Version texte de ce daf : original et traduction
Kidouchin 60b (ס:) — le Talmud en français
Kidouchin 60b (קידושין ס:): : מאי בינייהו ? . : : : כגון , . , , היות שכאשר קיימה את התנאי חלים הגירושין למפרע, ובשעת חלות הגירושין הרי הגט היה קיים. אבל ל דעת רב יהודה , לא הוי גט . וצריכא , . משום…
Texte original — Kidouchin 60b (ס:)
ושאלינן:
מאי בינייהו
דרב הונא ודרב יהודה, הא לכולי עלמא, אם תתן לו מאתים זוז מגורשת היא, ואם לא תתן אינה מגורשת, ואף לרב הונא כל זמן שלא נתנה אסורה להנשא שמא לא יתקיים התנאי?
אין אשה מתגרשת אלא אם הגט קיים בשעת חלות הגירושין, לפיכך, אם אמר לה הרי את מגורשת כאשר תתני לי מאתים זוז, צריך שיהיה הגט קיים בשעת נתינת המעות.
ומפרשינן:
איכא בינייהו
: כגון
שנתקרע הגט
או שאבד
, קודם שקיימה את התנאי.
לרב הונא הוי גט
, היות שכאשר קיימה את התנאי חלים הגירושין למפרע, ובשעת חלות הגירושין הרי הגט היה קיים. אבל
ל
דעת
רב יהודה
הסובר: אין הגירושין חלים אלא בשעת נתינת המעות, אם אבד הגט קודם לכן,
לא הוי גט
ואינה מגורשת.
וצריכא
להשמיענו דברי רב הונא, בין לענין קידושין ובין לענין גירושין.
משום
דאי אשמעינן
רק
גבי קידושין
, היינו אומרים: דוקא
בהא קאמר רב הונא
שאינו אלא תנאי, וחלים הקידושין מיד,
משום דלקרובה קאתי
[הקידושין באו לקרבה אליו].
אבל גירושין דלרחקה ק
א
אתי, אימא: מודי ליה
רב הונא
לרב יהודה
שיש לומר: אין אדם ממהר לרחק את אשתו, ואינו גומר בדעתו לגרשה עד שתתן, אולי יתפייסו בינתיים.
ואי איתמר
פלוגתייהו
בהך
[בגירושין] יש לומר: דוקא
בהך ק
א
אמר רב הונא
דמגורשת מיד, ולא חשש הבעל לעכב את הגירושין עד שיקבל את המעות,
משום דאיהו לא כסיף ליה למתבעה
[אינו מתבייש לתבוע אותה] לתת את המעות ולקיים את התנאי.
אבל הכא
לענין קידושין
ד
הוא צריך לתת לה מעות ו
איהי כסיפא לה למיתבעיה
[מתביישת היא לתבוע אותו],
אימא
[יש לומר]:
מודי ליה לרב יהודה
, שאין הקידושין חלים עד שיתן, היות ואינה מתרצית בקידושיה עד שיתן.
לפיכך,
צריכא
לאשמועינן דברי רב הונא, בין לענין קידושין ובין לענין גירושין.
מיתיבי
, להקשות על רב יהודה מברייתא:
האומר לאשתו: "
הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז
"
אף על פי שנתקרע הגט, או שאבד הרי זו מגורשת
כדברי רב הונא.
אבל
לאחר לא תנשא עד ש
תקיים את התנאי ו
תתן
את המעות, כי שמא לא יתקיים התנאי, ונמצא הגט בטל ובניה ממזרים.
ועוד תניא
כרב הונא:
אמר לה
: "
הרי זה גיטך, על מנת שתתני לי מאתים זוז ומת
, אם
נתנה
לו את המעות קודם שמת, הרי זו "גרושה", ו
אין
היא
זקוקה ליבם
, ואם
לא נתנה
, הרי לא נתקיים התנאי, ואינו גט, אם כן "אלמנה" היא, ו
זקוקה ליבם
.
רבן שמעון בן גמליאל
חולק ו
אומר
: אף על פי שלא נתנה את המעות בחיי בעלה,
נותנת
[יכולה לתת עכשיו] את המעות
לאביו
של בעלה
או לאחיו
או לאחד מן הקרובים
של בעלה.
והרי
עד כאן לא פליגי
חכמים ורבן שמעון בן גמליאל,
אלא דמר
[חכמים]
סבר
: כאשר אמר: "על מנת שתתני לי", כוונתו היתה
לי
דוקא,
ולא ליורשיי
.
ומר
[רבן שמעון בן גמליאל]
סבר
: "לי" לאו דוקא, ו
אפילו ליורשיי
אם אמות.
אבל
דכולי עלמא מיהא תנאה הוי
, ואפילו תנא קמא מודה, שאם אמר בפירוש: "על מנת שתתני לי או ליורשיי" ומת, נותנת היא את המעות ליורשיו ופטורה מן החליצה, היות שהגט חל למפרע משעת נתינתו.
תיובתא דרב יהודה
האומר: אינו גט עד שתתן, כי לדבריו אף אם יאמר בפירוש: "על מנת שתתני לי או ליורשי", ונתנה את המעות לאחר מיתה, אינה מגורשת, כי אין גט לאחר מיתה, ותיקשי לרב יהודה מן הברייתא!? ומשנינן: לא קשיא כי
אמר
[יתרץ]
לך רב יהודה: הא מני רבי היא
[ברייתות אלו סוברות כמו רבי].
דאמר רב הונא אמר
[בשם]
רבי: כל האומר
תנאי בלשון "
על מנת
",
כאומר
: "רוצה אני שיחול דבר זה
מעכשיו
"
דמי
.
לפיכך, סובר רבי: האומר: "הרי את מגורשת על מנת שתתני לי מאתים זוז", דינו כמי שאמר בפירוש: "הרי את מגורשת מעכשיו אם תתני לי מאתים זוז", ועל כן יכולה היא לתת את הכסף ליורשיו [לפי רבן שמעון בן גמליאל] אף לאחר מותו, כי כשתקיים את התנאי, חל הגט למפרע משעת נתינתו.
ופליגי רבנן עליה
[חכמים חולקים על רבי] וסוברים: אינה מגורשת אלא משעת קיום התנאי ואילך, לא למפרע.
ו
יאמר רב יהודה:
אנא דאמרי
[אני סבור]
כרבנן
.
גופא
: עתה דנה הגמרא בדברי רב הונא בשם רבי:
אמר רב הונא אמר רבי: כל האומר
תנאי בלשון "
על מנת
"
כאומר
: "
מעכשיו
יחול הדבר"
דמי
.
אמר
[סיפר]
רבי זירא: כי הוינן בבבל
[כאשר היינו בבל]
הוה אמרינן
[היינו סבורים]: ד
הא דאמר רב הונא אמר רבי: כל האומר
: "
על מנת
"
כאומר
: "
מעכשיו
"
דמי, פליגי רבנן עליה
. כלומר, היינו סבורים שחכמים חולקים על רבי, וסוברים: לאו כאומר "מעכשיו" דמי, אלא שרב הונא פסק כרבי.
אבל,
כי סלקי להתם
[כאשר עליתי לארץ ישראל]
אשכחיה
לרבי אסי דיתיב וקאמר לה משמיה דרבי יוחנן
[מצאתי את רבי אסי שישב ואמר בשם רבי יוחנן]:
הכל
[בין רבי בין חכמים]
מודים
ש
באומר
"
על מנת
"
כאומר
"
מעכשיו
"
דמי
. ו
לא נחלקו
אלא
באומר: "הרי את מגורשת
מהיום ולאחר מיתה
".
והתניא
[כדברי רבי זירא ]: האומר: "הרי את מגורשת
מהיום ולאחר מיתה
" הרי זה
גט ואינו גט
גמור ל
דברי חכמים
.
כי חכמים מסופקים: האם כשאמר "לאחר מיתה", כוונתו לתנאי, כאילו אמר "מהיום אם אמות", ואז, כאשר מת ונתקיים התנאי, חל הגט למפרע משעת נתינתו.
או אפשר, שמתחילה רצה לגרש אותה "מעכשיו" ואחר כך חזר בו ואמר לה: "הרי את מגורשת לאחר מיתה". ואם כן, אינו גט, כי "אין גט לאחר מיתה".
לפיכך, אשה זו ספק מגורשת היא וספק אינה מגורשת לדעת חכמים.
רבי
חולק ו
אומר
: גט
כזה גט
גמור הוא, כי בודאי היתה כוונתו ל"תנאי" ולא ל"חזרה".
ומקשינן:
ולרב יהודה דאמר: ב
אומר "
על מנת
"
נמי פליגי
, אם כן,
אדמיפלגי
[עד שנחלקו] חכמים ורבי
ב
אומר "
מהיום ולאחר מיתה
",
ניפלגי
[שיחלקו]
ב
אומר "
על מנת
"!? כלומר, לדעת רב יהודה, הרי מחלוקת חכמים ורבי היא בין באומר "על מנת", בין באומר "מהיום ולאחר מיתה", ואם כן עדיף שיאמרו חכמים: האומר "על מנת" גט ואינו גט, וממילא נדע, קל וחומר באומר "מהיום ולאחר מיתה" שהוא ספק גט. [תוספות גיטין עד ב] ולמה נחלקו חכמים ורבי ב"מהיום ולאחר מיתה" ולא ב"על מנת"!?
ומשנינן: מה שנחלקו חכמים ורבי באומר "מהיום ולאחר מיתה" ולא באומר "על מנת", הוא כדי
להודיעך כח דרבי, ד
אפילו באומר "
מהיום ולאחר מיתה
"
נמי
סובר רבי:
הרי זה גט
וכל שכן באומר: "על מנת".
והדר מקשינן:
וניפלגי ב
אומר "
על מנת
",
להודיעך כח דרבנן!?
כי הרי ב"על מנת" יש חידוש בדברי חכמים, וב"מהיום ולאחר מיתה" יש חידוש בדברי רבי, ולמה העדיף התנא להדגיש את החידוש בדבריו של רבי!?
ומשנינן:
כח דהיתירא עדיף
: כלומר, עדיף היה לתנא לומר חידוש בדעת רבי, האומר: גט גמור הוא, ומותרת היא להנשא לאדם זר בלא חליצה מן היבם, שהוא חידוש להתירא, מאשר לומר חידוש בדעת חכמים הסוברים: ספק גט הוא, ומספק אסורה היא לכהן וליבם, כגרושה, ואסורה לאדם זר בלא חליצה, כאלמנה, שהוא חידוש לחומרא.
שנינו במשנה: האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי,
על מנת שאתן לך
מאתים זוז
מכאן
ועד שלשים יום", אם נתן לה בתוך שלשים מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת.
ומתמהינן: וכי מה חידוש יש בדבר, הרי אם לא נתן לה בתוך שלשים, לא קיים את התנאי ו
פשיטא
דאינה מקודשת!?
ומשנינן: אכן, חידוש יש כאן, כי
מהו דתימא
[שמא תאמר]:
לאו תנאה הוא
, כי אינה מקפידה בדבר,
ו
מה שאמר: "מכאן ועד שלשים יום"
לזרוזיה
בעלמא
קאמר
. [כדי לזרז את עצמו לקיים את תנאו]
קא משמע לן
, תנאי גמור הוא.
שנינו במשנה: האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי
על מנת שיש לי מאתים זוז
", הרי זו מקודשת ויש לו [אם יש לו].
ומתמהינן: מלשון המשנה משמע, אם אין לו - אינה מקודשת,
ו
אמאי,
ניחוש
[הרי יש לחשוש]
שמא יש לו
, ואיך נאמר בודאות שאינה מקודשת!?
ועוד
הא
תניא
בברייתא בפירוש:
חיישינן שמא יש לו!?
ומשנינן:
לא קשיא
, כי
הא
[מתניתין] עוסקת
בקידושי ודאי
, ואם לא ידוע לנו שיש לו, אינה מקודשת בתורת ודאי.
ו
הא
[ברייתא] עוסקת
בקידושי ספק
, ואכן, אף אם לא ידוע לנו שיש לו, חוששים אנו שמא יש לו, והרי היא ספק מקודשת.
שנינו במשנה: האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי
על מנת שאראך מאתים זוז
" הרי זו מקודשת ויראה לה.
ומפרש לה
תנא
בברייתא:
לא נתכונה
אשה זו שיראה לה מעות סתם,
אלא לראות משלו
היתה כוונתה, ואם הראה לה מעות של אחרים, אינה מקודשת.
שנינו במשנה:
ואם הראה לה על השלחן
[אם שולחני מחליף מטבעות הוא]
אינה מקודשת
.
ופרכינן:
פשיטא
, דהא לא נתכוונה אלא לראות משלו, ומעות שעל השלחן, אינם שלו, אלא של אחרים הבאים להחליף את מעותיהם!?
ומשנינן:
לא צריכא, דאף על גב דנקט דמי בעיסקא
. כלומר, לא היתה המשנה צריכה לומר לנו דין זה, אלא בשולחני שקיבל מעות מחבירו כדי להחליפם, ולקבל שכר עבור כך, ולאחר מכן יחלקו השולחני ובעל המעות בריוח, ונמצא שמעות אלו הם ברשות השולחני כדי להרויח בהם.
סלקא דעתך אמינא, מעות שקיבל כדי לעשות בהם "עיסקא" [עסק מסחרי למחצית שכר], הרי הם כמעות שלו, והרי הראה לה משלו.
קא משמע לן! לא נתקיים התנאי בכך, כי כוונתה היתה למעות שהם לגמרי שלו.
מתניתין:
האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי,
על מנת שיש לי בית כור עפר
" [מקום הראוי לזרוע בו כור - שלשים סאה תבואה ; והוא, שטח של שבעים וחמשה אלף אמות מרובעות]
הרי זו מקודשת ויש לו
[אם יש לו].
האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי,
על מנת שיש לי
בית כור עפר
במקום פלוני
",
אם יש לו באותו מקום, מקודשת, ואם לאו, אינה מקודשת
.
האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי,
על מנת שארא
ה ל
ך בית כור עפר
",
הרי זו מקודשת, ויראנה
[אם יראה לה],
ואם
אמר לה כך ו
הראה
לה בית כור
בבקעה
, כלומר, הראה לה בקעה ואמר לה: "הרי לך בקעה גדולה ובה כמה וכמה בתי כורין"
אינה מקודשת
, היות ואינם שלו.
גמרא:
ומתמהינן: מלשון המשנה: "הרי זו מקודשת ויש לו", משמע, אם יש לו - מקודשת, ואם לאו - אינה מקודשת.
ו
אמאי,
ניחוש שמא יש לו!?
ועוד
הא
תניא
בהדיא:
חיישינן שמא יש לו!?
ומשנינן:
לא קשיא, הא
[מתניתין] מיירי
בקידושי ודאי
, ואם לא ידוע לנו שיש לו בית כור עפר, אינה מקודשת קידושין ודאיים.
הא
[ברייתא] מיירי
בקידושי ספק
, ואף אם לא ידוע לנו שיש לו, חיישינן שמא יש לו, והרי זו ספק מקודשת.
ומתמהינן:
למה לי
ה לתנא דברייתא,
למיתנא
חישינן שמא יש לו
גבי ארעא, ולמה לי
ה
למיתנא גבי זוזי!?
כלומר, למה הוצרך התנא להשמיענו חידוש זה פעמיים, גם לענין קרקע, גם לענין מעות!?
ומשנינן:
צריכא
למיתני בתרוייהו!
דאי אשמעינן
תנא
גבי זוזי
בלבד, הוה אמינא: דוקא בזוזי חיישינן,
משום דעבידי אינשי דמצנעי
[בני אדם עשויים להצניע את מעותיהם] ויש לחשוש, שמא יש לו מאתים זוז, אף על פי שאינם ידועים לנו.
אבל ארעא
, אם לא ידוע לנו שיש לו בית כור עפר,
אימא
[יש לומר]: לא חיישינן לקידושיו כלל, כי
אי דאית ליה ארעא
, הרי
קלא אית ליה
[אם אכן יש לו קרקע, הרי קול ופירסום יש לדבר], ואם אין קול לדבר, אות הוא, שאין לו קרקע כלל.
קא משמע לן!
אף בקרקע חוששין אנו שמא יש לו קרקע שאינה ידועה לנו.
שנינו במשנה: אם אמר לה: "
על מנת שיש לי במקום פלוני
"
אם יש לו
במקום פלוני מקודשת ואם לאו אינה מקודשת.
ומתמהינן: מה חידוש יש בזה,
פשיטא
שאם אין לו באותו מקום, הרי לא נתקיים התנאי, אף על פי שיש לו קרקע במקום אחר!?
ומשנינן: אכן, חידוש יש כאן, כי
מהו דתימא
[שמא תאמר]: אין כאן תנאי גמור, שהרי יכול הוא ל
אמר לה, מאי נפקא לך
מינה
[מה איכפת לך] אם הקרקע רחוקה, הרי אין את צריכה לטרוח בדבר, כי
אנא טרחנא ומייתינא
[אני אטרח ללכת לאותו מקום ולהביא את התבואה].
קא משמע לן!
תנאי גמור הוא, ואם אין לו באותו מקום, אינה מקודשת.
שנינו במשנה: "
על מנת שאראך בית כור עפר
", מקודשת ויראנה.
תאנא
[מפרש לה בברייתא]:
לא נתכוונה זו אלא לראות
בית כור עפר
משלו;
ואם יראה לה קרקע של אחרים, אינה מקודשת.
שנינו במשנה:
ואם הראה בבקעה אינה מקודשת
.
ופרכינן:
פשיטא
, דהא קרקע שבבקעה אינה שלו, ולא נתקיים התנאי!?
ומשנינן:
לא צריכא
מתניתין, אלא לאשמועינן באריס
דנקיט
לארעא
בדיסתורא
. [שהקרקע נמצאת אצלו באריסות].
כי סלקא דעתך אמינא, היות והקרקע ברשותו, לעבוד בה, ולאכול מתבואתה, הרי היא כמו קרקע שלו, ונתקיים התנאי.
קא משמע לן! אינה מקודשת, היות ואין הקרקע שלו.
עתה דנה הגמרא, האם אותו "בית כור עפר" שהתנה עליו המקדש, צריך להיות במקום אחד, או שהתנאי מתקיים אף אם חלק ממנו במקום אחד וחלק ממנו במקום אחר.
שהרי
גבי הקדש תנן
:
Traduction française
:
?
.
:
:
,
.
,
,
.
, .
,
,
.
.
,
.
,
:
,
.
,
.
,
:
: «
»
.
.
:
: «
,
,
,
.
:
,
.
,
:
,
.
:
.
,
.
!?
.
«
»,
:
.
.
.
:
.
:
:
«
»
:
.
: «
»
: «
»
.
.
,
:
«
»
«
»
.
».
:
"
.
.
".
.
:
".
:
«
»
,
«
»,
«
»!?
"!?
«
»
:
".
:
«
»,
!?
:
:
, .
Nous avons appris dans la Michna : celui qui dit à une femme : « voici que tu es consacrée à moi
dans le but que je te donne
deux cents zuz
à partir d'ici
jusqu'à trente jours », si il les lui donna dans les trente, elle est consacrée, sinon elle n'est pas consacrée.
Et nous nous étonnons : quel est l'élément nouveau dans cette chose ? Car si il ne les lui donna pas dans les trente, il n'a pas accompli la condition et
évidemment
elle n'est pas consacrée !?
Et nous répliquons : certes, il y a nouveauté ici, car
que dirais-tu
[que peut‑être tu diras] :
ceci n'est pas une condition
puisqu'elle n'est pas exigeante à ce sujet,
et
ce qu'il dit : « à partir d'ici jusqu'à trente jours »
c'est pour la hâter
seulement
qu'il déclara. [afin de se presser pour accomplir sa condition]
dit‑elle et cela est semblable dans le Ritva. Il en ressort qu'elle a prononcé la condition, sans que cela suffise pour ce qui est considéré comme sa dot, et vois dans Bava Metsia 60a et Tossafot sur l'expression ד"ה פטומי.
Il nous en est enseigné,
que c'est une condition parfaite.
Nous avons appris dans la Michna : celui qui dit à une femme : « voici que tu es consacrée à moi
dans le but que j'aie deux cents zuz
— elle est consacrée et il les a [s'il les a].
Et nous nous étonnons : le style de la Michna donne à entendre que, s'il ne les a pas — elle n'est pas consacrée,
et
pourquoi
suspecter
[car il y a à craindre] que
peut‑être il les a
et comment peut‑on affirmer avec certitude qu'elle n'est pas consacrée !?
De plus
le
baraïta
dit explicitement :
nous craignons peut‑être qu'il les ait !?
Et nous répondons :
ce n'est pas difficile,
car
la [que nous avons enseignée] traite
de
kiddushin certains,
et si il ne nous est pas connu qu'il les a, elle n'est pas consacrée selon un kiddushin certain.
et
la [de la baraïta] traite
de
kiddushin douteux,
et en vérité, même si il ne nous est pas connu qu'il les a, nous craignons peut‑être qu'il les ait, et alors elle est « douteusement consacrée ».
Nous avons appris dans la Michna : celui qui dit à une femme : « voici que tu es consacrée à moi
dans le but que je te montre deux cents zuz
— elle est consacrée et il les lui montrera.
Et le tanna explique cela dans la baraïta :
il n'était pas l'intention
de cette femme
de voir des pièces en général ;
et si on lui montra les pièces d'autrui, elle n'est pas consacrée. il ne visait mais il semble que les deux versions se complètent : quand la femme se fiance pour qu'on lui montre deux cents zuz, son intention est que les pièces soient les siennes ; par conséquent, quand le futur époux pose la condition, il entend ses propres pièces. Et vois plus loin 60a note 11 au nom du Rashbam. Et les témoins attestant qu'il a des pièces ne suffisent pas, car cela ne la satisfait pas jusqu'à ce qu'elle voie elle‑même — Beit Shmuel LH 36g au nom du Tur.
Nous avons appris dans la Michna :
et si il lui montra sur la table
[si la table du changeur échange des monnaies]
elle n'est pas consacrée.
Et nous trouvons à ce sujet :
évidemment
car il n'avait pas l'intention que ce soit ses propres pièces à voir, et les pièces sur la table ne sont pas les siennes, mais celles d'autres personnes venant changer leurs monnaies !?
Et nous répondons :
il n'était pas nécessaire, car même si il prit de l'argent pour un commerce.
C'est‑à‑dire, la Michna n'avait pas besoin de nous enseigner cette loi, sauf pour les tables de change où il a reçu des pièces de son compagnon afin de les échanger et d'y gagner un salaire pour cela, puis le changeur et le propriétaire des pièces se partageront le profit, et il s'ensuit que ces pièces sont en la possession du changeur pour en tirer profit.
Tu pourrais penser : les pièces qu'il reçut pour faire un 'eska [entreprise commerciale à partage], ne sont‑elles pas comme ses pièces, et qu'il les lui a donc montrées comme étant à lui ?
Il nous est enseigné ! La condition ne s'accomplit pas pour cela, car son intention était pour des pièces qui sont entièrement siennes.
Nous avons enseigné :
celui qui dit à une femme : « voici que tu es consacrée à moi
dans le but que j'aie un champ de pressoirs à grain
» [lieu propre pour y semer un pressoir — trente sêts de céréales ; c'est une surface de soixante‑quinze mille coudées carrées]
— elle est consacrée et il l'a [s'il l'a].
[si il l'a.]
Celui qui dit à une femme : « voici que tu es consacrée à moi
dans le but que j'aie
un champ de pressoirs à grain
à tel endroit
si il l'a en ce lieu, elle est consacrée, et sinon, elle n'est pas consacrée.
Celui qui dit à une femme : « voici que tu es consacrée à moi
dans le but que je voie
ce
champ de pressoirs à grain
— elle est consacrée, et il le lui montrera
[s'il le lui montre],
et si
il lui dit ainsi et
il lui montra
un champ de pressoirs
dans une vallée
c'est‑à‑dire, il lui montra une vallée et lui dit : « voilà une grande vallée où il y a plusieurs pressoirs »
elle n'est pas consacrée,
car ils ne sont pas à lui.
Gemara:
Et nous nous étonnons : du style de la Michna : « elle est consacrée et il l'a », on comprend que, s'il l'a — elle est consacrée, et sinon — elle n'est pas consacrée.
et
pourquoi
suspecter peut‑être qu'il l'a !?
de plus
le
baraïta
dit expressément :
nous craignons peut‑être qu'il l'ait !?
Et nous répondons :
ce n'est pas difficile, la
[que nous avons enseignée]
traite des kiddushin certains,
et si il ne nous est pas connu qu'il a un champ de pressoirs, elle n'est pas consacrée par un kiddushin certain.
La
[de la baraïta] traite
des kiddushin douteux,
et même si il ne nous est pas connu qu'il l'a, nous craignons qu'il l'ait, et alors elle est « douteusement consacrée ».
Et nous nous étonnons :
à quoi me sert
ce que dit la baraïta,
de l'enseigner ?
car nous doutons qu'il l'ait
pour la terre, et à quoi me sert
ce qu' [elle enseigne]
concernant des zuz !?
C'est‑à‑dire, pourquoi le tanna a‑t‑il eu besoin de nous révéler cette nouveauté deux fois, à la fois pour ce qui est du terrain, et pour ce qui est de l'argent !?
Et nous répondons :
il est nécessaire
d'enseigner les deux !
Car si nous n'entendions que le tanna
au sujet des zuz,
je dirais : c'est précisément pour les zuz que nous craignons,
parce que des gens sont susceptibles de cacher [les hommes peuvent dissimuler leur argent] et on doit craindre qu'il ait deux cents zuz, même s'ils ne nous sont pas connus.
mais pour la terre
si il ne nous est pas connu qu'il a un champ de pressoirs,
je dirais [on pourrait dire] : nous ne craignons pas du tout pour son kiddushin, car
si il a la terre
alors
il y a un bruit qui va jusqu'à lui [si la terre existe, il y a diffusion et publicité], et si il n'y a pas de bruit à ce sujet, c'est un signe qu'il n'a pas de terrain du tout.
Il nous en est enseigné !
que même concernant un terrain nous craignons qu'il ait un terrain qui ne nous est pas connu.
Nous avons appris dans la Michna : si il lui dit :
«
dans le but que j'aie en tel lieu »
si il l'a
dans le lieu indiqué, elle est consacrée, et sinon, elle n'est pas consacrée.
Et nous nous étonnons : quel est l'élément nouveau ici ?
évidemment
que si il ne l'a pas en ce lieu, la condition n'est pas accomplie, même s'il a un terrain ailleurs !?
Et nous répondons : certes, il y a nouveauté ici, car
que dirais‑tu
[que tu pourrais dire] : ce n'est pas une condition parfaite ici, car il peut dire à elle,
« que t'importe »
cela ? [qu'est‑ce que cela te fait] si la terre est éloignée, tu n'as pas à t'en soucier, car
je me dépenserai et j'apporterai'
[je me dévouerai pour aller en ce lieu et rapporter le blé].
Il nous est enseigné !
que c'est une condition parfaite, et si il ne l'a pas en ce lieu, elle n'est pas consacrée.
Nous avons appris dans la Michna :
dans le but que je te montre un champ de pressoirs à grain
elle est consacrée et il le lui montrera.
Tanna [qui explique dans la baraïta] :
il n'était pas l'intention de cette femme que ce soit autre chose que de voir
son propre champ ;
et si on lui montre la terre d'autrui, elle n'est pas consacrée.
Nous avons appris dans la Michna :
[ ^32 ] et si il montra dans une vallée, elle n'est pas consacrée.
Et nous demandons :
évidemment
car cette terre dans la vallée n'est pas la sienne, et la condition n'est pas accomplie !?
Et nous répondons :
il n'était pas nécessaire
que la Michna l'énonce, mais c'est pour nous faire entendre qu'on retiendra
quand il détient
la terre
en métayage. [que la terre est à lui en usufruit ou en métayage].
Car tu pourrais penser et dire : puisque la terre est en sa possession pour y travailler et manger de sa moisson, elle est comme sa terre, et la condition serait accomplie.
Il nous en est enseigné ! qu'elle n'est pas consacrée, car la terre n'est pas à lui.
À présent la Gemara discute : est‑ce que ce « champ de pressoirs » que le fiancé a posé en condition doit être dans un seul lieu, ou la condition est‑elle réalisée même si une partie est en un lieu et une partie en un autre ?
car
en ce qui concerne le kodesh il est enseigné :
1. Celui qui consacre un champ de son patrimoine [qu’il a hérité de son père] et vient le racheter du hekdech, on n’évalue pas le champ selon sa valeur, mais qu’il s’agisse d’un bon champ ou d’un mauvais champ, le rachat de leurs consécrations est identique : une superficie propre à l’ensemencement d’un kor [trente séa] d’orge est rachetée pour cinquante sicles d’argent.