Kidouchin 7b — le Talmud en français

א. נחלקו רבי שמעון ורבי יהודה אימתי חל דין דיחוי על הקרבן.

דעת רבי שמעון שדין "דיחוי" נוהג רק לאחר שחיטת הקרבן. אבל בעוד הבהמה חיה, אין נוהג בה דין דיחוי, ואם חזרה הבהמה להיות ראויה לקרבן, אפשר להקריבה. ואילו רבי יהודה סובר שאפילו בעוד שהבהמה חיה נוהג בה דין דיחוי.

רבי יוחנן בסוגייתנו מדבר בבהמה חיה, ואומר שחל בה דין דיחוי. ולכן,

שמע מינה

מדבריו, שלדעתו גם

בעלי חיים

, קרבנות חיים, שעדיין לא נשחטו,

נדחים.

ב. יש אומרים שאין דין דיחוי נוהג אלא בקרבן שהיה ראוי להקרבה בשעה שהוקדש, ואחר כך, משהוקדש הוא נדחה, אז הוא נפסל עולמית. אבל קרבן שבשעת הקדשתו הוא לא היה ראוי להקרבה, לא נוהג בו דין "דיחוי". ולכן, אם לאחר זמן בטלה הסיבה שמנעה את הקרבתו בעת הקדשתו, אזי נעשה הקרבן כשר להקרבה [סוכה לג ב].

ורבי יוחנן בסוגייתנו אומר, שבהמה אשר בשעת הקדשתה היתה דחויה מהקרבה, שהרי רק חציה היתה אז קדושה, ואי אפשר אז להקריבה, חל בה דין דיחוי -

שמע מינה

, שלדעתו,

דיחוי מעיקרא

, בתחלת ההקדש -

הוי דיחוי.

ג.

ושמע מינה יש דיחוי בדמים

.

כלומר, בהמה שמלכתחילה לא חל עליה "קדושת הגוף", שיקריבו אותה עצמה, אלא רק חלה עליה קדושת דמים, שיביאו בדמיה קרבן אחר, גם היא נדחית לעולם, גם אם לאחר מכן יקדישו את כולה, ותהיה ראויה להקרב כולה על המזבח.

וכגון אם אחד השותפים בבהמה הקדיש את חלקו בבהמה, שאז אי אפשר להקריבה בשעת הקדשתה, בגלל שחלקה השני נשאר חולין, חל בה [על חציה הקדוש] "קדושת דמים" בלבד.

דהיינו, קדושת חציה של הבהמה מתבטאת בכך שהיא צריכה להמכר, ובחצי הדמים יביא קרבן אחר.

ומוכח מדברי רבי יוחנן כאן, כי על פי שהבהמה הזאת איננה עומדת להקרבה בשעת הקדשת חציה, בכל זאת חל בה דין דיחוי, ונדחית מן המזבח לעולם, גם כאשר יקדיש את חציה השני.

וזה דבר חידוש.

מפני שהיה אפשר לומר אחרת, שלא חל דין דיחוי אלא בדבר שחלה בו קדושת הגוף להקרב הוא עצמו, שאז, היות ונדחית קדושת הגוף מהקרבה, היא נדחית עולמית. אך לא כאשר הבהמה אינה יכול להתקדש כלל בקדושת הגוף להיקרב היא עצמה, שאז היה מקום לומר שאין זו "דחיה" הנעשית בקדושת הקרבן, לפי שלא חלה כלל קדושה של הקרבה עצמית בבהמה, ואין מה ש"נדחה". ועתה הגמרא מביאה את המשך דברי רבא [שאמר לעיל: "חצייך מקודשת לי" - אינה מקודשת]:

בעי

[הסתפק]

רבא

: הנותן לאשה פרוטה ואמר לה:

חצייך

מקודשת לי

בחצי פרוטה

.

וחצייך

השני מקודשת

ב

עוד

חצי פרוטה

-

מהו

הדין בזה?

וצדדי הספק הם:

האם

כיון דאמר לה

פעמיים "התקדשי לי

בחצי פרוטה

" על כל חצי וחצי מגופה, הרי

פסקה

בכך

למילתיה

, שבזה הוא חילק את קידושיו בה לשניים, כאילו היו אלו שני מעשי קידושין נפרדים, וכל אחד מהם בפני עצמו אינו מועיל כלום.

או דילמא

, יתכן והוא מקדש את האשה כולה במעשה אחד, בפרוטה שלמה. ומה שאמר פעמיים "חצייך בחצי פרוטה, וחצייך בחצי פרוטה" -

מונה והולך הוא

את שני חצאי הפרוטות, ומצרפם לפרוטה אחת. אך בסך הכל, כוונתו היא לקדש בפעם אחת את כל האשה, בפרוטה אחת.

וממשיך רבא ומסתפק:

אם תימצי לומר

, אם תפשוט את הספק הזה, ותאמר ש

מונה והולך הוא

, וקידושיו קידושין, אזי יש להסתפק ספק אחר: הנותן לאשה שתי פרוטות, ואומר לה:

חצייך

מקודשת לי

בפרוטה

אחת,

וחצייך

השני

בפרוטה

אחרת -

מהו

הדין בזה?

וצדדי הספק הם:

יתכן שדוקא באומר "חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה" נחשב הדבר שמונה והולך הוא את שני חצאי הפרוטות, משום שהכל יודעים שאי אפשר לקדש אשה בפחות משוה פרוטה, ולכן ידוע הדבר שהתכוין למעשה קידושין אחד, ובהכרח שמונה והולך הוא.

אבל, האומר "חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה", הרי הוא נתן בעד כל חצי אשה פרוטה שלמה.

ו

כיון דאמר לה

שהוא מקדש חציה

בפרוטה, ו

חזר ואמר שמקדש גם את חציה השני

בפרוטה

-

פסקה למילתיה!

יתכן והוא חילק בכך את קידושין בה לשני מעשי קידושין, כל אחד בחציה, ועשה כך מתוך שטעה לחשוב שאפשר לקדש חצי אשה ועוד חצי אשה בשני מעשי קידושין נפרדים.

ולפי הצד הזה, אין קידושיו קידושין. שהרי האומר לאשה "חצייך מקודשת לי", אינה מקודשת.

או דילמא

שמא

כל

אדם שבדעתו לסיים את הקידושין

ביומיה

[באותו היום], אנו אומרים שמלכתחילה הוא התכוין לעשות מעשה קידושין אחד, ו

מונה והולך הוא

את מעשה קידושיו בשני חצאיה כמעשה אחד מתמשך, ולכן קידושיו קידושין.

וממשיך רבא ומסתפק:

אם תימצי לומר

, אם תפשוט ספק זה, ותאמר ש

כל

אדם שבדעתו לסיים את הקידושין

ביומיה, מונה והולך הוא,

והרי היא מקודשת במעשה קידושין אחד, עדיין יש להסתפק ספק אחר:

הנותן לאשה שתי פרוטות ואומר לה: התקדשי לי

חצייך בפרוטה

אחת

היום, וחצייך בפרוטה

השניה

למחר

-

מהו

הדין בזה?

וצדדי הספק הם:

האם,

כיון דאמר לה

"חצייך השני

למחר

", הרי אין בדעתו לסיים את הקידושין היום, אלא

פסקה

, הוא חילק בכך את מעשיו לשני מעשי קידושין נפרדים, שאחד יחול היום על חציה של האשה, והשני יחול מחר על חציה השני, ואם כן לא חלו קידושיו, לפי שאי אפשר לקדש חצי אשה.

או דילמא

[שמא]

הכי קאמר לה

, כך התכוין לומר לה: אני מקדש אותך במעשה קידושין אחד, ב

קדושין

ש

מתחלו מהאידנא, ומגמר לא ניגמרו עד למחר

. שתחילת מעשה הקידושין יתחיל היום בחצייך הראשון, אך לא יסתיימו לחול עליך עד למחר, כשיחולו על שני חצאייך. ונמצא שהכל הוא מעשה קידושין אחד על אשה שלמה, ולפיכך קידושיו קידושין.

וספק נוסף מסתפק רבא:

הנותן לאשה פרוטה ואומר לה: התקדשי לי

שני חצייך בפרוטה

-

מהו

הדין בזה?

האם יתכן, ש

הכא

כאן שאמר לה בדיבור אחד "שני חצייך",

ודאי בחד זימנא קאמר לה

, בבת אחת התכוין לקדש אותה.

או דילמא

[שמא]

אין אשה מתקדשת לחצאין כלל

, אפילו כאשר הזכיר את שני חצאיה בדיבור אחד.

ומסקינן:

תיקו!

תעמוד שאלה זו בספק.

ועתה הגמרא מביאה ספיקות נוספים שהסתפק רבא ושאר אמוראים בענין קידושי כסף, כעין הספיקות שלעיל:

בעי

[הסתפק]

רבא

: שני בנים גדולים שעשו את אביהם שליח לקדש להם נשים, והלך האב ונתן פרוטה לאדם אחר, אביהן של שתי בנות קטנות, שהאב זכאי בקידושיהן, ואמר לו:

שתי בנותיך

הקטנות

מקודשות לשני בני בפרוטה

זאת -

מה

הדין בזה?

האם

בתר נותן ומקבל אזלינן

, בקידושי כסף אנו הולכין אחר נותן כסף הקידושין ואחר המקבלו. וכאן הרי אבי הבנים נתן פרוטה שלמה, וכן אבי הבנות קיבל פרוטה שלמה,

והאיכא ממונא

, והרי יש כאן פרוטה שלמה שהיא בכלל "ממון", שאפשר לקדש בו את האשה.

