Kidouchin 74a — le Talmud en français

והוינן בה:

וניחזא, זוזי ממאן נקט

[נראה, דהיינו, נשאל את המוכר, ממי קיבל את המעות]. שהרי ודאי הוא זכור ממי קיבל את המעות - אף לאחר שיצא המקח מתחת ידו. ועל פי זה נדע למי הוא מכר, שודאי מכר לזה שנתן את המעות. ומדוע אינו נאמן המוכר לאחר שיצא המקח מידו?

ומשנינן:

לא צריכא

, מדובר כאן, בכגון

דנקט

[קיבל] המוכר

זוזי מתרוייהו, ואמר: חד

נתן לי את המעות

מדעתאי

[מרצוני],

וחד

נתן לי

בעל כורחי

.

ו

מאחר שכבר אין המקח תחת ידו, כבר

לא ידיע

[אינו זוכר המוכר]

הי

[מי] מהם נתן לו

מדעתו, והי

נתן לו

שלא מדעתו

.

ומביאה הגמרא את המשך אותה הברייתא: שני בעלי דינים שכל אחד מהם אומר: אני זכיתי בדין! -

נאמן

ה

דיין לומר: ל

בעל דין

זה זיכיתי, ו

לבעל דין

זה חייבתי!

במה דברים אמורים

שנאמן הדיין, בזמן

שבעלי דינים

עדיין

עומדים לפניו

. כי כל זמן שלא יצאו מלפניו, עדיין עליו לזכור את מי זיכה ואת מי חייב.

אבל

אם כבר

אין בעלי דינים עומדים לפניו, אינו נאמן

, לפי שאחר שיצאו מלפניו, כבר אין מוטל עליו לזכור את פסק הדין.

והוינן בה:

וניחזי זכותא מאן נקיט!?

נבדוק מי מחזיק בידו את שטר פסק הדין של הזכות, ואיזה מקום יש להסתפק בדבר?

ומשנינן:

לא צריכא, דקריע

[נקרע] שטר

זכותייהו

.

ושוב תמהינן: לשם מה צריך להאמינו למי זיכה?

וניהדר ונידיינינהו!

שהרי יכול הדיין לשוב ולדונם, ועל ידי כן יתברר מי החייב ומי הזכאי.

ומשנינן: הכא במאי עסקינן,

בשודא דדייני

.

במקרה שלא היתה דרך להכריע את הדין על פי משפטי הממון. ובכגון זה, נפסק הדין על פי ראות עיני הדיין, ולמי שיתנדב לב הדיין לומר שנראים הדברים שהוא בעל הממון, הרשות בידו לזכותו.

וכיון שפסק לטובת אחד מהם, שוב אין הוא רשאי לחזור בו. ולפיכך אין מסכימים בעלי הדין לדון מחדש, שמא עתה יטה לבו לצד אחר.

אמר רב נחמן: שלשה נאמנין

להעיד

על ה

ולד שהוא

בכור

[ליטול פי שנים בירושת אביו]. ו

אלו הן: חיה

[מיילדת],

אביו, ואמו

.

ה

חיה

נאמנת רק

לאלתר

, בסמוך ללידה. וכבר התבאר דין זה לעיל.

אמו

נאמנת להעיד עליו,

כל שבעה

ימים מהלידה. לפי שעדיין אין אביו מכירו. שהרי עוד לא יצא מתחת ידי אמו להכנס לברית. אבל מזמן שאביו מכירו, שוב אין אמו נאמנת.

ואביו

נאמן עליו

לעולם

. ונאמנות זו נדרשת בלימוד מן התורה.

כדתניא

: כתיב [דברים כא יז] "כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים". ודרשינן: "

יכיר

" -

יכירנו לאחרים!

כלומר, יעיד עליו האב לאחרים שהוא הבכור, ומכאן למדנו שנתנה התורה כח נאמנות מיוחד לענין בנו.

מכאן אמר רבי יהודה: נאמן אדם לומר: זה

הוא

בני

ה

בכור!

וכשם שנאמן לומר

"

זה בני בכור

",

כך

גם

נאמן

הוא לפוסלו, ויכול

לומר

האב הכהן "

זה

בני הוא

בן גרושה, וזה בן חלוצה

", ויהיה נאמן לחללו מהכהונה.

וחכמים אומרים

: אף שנאמן האב על בנו לומר שהוא בכור,

אינו נאמן

לומר עליו שהוא בן גרושה ולפוסלו מהכהונה.

שנינו במשנה:

אבא שאול היה קורא לשתוקי

\- "

בדוקי

".

והוינן בה:

מאי

"

בדוקי

"?

אילימא, שבודקין את אמו

ושואלים אותה ממי נתעברה,

ואומרת

"

לכשר נבעלתי

", שהיא נאמנת להכשיר בכך את הולד -

ו

כמאן

סבר אבא שאול -

כרבן גמליאל

במסכת כתובות, שאמר: נאמנת! - הרי אי אפשר לומר כך.

שהרי כבר

תנינא

לדין זה

חדא זימנא

, ולשם מה חזר רבי ושנאו כאן שוב? והרי היה לו להביא את אבא שאול בסמוך לדברי רבן גמליאל, ולומר שכך סובר גם אבא שאול.

דתנן

במסכת כתובות: אשה פנויה ש

היתה מעוברת, ואמרו לה

: "

מה טיבו של עובר זה

"?

ואמרה להם: מאיש פלוני

נתעברתי,

וכהן הוא

[כלומר, מיוחס וכשר] -

רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים

: הרי היא

נאמנת

. והניחה הגמרא שהיא נאמנת על כשרותה, וכמו כן מכשירים את הולד על פיה.

ורבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין

. שאינה נאמנת להכשירו, אלא פסול הוא מספק, כשתוקי.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן גמליאל

, שנאמנת.

ומשנינן: הוצרך רבי לשנות פעמיים דין זה

; חדא להכשיר בה, וחדא להכשיר בבתה

.

כי במשנה שם לא האמינה רבן גמליאל, אלא כלפי עצמה. שאם נבעלה לחלל או למי שאסור עליה, הרי היא נאסרת להנשא לכהן, וכן אם היא כהנת הרי היא נאסרת באכילת תרומה. ועל כך אמר רבן גמליאל: נאמנת היא לומר לכשר נבעלתי, ואינה מתחללת מן הכהונה, כיון שטענת ברי שלה מצטרפת לחזקת כשרות שלה.

אבל אינה נאמנת לומר שנתעברה מכשר, לענין הכשר העובר [אם הוא נקבה] להנשא לכהן, כיון שלעובר אין חזקת כשרות.

ודוקא לגבי עצמה היא נאמנת, משום שיש לה חזקת כשרות. שהרי עד שלא נבעלה לו, ודאי היתה כשרה. אבל לעובר לא היתה מעולם חזקת כשרות.

ועל זה הוסיף אבא שאול במשנתנו, שנאמנת האם לומר אף על הולד שהוא כשר.

ושוב מקשינן:

הניחא למאן דאמר

שם בכתובות, שאף

לדברי

רבן גמליאל

המכשיר

בה

ומאמינה שנבעלה לכשר, הרי הוא

פוסל בבתה

, כי לפי שאין לבת חזקת כשרות, חיישינן שאביה פסול, כמבואר, שפיר הוסיף התנא את שיטת אבא שאול במשנתנו, החולקת על רבן גמליאל, ומכשירה גם את בתה.

אלא למאן דאמר

שם, "

לדברי

רבן גמליאל

המכשיר בה

, אף

מכשיר בבתה

", אם כן,

אבא שאול

-

מאי אתא לאשמועינן?

והלא כבר שמענו זאת מדברי רבן גמליאל.

ומשנינן:

דאבא שאול עדיפא מדרבן גמליאל

. שמדברי אבא שאול שמענו חידוש גדול יותר מאשר בדברי רבן גמליאל.

דאי מהתם

, מרבן גמליאל,

הוה אמינא

, דוקא

התם

הכשיר רבן גמליאל אותה ואת העובר, משום דאיירי במקום

שרוב

בני האדם שם

כשרין אצלה

. כגון שהיא פנויה, ורוב אנשי העיר כשרים לכהונה, ואינם חללים.

אבל היכא דרוב

בני המקום

פסולים אצלה

, כגון שהיא ארוסה, ומלבד הארוס כל העולם אסור עליה משום אשת איש; או אף בפנויה, וכגון שרוב אנשי העיר פסולים לכהונה,

אימא, לא

תהיה נאמנת להעיד כנגד הרוב שמכריע שנבעלה לפסול.

הלכך

צריכא

ליה לאבא שאול להשמיענו, שאף נגד רוב פסולים נאמנת לומר שלכשר נבעלה.

אמר רבא: הלכה כאבא שאול!

מתניתין:

כל האסורים לבא בקהל

, כגון ממזרים ונתינים ושתוקים ואסופים,

מותרים לבא זה בזה

. ואף ממזר שהוא ודאי פסול, מותר בשתוקים ואסופים שהם ספק פסולים. משום שלא אסרה תורה את הממזר אלא בקהל ודאי ולא בקהל ספק.

רבי יהודה אוסר

. ובגמרא תבואר שיטתו.

רבי אליעזר

אומר: ודאן

[ודאי] של הפסולים

בודאן

פסולים,

מותר

. כגון ממזר ונתין ששניהם פסולים לקהל בתורת ודאי, הרי הם מותרים זה בזה.

אבל

ודאן

של הפסולים

בספיקן

של הפסולים, כגון ממזר ונתין בשתוקית ואסופית -

ו

כן

ספיקן, בודאן

, כגון שתוקי ואסופי בממזרת ונתינה -

ו

כן

ספיקן בספיקן

, כגון שתוקי בשתוקי, או אסופי באסופית, או שתוקי באסופית, או אסופי בשתוקית -

לכל אלו

אסור

לבא זה בזה, שמא אחד מהם פסול, והשני כשר. דסבר רבי אליעזר, שהממזר אסור אף בקהל ספק.

ואלו הן הספיקות: שתוקי

שלא נודע מי הוא אביו, ושמא פסול הוא ;

אסופי

שלא נודע מי הם אביו ואמו, ושמא פסולים הם ;

וכותי

הם בני עם שהביא סנחריב מכותה, והושיבם בערי שומרון, ונתגיירו מאימת האריות ששילח ה' בהם. ובגמרא יבואר מהו ספיקם.

גמרא:

שנינו במשנה: כל האסורין לבא בקהל, מותרים לבא זה בזה.

והוינן בה:

מאי כל האסורין לבא בקהל?

אילימא, ממזירי ונתיני שתוקי ואסופי?

הא

כבר

תנא ליה ברישא

במשנה הקודמת: "

ממזירי ונתיני שתוקי ואסופי, מותרין לבא זה בזה

". ולמה הוצרך לשנות שוב דין זה?

ותו

קשיא: אם כן, מה דקתני "

רבי יהודה אוסר

",

אהייא

[על מה] נחלק רבי יהודה ואסר? -

אילימא אודאן בספיקן

נחלק רבי יהודה, ואסר ממזר בשתוקי ואסופי, הרי אי אפשר לומר כן.

ד

הא מדקתני

ב

סיפא: רבי אליעזר אומר: ודאן בודאן מותר, ודאן בספיקן וספיקן בספיקן אסור

",

מכלל דרבי יהודה לא סבירא ליה הכי

, אלא הוא מתיר אף ודאי ממזר בספק ממזר.

וכי תימא

, הא דקתני "

רבי יהודה אוסר

" קאי

אגר בממזרת

, ורבי יהודה לשיטתו [עב ב] ש"קהל גרים" נמי איקרי קהל, ואף הם אסורים בממזרת - אין לפרש כן.

דהרי

מידי

האם "

גר

מותר

בממזרת

"

קתני

בדברי תנא קמא, שנאמר שעל זה נחלק רבי יהודה?

והלא "

כל האסורין לבא בקהל

מותרין זה בזה"

קתני!

ואין הגר בכלל, שהרי הוא מותר לבא בקהל.