Kidouchin 63a — le Talmud en français

"

לא תסגיר עבד אל אדוניו,

אשר ינצל אליך מעם אדוניו" [דברים כג טז],

רבי אומר: בלוקח עבד על מנת לשחררו, הכתוב

הזה

מדבר

, שאם בא לבית דין להנצל מן הלוקח, הוזהרו בית הדין שלא יסגירוהו להשתעבד בו.

ושאלינן:

היכי דמי

, אי בשיחררו כבר, ובא להשתעבד בו, אמאי קרי ליה קרא "עבד"!?

אמר

[פירש]

רב נחמן בר יצחק: כגון, דכתב ליה

, בגט שחרורו: "

לכשאקח

אות

ך

,

הרי עצמך קנוי לך מעכשיו

", כלומר: מוסר הוא ביד עבדו של חבירו, גט שחרור, ואומר לו: השחרור יחול כאשר תהיה קנוי לי, ואז תועיל לך נתינת הגט שנעשית עכשיו.

והרי בשעת נתינת הגט, אין העבד שלו, ואינו "בידו", ואף על פי כן, סובר רבי שהעבד משתחרר, כאשר יבא העבד לרשות הלוקח, הרי שרבי סובר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.

ג.

רבי מאיר

נמי סבירא ליה: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.

דתניא

בברייתא:

האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר

", או: "

לאחר

שתתגיירי

", או: "

לאחר שאשתחרר

", או: "

לאחר שתשתחררי

", או: "

לאחר שימות בעליך

", או:

לאחר שתמות אחותיך

", או: "

לאחר שיחלוץ לך יבמיך

", בכל אלו:

אינה מקודשת

, כי הם "דבר שלא בא לעולם", וסובר תנא קמא: אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.

רבי מאיר אומר: מקודשת

, כי רבי מאיר סובר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, כמו שאמ רנו.

רבי יוחנן הסנדלר אומר: אינה מקודשת

, כי הוא סובר: אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.

רבי יהודה הנשיא אומר

: מדין תורה

מקודשת

היא,

ומה טעם אמרו

חכמים: האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי לאחר שימות בעליך", או: "לאחר שתמות אחותיך",

אינה מקודשת, משום איבה

של בעלה, ואיבה של אחותה, שלא יאמרו: מצפה היא שנמות.

ושאלינן: אמאי לא מנה אביי אלא שלשה רבי אליעזר בן יעקב, רבי ורבי מאיר,

ונחשוב

[נמנה]

נמי

את

רבי יהודה הנשיא

שסובר בברייתא זו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם!?

ומשנינן:

היינו רבי, היינו רבי יהודה הנשיא

, כלומר רבי הוא רבי יהודה הנשיא, ואין כאן שנים אלא אחד.

ושאלינן:

ונחשוב

ונמנה

נמי

, את

רבי עקיבא

בכלל הסוברים: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם!?

א. כשם שאדם יכול לנדור ולאסור דבר על עצמו, כך יכול הוא לאסור על אחרים ובלבד שיהיה הדבר הנאסר שייך לנודר.

ב. אחד מלשונות של נדר הוא האומר: "קונם יהיה דבר פלוני", ומשמעות לשון זו הוא כאומר: "דבר פלוני יהיה אסור כמו הקדש. "

ג. אשה שנדרה נדר, יש נדרים שבעלה יכול להפר ולבטל אותם.

ד. "מעשה ידיה" של אשה, הרי הם של בעלה, ושיעור נתנו חכמים לדבר, כמה מחוייבת לעשות לו.

דתניא

בברייתא: אשה שאמרה לבעלה: "

קונם שאני עושה, לפיך

" כלומר, "מעשה ידי" יהיו אסורים על פיך [שלא תאכלנו] כמו הקדש,

אין

הבעל

צריך להפר

את הנדר, כי היות והאשה משועבדת לבעלה, לעשות עבורו מלאכה, אין הנדר חל, כי אין אדם יכול לאסור על חבירו, דבר ששייך לחבירו, או משועבד לו.

רבי עקיבא אומר

: צריך הוא ש

יפר

את נדרה, כי,

שמא תעדיף עליו י

ו

תר מן הראוי לו

, כלומר, שמא תעשה יותר מן השיעור שמחוייבת היא לעשות לבעלה, ואז ה"מותר" שייך לה, ויכולה היא לאסור אותו על בעלה. הרי, שרבי עקיבא סובר: יכול אדם לאסור בנדר, אף "דבר שלא בא לעולם", שהרי בשעת הנדר, עדיין לא באו מעשה ידיה לעולם, ולמרות זאת, הנדר חל.

ודחינן: אין כאן "דבר שלא בא לעולם" כי

ה

רי

איתמר עלה

[נאמר על דברי ברייתא זו]:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע

: ברייתא זו עוסקת

ב

אשה ה

אומרת

: "

יקדשו ידי לעושיהם

" כלומר, "הידים שלי יהיו מקודשות לקדוש ברוך הוא שבראם".

ו

הרי ה

ידים איתנהו

[ישנם]

בעולם

, וחל עליהן הנדר להקדישן, וממילא, נאסרים עליו מעשה ידיה שבאים מכח הידים המקודשות.

מתניתין:

האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי על מנת

שאדבר עליך לשלטון"

[שאני אדבר לצרכך עם השליט].

ו

כן האומר לאשה:: "הרי את מקודשת לי על מנת ש

אעשה עמך

[שאעבוד אצלך]

כפועל

בפעולת יום אחד".

אם

דבר עליה לשלטון

[במקרה הראשון],

ועשה עמה כפועל

[במקרה השני], הרי זו

מקודשת

,

ואם לאו אינה מקודשת

.

גמרא:

אמר ריש לקיש

: "מקודשת" ששנינו,

והוא שנתן לה שוה פרוטה

, לשם קידושין, בנתינת שוה פרוטה, וקידש אותה באותה פרוטה, אלא שעשה תנאי בקידושין, שתהיה מקודשת לו אם ידבר עליה לשלטון, או אם יעשה עמה כפועל.

ומתמהינן:

ו

כי אטו אם אמר לה: "הרי את מקודשת לי

בשכר

שאדבר עליך לשלטון" או "בשכר שאעשה עמך כפועל",

לא

מקודשת היא!?

והרי כדי שתהיה מקודשת, אין צורך שיתן לה דוקא כסף, וגם אם עשה עבורה פעולה, שמשלמים עליה לפחות פרוטה, אזי מקודשת היא בזה, כאילו נתן לה פרוטה.

המקדש אשה במלוה שהלוה לה או בחוב שהיא חייבת לו, אינה מקודשת

וה

א

תניא

בברייתא: האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי

בשכר

שאת חייבת לי, על מה

שהרכבתי

אות

ך על החמור

" או: "בשכר

שהושבתי

אות

ך בקרון

"

או

: "בשכר שהושבתי אותך

בספינה

"

אינה מקודשת

, כי כבר התחייבה לשלם לו עבור מה שעשה עבורה, והרי זה כמלוה שאין מקדשים בו.

אבל אם אמר לה: "הרי את מקודשת לי

בשכר שארכיב

אות

ך על החמור

" או: "

שאושיב

אות

ך בקרון

"

או

: "שאושיב אותך

בספינה

" ואכן, הרכיב או הושיב אותה, הרי זו

מקודשת

. כי אינו מקדש אותה בחוב שנתחייב לה בעבר, אלא, הרי הוא כנותן לה עכשיו, את הפעולה, והיות שעל פעולה זו משלמים לפחות פרוטה, הרי הוא כנותן לה פרוטה. והשתא תיקשי: מדוע אמר ריש לקיש, שאינה מתקדשת בפעולה שעושה עבורה, וצריך לתת לה עוד שוה פרוטה, הרי בברייתא מבואר שאפשר לקדש בעשיית פעולה!?

וכי תימא

[ואם תאמר]:

הכי נמי

, גם הברייתא מדברת

בדיהב לה

[שנתן לה]

שוה פרוטה

.

ו

הרי זה אי אפשר לומר ד

הא

"הרי את מקודשת לי

בשכר

שארכיבך"

קאמר

.

ועוד

, הרי

תניא

בברייתא: אמרה לו האשה: "

שב עמי בצוותא

, כדי שלא אהיה בודדת,

ואקדש לך

" או שאמר לו: "

שחוק

[שחק]

לפני

" או: "

רקוד לפני

" או "

עשה

לי

כדימוס

" [בנין]

הזה

ואקדש לך", והוא עשה כמו שהיא ביקשה ואמר לה: "הרי את מקודשת לי בפעולה זו".

שמין

[מעריכין] את ערך הפעולה שעשה עבורה,

אם יש בו שוה פרוטה

, כלומר, אם אנשים משלמים לפחות פרוטה, כדי שיעשו עבורם פעולה זו,

מקודשת

היא

ואם לאו אינה מקודשת

, ותיקשי לריש לקיש!?