או דילמא

[שמא] אין הולכין בקידושין אחר הנותן והמקבל, אלא

בתר דידהו אזלינן

, הולכים אחר האנשים המקדשים ואחר הנשים המתקדשות,

והא ליכא

, הרי אין כאן פרוטה שלמה מצדו של כל אחד מהם [אלא חצי פרוטה של בן אחד לבת אחת].

ומסקינן:

תיקו!

תעמוד שאלה זו בספק.

בעי רב פפא

: הנותן פרוטה לאדם, ואומר לו:

בתך ופרתך

קנויות לי

בפרוטה

[את בתך אני מקדש, ואת פרתך אני קונה] -

מהו

הדין בזה?

מי אמרינן

, האם אנו אומרים שהוא התכוין לומר:

בתך בחצי פרוטה, ופרתך בחצי פרוטה

. ולא קנה כלום.

או דילמא

[שמא] אנו אומרים, שודאי המקדש את האשה יודע שאין קידושין חלים בפחות משוה פרוטה. ולכן הוא התכוין לומר:

בתך

תהיה מקודשת לי

בפרוטה, ו

אילו

פרתך

תהא קנויה לי

במשיכה.

ומסקינן:

תיקו.

בעי רב אשי

: הנותן פרוטה לאדם, ואמר לו:

בתך וקרקעך

קנויים לי

בפרוטה

זאת -

מהו

הדין בזה?

האם אנו אומרים שהוא התכוין לומר:

בתך בחצי פרוטה, וקרקעך בחצי פרוטה.

ולא קנה כלום.

או דילמא

[שמא] אנו אומרים, ודאי המקדש את האשה יודע שאין קידושין חלים בפחות משוה פרוטה, וכך הוא התכוין לומר:

בתך

מקודשת לי

בפרוטה, וקרקעך

תיקנה לי

ב

קנין

חזקה

, כאשר אחזיק בה [לאחר זמן].

ומסקינן:

תיקו.

ההוא גברא דאקדיש בשיראי

. מעשה באדם שקידש אשה בבגדים של משי, שודאי הם שוים יותר מפרוטה, אך לא היה ידוע בבירור בשעת הקידושין מה ערכם.

רבה אמר: לא צריכי שומא

. אין צורך שישומו שמאים את ערך השיראין לפני שהאשה תקבלם.

רב יוסף אמר: צריכי שומא

. צריך שישומו אותם שמאים לפני שהאשה תקבלם. וכאן, כיון שהאשה קיבלה אותם בלא שומא, אין היא מקודשת. וטעם הדבר יבואר מיד בסמוך.

והגמרא מבארת באיזה מקרה נחלקו רבה ורב יוסף:

אי

, אם היה מדובר

ד

המקדש

אמר לה

לאשה: התקדשי לי בשראין הללו

בכל דהו

, ככל שהם שווים - אזי

כולי עלמא לא פליגי דלא צריכי שומא

. הכל מודים שאין צורך לשום את השיראין לפני שהאשה תקבלם, שהרי ודאי הם שוים יותר מפרוטה, והאשה מתקדשת בשוה פרוטה.

ו

אי

ואם היה מדובר

דאמר לה

"התקדשי לי ב

חמשין

זוז, והרי לך שיראין אלו בדמיהם",

ו

אחרי שהיא קבלה אותם התברר שהם

לא שוו חמשין

-

ודאי שגם במקרה זה אין מחלוקת שאינה מקודשת, כי

הא לא שוו!

שהרי אין השיראין שוים חמישים זוז, והאשה לא התרצתה להתקדש אלא בחמישים זוז ולא בפחות. ולכן הכל מודים שאינה מקודשת.

כי פליגי

, בכך נחלקו,

דאמר

לאשה: התקדשי לי ב

חמשין

זוז, והרי לך שיראין אלו בדמיהן.

ו

אחרי הקידושין התברר שהשיראין אכן

שוו חמשין.

רבה אמר, לא צריכי

השיראים

שומא

לפני הקידושין,

דהא

, היות ובסופו של דבר התברר שאכן הם

שוו חמשין.

רב יוסף אמר צריכי שומא

לפני הקידושין -

כיון דאיתתא

[שאשה]

לא בקיאה בשומא,

לכן אם לא שמו את ערך השיראין לפני הקידושין

לא סמכה

האשה

דעתה

להאמין בשעת הקידושין שאכן השיראין שוים חמישים זוז, ואינה גומרת בדעתה להתקדש לו.

ומביאה הגמרא דעה אחרת בהסבר מחלוקתם של רבה ורב יוסף:

איכא דאמרי

, יש אומרים, שאף כאשר המקדש אמר לה "התקדשי לי

בכל דהו

" -

נמי פליגי!

רב יוסף אמר

, אף בזה צריך שומא לפני הקידושין, משום ש

שוה כסף הרי הוא ככסף

-

מה כסף דקיץ

, כשם שכסף ערכו הוא קצוץ וידוע לכל -