Kidouchin 6b — le Talmud en français

לא אמר

[לא כתב] לה גט כראוי,

ולא

הועיל גט זה

כלום!

כי זהו לשון שחרור שפחה מעבדותה, ואין זה לשון גירושי אשה.

וכן, אין ספק שאם

אמר לה לשפחתו

כתב לשפחתו הכנענית בגט:

הרי את מותרת לכל אדם

ודאי ש

לא אמר ולא כלום

. כי זהו לשון גירושין, ולא לשון שחרור שפחה.

[ואף על פי שהמשחרר את שפחתו הכנענית הרי היא מותרת מכאן ואילך להנשא לישראלים, בכל זאת אין זה לשון שחרור, כי אדרבה יש גם צד איסור בדבר, שהרי שפחה מותרת לעבדים, ומשעה שהיא משתחררת, היא נאסרת עליהם. רש"י].

אבל אם

אמר לה לאשתו

"

הרי את לעצמך

", בכגון זה יש להסתפק -

מהו

הדין?

מי אמרינן: למלאכה קאמר לה

האם אנו מפרשים שהתכוון שמלאכתה [מעשה ידיה] בלבד תהיה שייכת לעצמה.

או דילמא

[שמא]

לגמרי קאמר לה

שתהיה שייכת לעצמה לגמרי, אפילו לענין להנשא לאחר, והוא לשון גירושין.

אמר ליה רבינא לרב אשי: תא שמע

, בוא ושמע ראיה ממשנה במסכת גיטין, ש"הרי את לעצמך" הוא לשון גירושין גמורין:

דתנן

[גיטין פה ב]:

עבד כנעני גופו קנוי לבעלים. והיינו, שמלבד זה שמעשה ידיו שייכים לאדונו, גם גופו שייך לו, והרי הוא כשורו וחמורו. וכתוצאה מכך שגופו שייך לבעליו, הרי הוא אסור להנשא עם בת חורין.

ושנינו:

גופו

[עיקרו]

של גט שחרור

, כך כתוב בו:

הרי אתה בן חורין

, או

הרי אתה לעצמך.

השתא

ועכשיו יש להוכיח מכאן, ש"הרי את לעצמך" הוא לשון גירושין גמורים גם באשה:

שהרי,

ומה עבד כנעני, דקני ליה גופיה,

בכל זאת

כי

כאשר

אמר ליה "הרי אתה לעצמך"

\-

לגמרי קאמר ליה

שגופו משוחרר, והרי הוא מותר בבת חורין, ולא לענין מעשה ידיו בלבד אמר לו -

לגבי

אשה, דלא קני ליה גופה,

וכי

לא כל שכן

שאין הכוונה בלשון זו למעשה ידיה בלבד, אלא אף לענין נישואין?!

ומכאן מוכח, ש"הרי אתה לעצמך" הוא לשון גירושין גמורין.

ועתה, אגב שדיברנו כאן בענין לשון שטר שחרור, מביאה הגמרא לשון שטר שחרור שיש לדון בו אם הוא מועיל או לא:

אמר ליה

, שאל

רבינא

שאלה

לרב אשי

: אדם ש

אמר לעבדו

הכנעני

"אין לי עסק בך"

\-

מאי?

מה דינו?

וצדדי הספק הם:

מי

[האם]

אמרינן

"

אין לי עסק בך לגמרי

"

קאמר ליה,

שכך היא משמעות דבריו, ונעשה העבד בן חורין גמור, ומותר בבת חורין.

או דילמא

, שמא

למלאכה

בלבד

קאמר ליה

שמא משמעות דבריו של האדון היא שאין לו עסק במלאכתו של עבדו, אבל עדיין גופו קנוי לאדון, ואסור העבד בבת חורין.