וכי תימא: הכי נמי בדיהב לה שוה פרוטה

[ואם תאמר: גם כאן מדובר שנתן לה שוה פרוטה], מלבד הפעולה שעשה כרצונה.

והא "שמין אותו" קאמר

התנא, משמע, שבשכר הפעולה עצמו הוא מקדש אותה, לפיכך, צריך להעריך כמה שוה הפעולה, כי אם נתן לה שוה פרוטה, והפעולה אינה אלא תנאי, מאי נפקא מינה כמה היא שוה!?

אם כן, ברייתות אלו,

תיובתא דריש לקיש

הן!? נחלקו תנאים בגדר חיוב התשלום על שכירות, יש אומרים: "ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף", כלומר, כאשר עושה הפועל מלאכה, כל שוה פרוטה ופרוטה, כשנגמרה, נתחייב בה בעל המלאכה לפועל, בשכירות עשיית המלאכה.

ויש אומרים: "אינה לשכירות אלא לבסוף" כלומר חיוב תשלום השכירות, אינו חל אלא כאשר הפועל מסיים את המלאכה,

זמן התשלום, אליבא דכולי עלמא הוא כאשר סיים הפועל את המלאכה, לפיכך, למאן דאמר: ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, נמצא שהשכירות הפכה לחוב, לפני שהפועל סיים את המלאכה

, והמקדש בשכירות הרי הוא כ"מקדש במלוה".

למאן דאמר: אינה לשכירות אלא לבסוף, חלות חיוב התשלומים הוא בשעת השלמת המלאכה, והמקדש בשכירות, "נותן לה את המלאכה" ואינו כמקדש במלוה.

אמר

[יתרץ]

לך ריש לקיש: האי תנא ברא

[של הברייתא]

סבר

: "

אינה לשכירות אלא לבסוף

", וכאשר מסתיימת הפעולה, חל חיוב התשלומין, ואז גם הקידושין חלים, ואין כאן קידושין במלוה, כי מקדש הוא אותה ב"נתינת הפעולה".

ותנא דידן

[של המשנה]

סבר

: "

ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף

", ונמצא שכבר מעיקרא נתחייבה בתשלומין, וכאשר נסתיימה הפעולה והגיע זמן התשלום הרי הוא מקדש אותה ב"חוב" ולא ב"פעולה", על כן אינה מקודשת בשכירות הפעולה.

לפיכך, אמר ריש לקיש: אינה מקודשת אלא אם נתן לה שוה פרוטה, ובה חלים הקידושין, והפעולה אינה אלא תנאי לחלות הקידושין.

ושאלינן:

ומאי דוחקיה דריש לקיש

[מה דחק את ריש לקיש],

לאוקמיה למתניתין בישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, ובדיהב לה

שוה פרוטה, כי, אם היה מפרש את המשנה כמאן דאמר: אינה לשכירות אלא לבסוף, הרי היתה המשנה מתפרשת כפשוטה.

אמר

[תירץ]

רבא: מתניתין

עצמה

קשיתיה

[היתה קשה] לריש לקיש, כי

מאי איריא

[מה ראה התנא]

דתני: על מנת

שאדבר עליך, שהוא לשון תנאי,

ניתני

: התקדשי לי

בשכר

שאדבר עליך!?

אלא, שמעת מינה

בנותן לה מעות ומקדש אותה על תנאי, כי,

כל

מקום דתני "

על מנת

"

היכא דיהב לה

שוה פרוטה

הוא

.

מתניתין:

האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי

על מנת שירצה אבא

שלי את הקידושין האלו", אם

רצה האב

הרי היא

מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת

.

מת האב, הרי זו מקודשת

.

מת הבן

, בלא בנים ויש לו אחים,

מלמדין

את

האב לומר שאינו רוצה

, כדי לעקור את הקידושין למפרע, ולא תהיה האשה זקוקה להתייבם לאחיו של הבן. כולה מתניתין מפרש לה בגמרא.

גמרא:

ושאלינן:

מאי

משמעות התנאי "

על מנת שירצה אבא

"?

אילימא

[אם נאמר]: "על מנת שירצה אבא" היינו

עד דאמר אבא

בפיו: "

אין

" כלומר, רוצה אני בקידושין אלו.

כך אי אפשר לומר, כי

אימא מציעתא

[נלמד את הבבא האמצעית של המשנה]:

מת האב, הרי זו מקודשת

, ואם הקידושין תלויים בכך שיאמר האב "אין", איך מקודשת היא,

והא לא אמר

"

אין

" קודם שמת.

אלא

יש לפרש: