו בפאה.

כי הרי לקט ופאה פטורים ממעשר, ויכולים העניים לזכות בהם ולאוכלם מבלי לעשר מהם. אך כאשר בעל השדה לא הפריש פאה מיד כדין, אלא המתין עם הפרשתה עד אחר המירוח, וגרם לתבואה להתחייב במעשר, עליו לתקנה כדי שלא יצטרך העני להפריש מחלקו.

ומשמע ממשנה זו, שמצות נתינת הפאה היא רק עד לשלב שבו נגמרת המלאכה שבשדה.

אבל, אם לאחר מכן המשיך וטחן בעל התבואה את התבואה, והשתנתה התבואה ונעשתה קמח, פטור הוא ממצות פאה, ונמצא שבטחינתו הוא מבטל את העשה בידיו.

ואם כן, מצינו שלוקה על לאו נוסף הניתק לעשה, שלוקה עליו כשמבטל את אפשרות התיקון של העשה בידים, וקשה לרבי יוחנן.

ומתרצינן: רבי יוחנן סבר

כדרבי ישמעאל, דאמר

: לא נפטר ממצות פאה בטחינת התבואה,

ו

לדבריו,

אף מפריש

פאה

מן העסה, ונותן לו!

אך עדיין מקשינן:

ולרבי ישמעאל נמי

, גם אם יסבור רבי יוחנן כמוהו, עדיין יקשה לרבי יוחנן:

הרי

משכחת לה

שיבטל עשה של פאה, באופן

דאכל

את ה

עיסה

מבלי להפריש ממנה פאה, שאז כבר אין שום דבר לתת לעני כדי שיוכל לתקן בכך את הלאו של "לא תכלה פאת שדך בקוצרך", ונמצא שמבטל באכילתו, בידים, את האפשרות לקיים את העשה ולתקן את הלאו. ואם כן, מצינו לאו הניתק לעשה נוסף שיש ללקות עליו, לרבי יוחנן!

ומכח הקושיה הזאת, חוזרת בה הגמרא, ומבארת את דברי רבי יוחנן באופן אחר -

אלא

, כוונת רבי יוחנן שאמר מצינו רק "

זאת, ועוד אחרת

", היא

אהא,

על מצות פאה.

אבל

עשה של

אונס

-

לא

נחשב "אפשר לבטלו", ולכן לא מצינו שום אופן שלוקה על הלאו, אפילו לא בהדירה על דעת רבים שלא יחזירנה אליו -

דהיכא אמרינן

"נדר

על דעת רבים

"

אין לו הפרה

רק בהפרה

לדבר הרשות

.

אבל ל

צורך

דבר מצוה

-

יש לו הפרה!

ואם כן, אונס, שכל ימיו הוא מצווה ב"עמוד והחזר", יכולים להתיר את נדרו.

והראיה:

כי הא

, כמו המעשה,

דההוא מקרי דרדקי

מלמד תנוקות,

דהוה פשע

, שהיה מכה

בינוקי

, בתינוקות, יותר מדאי.

אדריה רב אחא,

הדירו רב אחא

על דעת רבים

, שלא ימשיך ללמד תינוקות.

ובכל זאת

אהדריה רבינא

, החזירו לאומנותו ללמד תנוקות, על ידי שהתיר את הדרתו, מפני

דלא אשתכח

, שלא נמצא מלמד תינוקות אחר,

דדייק

בשינון הסוגיות

כותיה.

הרי שלדבר מצוה, מתירין אפילו נדר שנעשה על דעת רבים.

ואם כן, לא מצינו אופן לביטול בידים של עשה להחזיר אנוסתו, כי גם אם ידירנה על דעת רבים יש היתר לנדרו, כיון שמצוה עליו להחזירה. ולכן אין לוקים על לאו של אונס.

שנינו במשנה:

והאוכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים

.

וכו

לי.

אמר רב יהודה: האי מאן דאכל ביניתא דבי כרבה

, תולעת הנמצאת בכרוב -

מלקינן ליה משום

"

שרץ השורץ על הארץ

".