אמר ליה רב נחמן לרב אשי, ואמרי לה

, ויש אומרים, ש

רב חנין מחוזאה

הוא שאמר

לרב אשי: תא שמע

, בוא ושמע ראיה ש"אין לי עסק בך" - הוא לשון שחרור גמור:

המוכר עבדו לעובד כוכבים, קנסוהו חכמים, וחייבוהו לפדותו אפילו אם הנכרי דורש פי עשרה מדמיו, משום שבמכירתו לעובד כוכבים הוא גרם שהנכרי ימנע מן העבד לקיים מצות.

ושנינו בברייתא:

המוכר עבדו לעובד כוכבים

, וברח העבד מהעובד כוכבים, או שהמוכר פדה אותו כדין - קנסו חכמים את המוכר, ש

יצא

העבד

לחרות

. והאדון הראשון לא יכול לשעבד אותו אליו עוד.

ו

אף על פי שהעבד יצא לחירות,

צריך

הוא לקבל

גט שחרור מרבו הראשון

[הישראל שמכרו], כדי שיהיה מותר בבת חורין.

ו

אמר רבן שמעון בן גמליאל

: זה שאמרנו שצריך גט שחרור מרבו הראשון -

במה דברים אמורים, שלא כתב עליו

אדונו "

אונו

" [שטר שחרור, בנוסח שיבואר בגמרא מיד].

אבל

אם לאחר שמכרו,

כתב עליו

אדונו הראשון "

אונו

" [שטר] -

זהו שחרורו.

ומבארת הגמרא:

היכי דמי

"

אונו

", מהו אותו "אונו" שאמר רבן שמעון בן גמליאל?

אמר רב ששת: דכתב ליה

האדון הראשון בשטר:

כשתברח ממנו

, מן הנכרי -

אין לי עסק בך!

ומוכח מכאן ש"אין לי עסק בך" הוא לשון שחרור גמור, והעבד מותר בבת חורין.

והגמרא חוזרת לעסוק בקידושי כסף [ששנינו במשנתנו: האשה נקנית בכסף ובשוה כסף], ומביאה מימרא של אביי, בענין קידושין בכסף שאינו בעין, כמו המקדש בכספי הלואה, או בהנאה שיש במחילת הלואה -

אמר אביי: המקדש

את האשה

במלוה

שהלוה לה, כגון שבעבר הוא הלוה לה כסף, ועכשיו הוא בא לקדשה באותו הכסף, כאשר הוא אומר לה שיהיה כסף המלוה שלה, ולא תצטרך לפרעו -

אינה מקודשת!

מפני שמעות המלוה הם קנויים ללוה, ויכול הוא להוציאם לצורכו, ואינו חייב להחזירם בעין, אלא יכול לפרוע דמים אחרים. וקידושי כסף נלמדים בגזירה שוה "קיחה" "קיחה" משדה עפרון, שהקונה נותן למקנה כסף או שוה כסף ששייך לקונה. ולפיכך האשה אינה מתקדשת במעות ההלואה, כיון שהם כבר אינם שייכים למלוה. אבל, המקדש את האשה

בהנאת מלוה

-

מקודשת

.

[והגמרא תבאר מיד מה היא "הנאת מלוה"].

ו

אולם,

אסור לעשות כן

, לקדש בהנאת מלוה,

מפני

שיש בזה איסור

הערמת ריבית

מדרבנן, כפי שיבואר להלן:

והוינן בה:

האי הנאת מלוה

שקידש בה את האשה -

היכי דמי?

במה מדובר?

אילימא דאזקפה

, אם נאמר שתחילה, בשעה שהלוה לאשה את הכסף, הוא זקף עליה חיוב ריבית עבור ההלואה, וכגון

דאמר לה

: הריני מלוה לך

ארבעה

זוזים, ותפרעי לי

ב

עבורן

חמשה

זוזים [עבור ההנאה שאת נהנית מזה שהלויתיך]. ולאחר מכן, בשעה שבא לקדשה הוא מוחל לה על הזוז החמישי שהתחייבה לשלם לו עבור הנאת ההלואה -

אי אפשר לומר כן, משני טעמים:

א.

הא

, זוז חמישי זה -

ריבית מעלייתא הוא

, ולא הערמת ריבית! כיון שבשעת ההלואה האשה התחייבה לשלם יותר ממה שקיבלה, הרי זו ריבית גמורה, האסורה מן התורה, ולא יתכן שאביי יכנה אותה כ"הערמת ריבית" בלבד [כלומר, שהאדם מערים ולוקח ריבית שאינה אסורה מדאורייתא]!

ב.

ועוד,

מאחר שהמלוה מקדש את האשה בזוז החמישי שהיא חייבת לו, וזוז זה גם הוא אינו בעין, כמו שההלואה עצמה אינה בעין, אם כן

היינו

מקדש ב

מלוה!

והואיל וכבר אמר אביי שהמקדש במלוה אינה מקודשת, מדוע הוא אמר שהמקדש בהנאת מלוה היא כן מקודשת?

ולכן הגמרא מבארת את "הנאת מלוה" באופן אחר:

לא צריכא, דארווח לה זימנא

.

מדובר באופן שהמלוה מרחיב לה את זמן ההלואה. כגון, שהלוה לה על מנת שתפרע לו כעבור שנה את אותו הסכום שלותה ממנו, ועתה, בשעת הקידושין, הוא מרחיב את זמן הפרעון, שתוכל לפרוע את החוב כעבור שנתיים, ואומר לה: התקדשי לי בהנאה זו, שהיית מסכימה לשלם פרוטה לאדם אחר, כדי שיפייסיני להרחיב את זמן ההלואה. או שהיית משלמת את אותה פרוטה לי עצמי, כדי שאתפייס להרחיב לך את זמן הפרעון.

ומאחר שאין המלוה מקדש את האשה בעצם המעות [שאינן קיימות עתה], אלא בהנאה הבאה לאשה מחמת הרחבת הזמן, לפיכך הרי היא מקודשת, כי הנאה זו קיימת עתה, והיא שוה פרוטה.

ואין זו ריבית גמורה, מפני שהאשה לא נתנה לאיש שום ממון תמורת הרחבת הזמן, אלא רק התקדשה לו במקום לתת לו פרוטה לרצותו שיתפייס להרחיב לה את זמן הפרעון. והקידושין אליו אינם "ממון", ודבר זה אינו נחשב ריבית מן התורה, אלא איסורו הוא מדרבנן, מצד "הערמת ריבית".

[וכל שכן אם המלוה מחל לאשה את כל החוב ומקדשה בהנאה, הרי היא מקודשת. ורק כשמקדש במעות המלוה עצמן אז היא אינה מקודשת, מפני שמעות הקידושין אינן קיימות עתה. רש"י].

והגמרא מביאה מימרא של רבא על מקרה נוסף של נתינת כסף, שיש לדון האם הוא מועיל בקידושין:

אמר רבא

: אדם האומר לאחר:

הילך מנה

במתנה

על מנת שתחזירהו לי

לאחר זמן -

אם נתן את אותו מנה

במכר

[עבור קנית קרקע, הנקנית בכסף] -

לא קנה

באותו מנה את הקרקע, מפני ש"מתנה על מנת להחזיר" אינה מתנה, ואין כאן נתינת מעות.

וכן אם נתן את המנה

ב

עבור קידושי

אשה

-

אינה מקודשת

, מאותו הטעם.

וכן אם נתן את המנה לכהן

ב

כדי לקיים מצות

פדיון הבן

-

אין בנו פדוי,

מאותו הטעם.

אבל,

בתרומה,

אם נתן את התרומה לכהן על מנת שיחזירנה לו לאחר מכן -

יצא

בכך

ידי

מצות

נתינה

.

ואחרי שהכהן יחזירה לו, הרי היא שלו, ויכול למוכרה לכהנים ולהשתמש בדמיה.

[והגמרא להלן תמהה, במה שונה תרומה משאר הדברים].

ואסור לעשות כן

, לתת לכהן את התרומה על מנת שיחזירנה לו,

מפני

שהוא

נראה ככהן המסייע

לבעלים לדוש ולזרות את התבואה, בעודה

בבית הגרנות

[בגורן] כדי שלאחר מכן, כשהתבואה תתחייב בתרומות ומעשרות, הבעלים יתנו לו את התרומה עבור עזרתו, ולא יתנוה לכהן אחר.

וכיוצא בזה כהן המקבל מן הישראל תרומה על מנת להחזיר, עושה כן כדי שבפעם אחרת הישראל יתן לו תרומה במתנה גמורה.

ואסור לכהנים לסייע לישראל בכדי לקבל ממנו לאחר מכן את התרומה, משום הזלזול שבדבר. ועל כהנים העושים כן נאמר [מלאכי ב]: "שחתם את ברית הלוי".

עד כאן דברי רבא.

והגמרא מתקשה בדבריו, במה שונה תרומה משאר הדברים הנזכרים:

ותמהינן:

מאי קסבר רבא?

אי קסבר

"

מתנה על מנת להחזיר

"

שמה מתנה

, ולכן אמר רבא שהנותן תרומה לכהן על מנת להחזיר, יצא ידי חובתו. אם כן קשה:

אפילו

ב

כולהו

בכל הדברים שהזכיר רבא,

נמי

נאמר שמתנה על מנת להחזיר הרי היא כמתנה גמורה!

ומדוע אמר רבא שבמכר לא קנה, ובאשה אינה מקודשת, ובפדיון הבן אין בנו פדוי?

ואי קסבר

רבא שמתנה על מנת להחזיר

לא שמה מתנה,

ולכן אמר שבמכר לא קנה, ובאשה אינה מקודשת, ובפדיון הבן אינו פדוי - אם כן קשה:

[א]

אפילו

ב

תרומה נמי

, גם הנותן תרומה לכהן במתנה על מנת להחזיר -

לא

יצא בכך ידי חובתו! ומדוע אמר רבא שבתרומה יצא?

[ב]

ועוד, הא רבא

בעצמו

הוא דאמר: מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה!

דאמר רבא

: האומר לחבירו בחג הסוכות:

הילך אתרוג זה

במתנה, כדי שתוכל לקיים מצות נטילת לולב ואתרוג,

על מנת שתחזירהו לי

לאחר קיום המצוה -

אם

נטלו

חבירו

והחזירו

אחר כך -

יצא

ידי מצות נטילת לולב.

ואם לאו

, אם לא החזירו לאחר הנטילה -

לא יצא

ידי נטילת לולב ואתרוג, מפני שהתברר למפרע שהאתרוג היה גזל בידו בשעת קיום המצוה. שהרי הנותן לא נתנו אלא בתנאי שיקבלו בחזרה לאחר מכן. ומדברי רבא אלו מוכח שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, ואם כן קשה: מדוע הנותן מנה לחבירו על מנת להחזיר, במכר לא קנה, ובאשה אינה מקודשת, ובפדיון אין בנו פדוי?

אלא, אמר רב אשי

: בהכרח שלא אמר רבא את המימרא דלעיל. אלא כך אמר רבא:

בכולהו

, בכל הדברים שהזכרנו לעיל [במכר, בפדיון הבן, ובתרומה], אם נתן מתנה על מנת להחזיר -

קני

.

כי מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה.

לבר

[חוץ]

מ

אשר קידושי

אשה, לפי שאין אשה נקנית ב

קנין

חליפין

.

ואילו הנותן לאשה מתנה על מנת להחזיר, הרי זה דומה לקנין חליפין. לפי שכך היא הרגילות בקנין חליפין, שהקונה נותן סודר למקנה, והמקנה אוחז בו, ומחזירו מיד לקונה.

אמר ליה רב הונא מר בריה דרב נחמיה לרב אשי: הכי אמרינן משמיה דרבא כוותך

. כך אומרים בבית מדרשנו בשמו של רבא, כמוך, כפי שתירצת את דבריו.

ועתה הגמרא מביאה מימרא נוספת של רבא, המדברת בכמה אופנים של נתינת כסף הקידושין: