Kidouchin 9a — le Talmud en français

א.

ההוא גברא דהוה קא מזבין

חומרי פתכייתא,

אדם אחד היה מוכר חרוזים של זכוכית [עיין ברש"י פירוש נוסף], והיה נושא אותם במחרוזות על צוארו.

אתאי ההיא איתתא,

באה אשה אחת,

אמרה ליה: הב לי חד שוכא,

תן לי מחרוזת אחת.

אמר לה: אי יהיבנא ליך

, האם

מיקדשת לי?

אם אתן לך מחרוזת, תסכימי להתקדש לי בה?

אמרה ליה: הבא מיהבא,

נתון תתן.

ודנה הגמרא: האם האשה התכוונה לומר: נתון תתן כאשר אמרת, לשם קידושין. והרי היא מקודשת.

או שמא היא התכוונה לומר: נתון תתן לי כמו שאמרתי לך ליתנם לי במתנה, ואל תתלוצץ עלי. ואינה מקודשת.

אמר רב חמא: כל

דיבור "

הבה מיהבה

" [נתון תתן] -

לאו כלום הוא,

ואינה מקודשת.

ב.

ההוא גברא דהוה קא שתי חמרא בחנותא

. מעשה באדם אחד שהיה שותה יין בחנות.

אתאי ההיא איתתא,

באה אשה אחת, ו

אמרה ליה: הב לי חד כסא!

תן לי כוס אחת של יין.

אמר לה: אי יהיבנא ליך מיקדשת לי?

אם אתן לך כוס יין, תסכימי להתקדש לי בו?

אמרה ליה: אשקויי אשקיין!

השקה תשקני.

אמר רב חמא: כל

"

אשקויי אשקיין

" -

לאו כלום הוא

. והאשה לא התרצתה לקידושין, ולפיכך היא אינה מקודשת.

ג.

ההוא גברא דהוה קא שדי תמרי מדקלא

. אדם אחד השליך תמרים מן הדקל לארץ.

אתאי ההיא איתתא,

באה אשה אחת,

אמרה ליה: שדי לי תרתי,

השלך לי שני תמרים.

אמר לה: אי שדינא ליך מיקדשת לי?

אם אשליך בעבורך, תסכימי להתקדש לי בהם?

אמרה ליה: שדי מישדא!

השלך תשליך.

אמר רב זביד: כל

"

שדי מישדא

" -

לאו כלום הוא,

ואינה מקודשת.

איבעיא להו

, נשאלה שאלה לבני הישיבה:

אם האשה היתה משיבה באחד משלושת המעשים הללו בלי לכפול את הלשון, כגון שהיתה עונה לו: "

הב

", או "

אשקי

",

ו

"

שדי

", ולא היתה כופלת את דבריה ["הבה מיהבה", "אשקויי אשקיין", "שדי מישדא"]

מהו הדין

בזה?

האם גם כאשר האשה אמרה פעם אחת "תן לי", אנו אומרים שהתכוונה לומר תן לי כמו שאמרתי ואל תתלוצץ עלי. או שמא, דוקא כפל לשון משמעותו תן לי כפי שאמרתי, אבל אם אמרה "תן לי" פעם אחת, כוונתה לומר תן לי כפי שאמרת אתה לשם קידושין?

אמר רבינא: מקודשת.

רב סמא בר רקתא אמר: תגא דמלכא!

הריני נשבע בכתר המלך:

אינה מקודשת.

והלכתא: אינה מקודשת.

ואגב שפסקנו כאן הלכה, פוסקת כאן הגמרא הלכות נוספות, בכמה אופני קידושי כסף שהוזכרו בסוגייתנו:

א.

והלכתא: שיראי לא צריכי שומא

.

המקדש אשה בשיראין אינו צריך לשום את דמיהן לפני הקידושין [ושלא כדברי רב יוסף לעיל ז ב].

ב.

והלכתא כרבי אלעזר

, שאמר [לעיל ח א] "התקדשי לי במנה" ונתן לה דינר אחד בלבד, הרי זו מקודשת מיד, ובלבד שישלים לה אחר כך למנה.

ג.

והלכתא כרבא אמר רב נחמן

[לעיל ח סוף עמוד א], שאם אמר לאשה "התקדשי לי במנה" והניח משכון עליו, אינה מקודשת, הואיל ומנה אין כאן, משכון אין כאן.

שנינו במשנה: האשה נקנית בכסף בשטר ובביאה.

עד כה ביארה הגמרא את דין קידושי כסף.

ועתה באה הגמרא לבאר את דין קידושי שטר:

תנו רבנן

:

קידושי אשה

בשטר

-

כיצד?

המקדש קטנה או נערה, על ידי קידושין שנותן לאביה - אם

כתב לו

המקדש לאבי הקטנה או הנערה

על הנייר או על החרס,

אף על פי שאין בו

[בנייר או בחרס]

שוה פרוטה

:

בתך מקודשת לי

.

או אם כתב לו:

בתך מאורסת לי

.

או אם כתב לו:

בתך לי לאינתו

[לאשה] -

ונתן את השטר לאבי הקטנה או הנערה -

הרי זו מקודשת.

מתקיף לה רבי זירא בר ממל

לדברי הברייתא, בקושיא:

האיך יתכן ששטר קונה בצורה כזאת?

הא לא דמי האי שטרא לשטר זביני,

הרי אין נוסח השטר הזה, דומה לנוסח שטר מכר של שדה -

שהרי

התם,

בקנין שדה, ה

מוכר

הוא זה ש

כותב לו

לקונה "

שדי מכורה לך

".

ואילו

הכא

, כאן, ה

בעל

, שהוא הקונה את האשה,

כותב

לו לאב [שהוא המקנה את בתו] "

בתך מקודשת לי

".

ומנין לנו שבנוסח כזה אפשר לקנות בשטר?

אמר רבא: התם

בשטר מכר, אנו מפרשים את אופן קניית השטר

מעניינא דקרא

, מתוך משמעות הכתוב בענין מכר [וכפי שיבואר להלן].

והכא,

וגם כאן, בקידושין, אנו מפרשים את אופן קניית השטר

מעניינא דקרא

, מתוך משמעות הכתוב בענין קידושין -

התם,

במכר,

כתיב

[ויקרא כה]: "

ומכר מאחוזתו

". ומשמע ש

במוכר תלה רחמנא

את עשיית הקנין, ולפיכך הוא זה שכותב את השטר. ולכן הוא כותב בו "שדי מכורה לך", ונותנו לקונה.

ואילו

הכא,

בקידושין,

כתיב

[דברים כב]: "

כי יקח

איש אשה". ומשמע ש

בבעל תלה רחמנא

את עשיית מעשה הקידושין. ולפיכך הבעל הוא זה שכותב את שטר הקידושיו, ולכן הוא כותב בו "בתך מקודשת לי", ונותנו לאביה, המקנה אותה לו.

ותמהינן: הרי

התם,

במכר,

נמי כתיב

[ירמיה לב] "

שדות בכסף יקנו

". כלומר, הקונים יקנו שדות בכסף, ומשמע שמעשה קניית השדה הוא על ידי קניית הקונה, ולא על ידי מכירת המוכר. ואם כן, מדוע המוכר הוא זה שכותב את השטר?

ומתרצינן: מאחר וכתוב בענין שדה "ומכר מאחוזתו", ומוכח מכאן שבשדה תלתה התורה את מעשה הקנין במוכר, לכן בהכרח, שבפסוק השני,

קרי ביה,

יש לך לקרוא את האמור בפסוק "שדות בכסף יקנו", כאילו נאמר "יקנו", בפת"ח, תחת האות י'. דהיינו, שהמוכרים הם אלו שיקנו את שדותיהם לקונים.

ודחינן את התירוץ:

מאי טעמא קרית ביה

"

יקנו

"? מדוע אתה קורא יקנו בפת"ח תחת האות י'? - הרי זה

משום דכתיב

בענין שדה "

ומכר

מאחוזתו", שמוכח ממנו שבמוכר תלה הכתוב את הקנין!

ואם כן קשה:

הכי נמי,

גם בענין קידושין,

קרי ביה,

תקרא את הפסוק "כי יקח" כאילו נאמר בו "כי

יקח

" בפת"ח תחת האות י'!

וכך תהיה משמעות הפסוק: כי יקיח איש [אבי נערה] אשה [את בתו] לבעל.

והראיה שאת מעשה הקידושין עושה אבי הנערה, מהא

דכתיב

[דברים כב] בפרשת מוציא שם רע, שאביה של הנערה אשר הוציא עליה בעלה שם רע [שזינתה בזמן אירוסיה], בא לבית דין, ואומר להם:

את

בתי נתתי לאיש הזה

, והוא שם לה עלילות דברים.

וכיון שאמר הכתוב "את בתי נתתי", מוכח שהאב הוא זה שמקנה את בתו לבעל!

ומכח קושיא זו נדחה התירוץ שיש לקרוא את הפסוק כאילו נאמר "שדות יקנו" בפת"ח, וחוזרת הקושיא, שאמנם במכר נאמר "ומכר מאחוזתו", אבל, הלא נאמר גם "שדות בכסף יקנו", ומשמע שקנין הקרקע תלוי בקונה ולא במוכר! ומדוע המוכר כותב את השטר?

אלא, אמר רבא

תירוץ אחר:

הלכתא נינהו!

כך נאמרה הלכה למשה מסיני, שבקידושי אשה הבעל הוא זה שכותב את שטר הקידושין. ואילו במכר שדה, המוכר הוא זה שכותב את שטר המכירה.

ואסמכינהו רבנן

-

אקראי

. חכמים הסמיכו וחיזקו את ההלכה הללו, שנאמרו למשה מסיני, על סמך הפסוקים "ומכר מאחוזתו", ו"כי יקח", אף על פי שאין הפסוקים הללו ראיה גמורה, שהרי מצינו פסוקים המורים אחרת.

ואיבעית אימא

תירוץ אחר:

התם נמי

, גם שם, בפסוק "שדות בכסף יקנו", שהבאנו ממנו ראיה שהקונה הוא זה שעושה את מעשה הקנין, ולפי זה הוא זה שצריך לכתוב את השטר - יש להוכיח מן הכתובים שאין הקונה כותב את השטר, אלא המוכר הוא זה שכותב אותו.

כי בספר ירמיה [פרק לב, מפסוק ו והלאה] מסופר, שהקב"ה ציוה את ירמיהו לקנות את שדהו של בן דודו, חנמאל בן שלם, אשר בענתות.

ואכן ירמיהו קנה ממנו את השדה.

וכך נאמר שם: ואקנה את השדה מאת חנמאל בן דודי.

ואקח את ספר

[שטר]

המקנה

.

כלומר, ירמיהו שהיה הקונה, קיבל את שטר המכירה מיד חנמאל שהיה המוכר.

ומוכח שגם בפסוק זה, המוכר הוא זה שכותב בשטר "שדי מכורה לך", ונותן אותו ללוקח.

אבל בקידושין נאמר "כי יקח", ולפיכך הבעל הוא הקונה, והוא הכותב בשטר "בתך מקודשת לי", ונותנו לאב. ועתה הגמרא מביאה מימרא של רב נחמן, בענין קידושי שטר:

אמר רבא אמר רב נחמן: כתב לו

הבעל, לאביה של הקטנה או הנערה,

על הנייר, או על החרס, אף על פי שאין בו שוה פרוטה

:

בתך מקודשת לי

.

או כתב לו:

בתך מאורסת לי

.

או "

בתך לי לאינתו

[לאשה] " -

הרי בין אם קבלת השטר נעשתה

על ידי אביה

, שהאב קיבל את השטר מידי הבעל.

ו

בין

אם קבלת השטר נעשתה

על ידי

האשה

עצמה,

שהיא קיבלה את השטר מידי הבעל, מדעתו של האב -

הרי היא

מקודשת

.

ובלבד שהקידושין היו

מדעתו

של האב.

כלומר, אף על פי שקבלת השטר יכולה להעשות על ידי הבת, אין הקידושין מועילים אלא אם כן נעשו מדעתו של האב.

והוא,

וכל זה מדובר, בבת

ש

עדיין

לא בגרה

, והאב הוא הזכאי בקידושיה. ולפיכך צריך שהקידושין יהיו מדעתו של האב.

במה דברים אמורים ששטר הכתוב בו "בתך מקודשת לי", הרי הוא שטר כשר, גם אם קבלתו הבת, מדעת אביה - כאשר הבת היא קטנה או נערה.

אבל משבגרה, ושוב אין לאביה זכות בקידושיה, צריך השטר להכתב לגביה, ולא לגבי אביה. ולכן, אם -

כתב לה

לאשה בוגרת

על הנייר או על החרס, אף על פי שאין בו שוה פרוטה: הרי את מאורסת לי

-

מקודשת

.

בין

אם קבלת השטר נעשתה

על ידי אביה

עבורה, ו

בין

אם קבלת השטר נעשתה

על ידי

האשה

עצמה.

ומועילה קבלת השטר על ידי אביה עבורה, רק אם הקידושין נעשו

מדעתה

של האשה.

כלומר, אף על פי שהאב יכול לקבל את שטר הקידושין, אין הקידושין מועילים אלא אם כן נעשו מדעת האשה עצמה, שהיא אמרה לו לקבלם.

והוא,

וכל זה מדובר, אחרי

שבגרה,

שאז הבת זכאית בקידושיה, ולפיכך צריך שהקידושין יהיו מדעתה. אבל לפני שבגרה, הקידושין נעשין מדעת האב, ואפילו בעל כרחה של הבת.

ועתה דנה הגמרא בשאלה האם שטר הקידושין צריך להכתב לשמה -

בעי

[שאל]

רבי שמעון בן לקיש: שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה

של האשה המתקדשת, אלא לשם אשה אחרת בעלת שם דומה, ונמלך בו המקדש מלקדשה, ורוצה עתה לתת את השטר הזה לאשה הזו -

מהו

דינו?

האם צריך שבשעת הכתיבה יהיה בדעתו של הבעל לכתוב את השטר הזה כדי לקדש בו את האשה הזאת. או שגם אם היתה דעתו בשעת כתיבת השטר לקדש בו אשה אחרת, ונמלך מלקדשה, יכול הוא עתה לתתו לאשה זו, אם יש לה שם דומה.

וצדדי הספק הם:

האם

הויות ליציאות מקשינן

. האם ראוי להקיש ולהשוות את דין ההויות [הקידושין], לדין היציאות [הגירושין], ולומר -