ומספרת הגמרא שכך גם נהג רב יהודה למעשה -

ההוא

גברא

דאכל ביניתא דבי כרבא, ונגדיה

והלקהו

רב יהודה.

אמר אביי

: מי ש

אכל פוטיתא

, שבלע שרץ המים בשלימותו -

לוקה

עליו

ארבע

מלקיות.

כי על שרץ המים נאמרו בתורה ארבעה לאוין -

בשרץ המים עצמו כתובים שני לאוין:

האחד, בספר ויקרא [פרק יא]: "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת ... שקץ ... מבשרם לא תאכלו".

והשני, בספר דברים [פרק יד] "וכל אשר אין לו ... לא תאכלו, טמא הוא לכם".

ושני הלאוים הנוספים, הם בסיום פרשת סימני טהרה [ויקרא פרק יא], שנאמרו בה שני לאוין כלליים, לכל השרצים:

האחד, "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ".

והשני, "ולא תטמאו בם".

וחייבין בהם על כל סוגי השרצים.

ואם בלע

נמלה

חיה, אף על פי שאין בה שעור כזית, כיון שהיא בריה שלימה, חייב עליה בכל שהוא, ו

לוקה חמש

.

לפי שיש בה את שני הלאוין הכלליים האמורים בשרץ, וכמבואר לעיל.

ובנוסף, על שלשה לאוין המיוחדים לשרץ הארץ [בויקרא יא - מא מב מד] -

משום

"

שרץ השורץ על הארץ

"

.

ואם בלע

צרעה

, שהיא שרץ הנחשב גם לשרץ הארץ וגם לשרץ העוף -

לוקה

שש

.

לוקה שתיים על שני הלאוין הכלליים בשרצים, ולוקה עוד שלש מלקיות על שלשת הלאוים המיוחדים לשרץ הארץ.

ולוקה עוד מלקות אחת נוספת על הלאו הנוסף

משום שרץ העוף

[דברים יד] "וכל שרץ העוף - טמא הוא לכם, לא יאכלו".

אמר רב אשי: המשהה את נקביו

עובר משום

"

בל תשקצו

את נפשותיכם" [בפרשת שמיני, ויקרא פרק כ].

אמר רב ביבי בר אביי: האי מאן דשתי

, מי ששותה

בקרנא דאומנא

, הקרן שמוצצים בה האומנים המקיזים דם, והיא כלי מאוס -

קא עבר משום

"

בל תשקצו

".

אמר רבה בר רב הונא: ריסק תשעה נמלים,

וביטלן בכך מתורת בריה, וגם שיעור כזית אין בכולן יחד,

והביא

עוד

אחד, חי, והשלימן

זה העשירי, השלם,

לכזית

, ואכלו עמם -

לוקה שש

מלקיות:

חמש

הוא לוקה משום חמשת הלאווים של אכילת שרצים, על אכילת האחד השלם,

משום בריה

.

ואחד הוא לוקה על אכילת כולן יחד משום כזית נבילה.

שהרי בשעת בליעתו, מת השרץ, ונעשה גם הוא נבילה, ואז הוא מצטרף עם התשעה לכזית.

רבה אמר רבי יוחנן,

אם גדולים הם הנמלים, ויש בהם עמו כזית,

אפילו

הם רק

שנים והוא

-

מצטרפין

לכזית.

רב יוסף אמר אפילו

היה רק

אחד והוא

ויש בהם יחד כזית, מצטרפין.

ולא פליגי

, לא נחלקו רבה ורב יוסף על רבה בר רב הונא.

כי

הא

, זה שאמרו מצטרף עם אחד או שנים, מדובר

ברברבי,

בנמלים גדולות.

ואילו

הא

דאמר רבה בר רב הונא "עשר נמלים" מדובר

בזוטרי,

בנמלים קטנות.

שנינו במשנה,

אכל טבל ומעשר ראשון וכו'.

אמר רב: אכל טבל של מעשר עני,

שהופרשו ממנו תרומה ומעשר ראשון, אך לא הופרש ממנו מעשר עני -

לוקה

.

וחידושו של רב בטבל הטבול למעשר עני הוא, שאף על גב שמעשר עני גופו אין בו כל קדושה, שהרי נאכל הוא לזרים ואוכלין אותו בכל מקום, ואפילו בטומאה, בכל זאת, אם לא הפרישו אותו מהתבואה, הרי היא טבל, ולוקה על אכילתה.

ומבארת הגמרא את שיטת רב:

כמאן

, כמו מי סובר רב שמעשר עני טובל את הפירות? -

כי האי תנא

:

דתניא, אמר רבי יוסי: יכול לא יהא חייב

עונש על אכילת טבל

אלא

רק

על הטבל שלא הורם ממנו

תרומה ומעשרות

כל עיקר

.

אבל, אם

הורם ממנו תרומה גדולה ולא הורם ממנו מעשר ראשון,

או אם

הורם ממנו מעשר ראשון ולא

הורם ממנו

מעשר שני

-

ואפילו

הורמו ממנו תרומה ומעשר ראשון, ולא הורם ממנו

מעשר עני

-

מנין

שעדיין שם טבל עליו, ולוקה על אכילתו?

תלמוד לומר

[דברים יב, יז - יח]: "

לא תוכל לאכול בשעריך

מעשר דגנך, תירושך ויצהרך. כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו".

ופשוטו של מקרא מדבר במעשר שני שצריך להעלותו לירושלים ולאוכלו שם, כי מעשר ראשון או מעשר עני אינם צריכים להאכל בירושלים דוקא.

אלא, שלמדו חכמים בגזירה שוה מהמילה "בשעריך" שפסוק זה אמור במעשר עני.

ולהלן

[דברים כו יב]

הוא אומר

: "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית, ונתתה [מעשר ראשון] ללוי. [ומעשר עני תיתן] לגר ליתום ולאלמנה,

ואכלו בשעריך ושבעו

.

מה להלן

, שנאמר "ואכלו בשעריך" היינו

מעשר עני

.

אף כאן

, דכתיב "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך" היינו

מעשר עני

.

ואמר רחמנא

"

לא תוכל

לאכול בשעריך"! והרי לא יתכן לומר, שאסר הכתוב את אכילת מעשר עני בכל שעריך. ובהכרח, שכוונת הכתוב היא לענין טבל הטבול למעשר עני, לומר, שכל עוד לא הוציא ממנו את המעשר עני - "לא תוכל לאכול"!

אמר רב יוסף

: דין זה האם מעשר עני טובל את הפירות הוא

כתנאי

, בפלוגתא של תנאים הוא.

דתנן במסכת דמאי [ד ג]:

גזרו חכמים על תבואת עם הארץ שתהיה אסורה באיסור "דמאי", והיינו, איסור טבל, מספק, שמא לא עישרוה עמי הארצות. ולכן חייבו חכמים להפריש ממנה מעשרות [אך לא תרומה, כי עליה הם לא נחשדו, אלא ודאי לנו שהם מפרישים אותה].

וכך עושה חבר הלוקח תבואה מעמי הארצות:

מעשר ראשון, קורא לו שם מעשר בצפונו או בדרומו של הכרי, ומפריש ממנו תרומת מעשר, ואוכלו את המעשר ראשון בעצמו. לפי שמעשר ראשון מותר לזרים ואין בו אלא מצות נתינה ללוי, ומספק אינו צריך ליתנו, כי המוציא מחבירו עליו הראיה.

מעשר שני - מפרישו, ואוכלו בירושלים.

אך במעשר עני - נחלקו בו חכמים ורבי אליעזר אם צריך בכלל להפרישו:

רבי אליעזר אומר: אין צריך

הלוקח פירות מעם הארץ אפילו

לקרות את השם על מעשר עני של דמאי

.

וחכמים

חולקים עליו ו

אומרים

: