Kidouchin 59a — le Talmud en français

ומאי שנא התם

[לעיל בפרק האיש מקדש]

דקתני: האומר לשלוחו

: "צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני", והלך וקדשה במקום אחר, אינה מקודשת, ולא קתני "האומר לחבירו"!?

כלומר, מדוע כאן שנה התנא בלשון "האומר לחבירו", דמשמע שלא שלחו במיוחד לשם כך, אלא אמר לו שאם יזדמן לו להיות שם, מבקש הוא ממנו שיקדש את אותה אשה.

ואילו לעיל נקט התנא לשון "האומר לחבירו", דמשמע ששלחו לשם כך!?

ומשנינן:

הכא רבותא קא משמע לן, והתם רבותא קא משמע לן

. כלומר, בשני מקומות בא התנא ללמד אותנו חידוש במה שנקט בלשונו "חבירו" או "שלוחו".

ומפרשינן:

הכא

בפרקין

רבותא

[חידוש]

קא משמע לן

, במאי דנקט "חבירו" ולא "שלוח ו".

דאי

הוה

תנא

"

שלוחו

", היינו טועים, ו

הוה אמינא: שלוחו הוא

דאמרינן

דהוי רמאי

אם הלך וקידשה לעצמו, הואיל

דסמכה דעתיה

דמשלח, ו

סבר

: היות ושלחתי אותו במיוחד לשם כך, בודאי

עבד

[יעשה]

לי

את

שליחותי

.

אבל

אם אמר ל

חבירו

: "קדש לי אשה פלונית", ולא שלחו במיוחד לשם כך, הואיל

דלא סמכה דעתיה

דמשלח, כי יתכן שלא יזדמן חבירו לאותו מקום.

אם כן,

אימא

[היינו אומרים]: אף על פי שלא הודיעו שרוצה לקדש אותה לעצמו,

לא ליהוי רמאי

[לא יחשב החבר רמאי] אם יקדש אותה לעצמו.

ולפיכך שנה התנא: "האומר לחבירו", כדי להורות לנו, שאף בחבירו, סמכה דעתיה עליו, ואם הלך וקידשה לעצמו, ולא הודיעו קודם לכן, הרי הוא נוהג מנהג רמאות.

וכן

התם

[בפרק האיש מקדש], דקתני "האומר לשלוחו", ולא קתני "האומר לחבירו",

רבותא קא משמע לן

.

דאי

הוה

תנא

"

האומר לחבירו

",

הוה אמינא

: דוקא בשולח את

חבירו, הוא

דאמרינן

דכי

אמר ליה קדש לי במקום פלוני, והלך ו

קדשה במקום אחר אינה מקודשת

, הואיל

דסבר

משלח: מסתמא

לא

י

טרח

חברי לבקש אותה במקום אחר, ועל כן, מעיקרא לא מינה אותו לשליח, אלא לקדש אותה באותו מקום.

אבל

האומר ל

שלוחו

, הואיל ושלח אותו במיוחד לשם כך, סבור היה המשלח,

ד

מסתמא י

טרח

השליח עבורו, ואם לא ימצאנה במקום זה, יבקש אותה במקום אחר.

אם כן

אימא

[היינו אומרים]: בדעתו היה למנות אותו לשליח בכל אופן ובכל מקום שימצא אותה, והא דאמר ליה: "במקום פלוני",

מראה מקום הוא לו

, כלומר, אם תמצאנה שם קדשנה לי ואיני מטריחך למקום אחר, אבל אם טרח אחריה וקידש אותה במקום אחר, מקודשת היא.

קא משמע לן

, לפיכך שנה התנא: "האומר לשלוחו", כדי להורות לנו, שאף בשולח שליח במיוחד לשם כך, אם אמר לו "במקום פלוני", אינו ממנה אותו שליח לקדש אותה במקום אחר, ואם הלך וקידשה במקום אחר, אינה מקודשת.

מספרת הגמרא: מעשה ב

רבין חסידא

, דהוה

אזיל לקדושי ליה איתתא לבריה

[שהיה הולך בשליחות בנו לקדש לו אשה], והלך ו

קידשה לנפשיה

[לעצמו].

ומתמהינן:

וה

א

תניא

לעיל,

מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות

, ואיך יתכן שנהג כך רבין חסידא!?

ומשנינן:

לא יהבוה ניהליה

, כלומר לא רצו לתת לו את אותה אשה לצורך בנו, ולפיכך קידש אותה לעצמו, ואין כאן דרך רמאות, היות וסוף סוף לא היה הבן מקבל את אותה אשה.

ומקשינן: אכתי, הרי כדי שלא יחשדו שנוהג הוא במנהג רמאות,

איבעי ליה

לרבין,

לאודועי

לבנו מתחילה, שאין רוצים ליתן לו את אותה אשה, ורק אחר כך ילך רבין חסידא ויקדש אותה לעצמו!?

ומשנינן: לא היה רבין חסידא יכול להודיע זאת לבנו לפני שקידש אותה לעצמו, כי

סבר

[חושש היה]: שיהיה לו הפסד בדבר, כי שמא

אדהכי והכי

[בינתיים]

אתא איניש אחרינא

ו

מקדש לה

, ולכן הקדים רבין חסידא וקידש את אותה אשה לעצמו, ורק אחר כך הלך להודיע לבנו שלא רצו לתת לו את האשה עבורו.

דין זה של "מנהג רמאות", שייך גם לעניין מקח וממכר, ולא רק לענין קידושי אשה, וכפי שמספרת הגמרא:

רבה בר בר חנה יהיב ליה זוזי

[נתן מעות]

לרב

, ו

אמר

ליה לרב:

זבנה ניהלי להאי ארעא

[קנה עבורי קרקע פלונית]

אזל

ו

זבנה לנפשיה

[הלך רב וקנה את אותה קרקע לעצמו]. ומתמהינן:

וה

א

תניא

, לעיל,

מה שעשה עשוי, אלא שנהג בו מנהג רמאות

, ואיך עשה רב כדבר הזה!?

ומשנינן:

באגא דאלימי הוה

[בקעה של בעלי זרוע היתה] שלא היו מניחים לכל אחד לקנות קרקע בשכנותם, ולא היתה אפשרות שיקנה את הקרקע עבור רבה בר בר חנה.

כי אמנם

לרב נהגי ביה כבוד

[ברב נהגו כבוד] ולא מנעו ממנו לקנות את השדה, אבל

לרבה בר בר חנה לא נהגי ביה כבוד

ולא היו מאפשרים לקנות עבורו את השדה.

ומקשינן: אכתי, הרי כדי שלא יחשדו בו שנהג במנהג רמאות,

איבעי ליה

לרב,

לאודועי

לרבה בר בר חנה מעיקרא, שאין מניחין לו לקנות את הקרקע עבורו, ורק אחר כך, ילך רב לקנות את הקרקע עבור עצמו!?

ומשנינן:

סבר: אדהכי והכי אתא איניש

אחרינא זבין לה

, כלומר, לא היה יכול רב להקדים ולהודיע לרבה בר בר חנה שאינו קונה עבורו את הקרקע, כי חושש היה, שמא עד שילך להודיעו יסכימו למכור את הקרקע לאדם אחר, ונמצא רב מפסיד בדבר.

רב גידל הוה מהפיך בההיא ארעא

[מחזר ומשתדל לקנות קרקע מסויימת]

אזל רבי אבא זבנה

[הלך רבי אבא וקנה את אותה קרקע לעצמו] לא היתה לרב גידל אפשרות למחות ברבי אבא בעצמו, ועל כן

אזל רב גידל

ו

קבליה

[קבל והתלונן על רבי אבא]

ל

פני

רבי זירא

, כדי שיעזור לו לקבל את הקרקע.

גם רבי זירא עצמו לא היה יכול למחות ברבי אבא, ועל כן,

אזל רבי זירא וקבליה ל

פני

רב יצחק נפחא

.

אמר ליה

רב יצחק נפחא לרבי זירא:

המתן עד שיעלה

רבי אבא

אצלנו לרגל

, כי ברגל היה הרב דורש בהלכות הרגל, והיו תלמידיו באים לפניו, וגם רבי אבא יבא עמהם, ואז אוכיח אותו על מה שקנה את הקרקע שהיה רב גידל מהפך בה.

כי סליק

[כאשר עלה] רבי אבא

אשכחיה

[מצאו] רב יצחק נפחא ו

אמר ליה

[שאל אותו]:

עני מהפך בחררה

[עוגה שנאפית על גבי גחלים], כלומר שהיה מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר, או מבעל הבית שיתננה לו.

ובא אחר ו

זכה בה, והרי הוא כמו ש

נטלה הימנו

[מן העני],

מאי

[מה דינו]?

אמר ליה

רבי אבא לרב יצחק נפחא:

נקרא רשע!

שהרי הוא יורד לחיי חבירו וממעט פרנסתו.

אמר לו רב יצחק נפחא לרבי אבא:

ואלא מר מאי טעמא עבד הכי!?

כלומר, אם יודע אתה הלכה זו, מדוע קנית את השדה שהיפך בה רב גידל!?

אמר ליה

לו רבי אבא:

לא הוה ידענא

שרב גידל מתעסק בקרקע זו.

אמר לו רב יצחק נפחא:

השתא נמי ניתבה ניהליה מר!

כלומר, לכל הפחות עליך לתת לו עתה את הקרקע.

אמר ליה

רבי אבא: אכן מסכים אני להחזיר את הקרקע, אלא ש

זבוני לא מזבנינא לה

[אינני מוכן למכור אותה] לרב גידל.

כיון

דארעא קמייתא היא, ולא מסמנא מילתא

. כלומר, קרקע זו, היא הקרקע הראשונה שקניתי אי פעם, ואין זה "סימן טוב" שימכור אדם את מקחו הראשון, כי, המוכר נכסיו הראשונים אינו רואה סימן ברכה לעולם.

ועל כן

אי בעי

רב גידל לקבל קרקע זו

במתנה, נישקליה

[יקחנה], אבל למכור אותה איני מוכן.

רב גידל לא נחית לה

[לא ירד לאותה שדה], כי לא היה מוכן לקבלה במתנה,

דכתיב

[משלי טו כז]: "

ושונא מתנות יחיה

".

וגם

רבי אבא לא נחית לה, משום דהפיך בה רב גידל

. ולא רצה רבי אבא ליהנות מן האיסור.

לא מר

[רב גידל]

נחית לה, ולא מר

[רבי אבא]

נחית לה, ומיתקריא

: "

ארעא דרבנן

", כי נעשתה הקרקע כהפקר לתלמידים.

שנינו במשנה:

וכן האומר לאשה

: "

התקדשי לי

לאחר שלשים יום", ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום, מקודשת לשני.

ומסתפקינן: אם

לא בא אחר וקידשה בתוך

אותם

שלשים

יום,

מהו

דינה של אותה אשה?

ואין הגמרא מסופקת בדין אשה זו כאשר מעות הקדושין קיימים, כי יש ללמוד מן המשנה שמקודשת היא.

אבל אם השתמשה האשה במעות הקידושין, או שאיבדה אותם, מסופקת הגמרא, האם מקודשת היא היות ואין קידושין אחרים מונעים את חלות הקידושין הראשונים, או שמא אינה מקודשת, היות והמעות שבהם נעשו הקידושין, אינם קיימים ברשותה?

ופשטינן:

רב ושמואל דאמרי תרוייהו: מקודשת

היא,

ואף על פי שנתאכלו

כל

המעות

[שנאכלו ואינם קיימים].

א. המקדש אשה במלוה - חוב שהיא חייבת לו, אינה מקודשת.

ב. המקדש אשה בפקדון שהפקיד אצלה, אם אבד הפקדון ולא נשתייר ממנו אפילו שוה פרוטה אינה מקודשת.

ומפרשינן:

מאי טעמא

מקודשת היא, אף אם נתאכלו המעות, ומאי שנא ממקדש במלוה ומקדש בפיקדון שאבד, שאינה מקודשת?

כי

הני זוזי

[מעות אלו] שקיבלה אותם האשה לשם קידושין,

לא ל

מעות של

מלוה דמו

[דומים],

ולא ל

מעות של

פקדון דמו

, ומפרש לה ואזיל:

לפקדון לא דמו

, כי

פקדון

ברשות בעלים הוא, ואם אבד

ברשותא דמרא קא מתאכלי

כלומר, הפקדון אבד מן הבעלים, ולא מן השומר, לפיכך, אם קידש אותה בפקדון שאבד, אינה מקודשת, כי היות ובשעת הקידושין אין הפקדון בעולם, אין לו במה לקדשה.

ו

אילו

הני

זוזי דקידושין, בשעת הקידושין היו בעולם, ולאחר מכן

ברשותא דידה קא מתאכלי

, לפיכך, מקודשת היא לו, אף על פי שאבדו המעות.

ו

למלוה נמי לא דמו

, מעות אלו שניתנו לקידושין, כי

מלוה להוצאה ניתנה

, כלומר, מיד כשנתן לה את ההלואה, נעשו המעות שלה, והיתה יכולה להוציאם לצרכיה, ולכן אינו יכול לקדשה במעות אלו, כי כבר אינם שלו.

אבל

הני

מעות הרי

בתורת קידושין יהבינהו ניהלה

, כלומר, לא ניתנו לה מעות אלו להוציאן, אלא על מנת שתתקדש בהם, ונמצא שקידש אותה מעיקרא במעות שלו לפיכך מקודשת היא באותן מעות, ואף אם אבדו.

ותו מספקינן: האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום", ו

לא בא אחר וקידשה, ו

האשה שקיבלה את הקידושין

חזרה בה

בתוך אותם שלשים יום, ואמרה: "אינני רוצה את הקידושין",

מהו

דינה?

רבי יוחנן אמר: חוזרת

, כלומר, יכולה לחזור בה ולבטל את הקידושין שקיבלה, כי

אתי

[בא] ה

דיבור

השני שאומרת איני רוצה בקידושין,

ומבטל

את ה

דיבור

[הראשון] של ההסכמה לקידושין.

ו

ריש לקיש

חולק על רבי יוחנן ו

אמר: אינה חוזרת

בה, כי,

לא אתי דיבור ומבטל דיבור

, כלומר, אינה יכולה לחזור ולבטל את הקידושין הראשונים, כי אין בכוחו של דיבור החזרה לבטל את הסכמתה להתקדש.

איתיביה

[הקשה]

רבי יוחנן לריש לקיש

:

עושה אדם שליח להפריש עבורו תרומות ומעשרות, ודבר זה נלמד ממה שנאמר [במדבר יח כח]: "כן תרימו גם אתם תרומת ה'" ודרשו חכמים [לעיל מא ב]: "גם אתם" לרבות את השליח.

האומר לשלוחו: "צא ותרום את תבואתי", וחזר בו ו

ביטל

את שליחותו,

אם עד שלא תרם ביטל

[אם ביטל את השליחות לפני שהשליח תרם את התרומה],

אין תרומתו תרומה

, כי אין אדם תורם את שאינו שלו.

והא הכא

, כאשר מינה את השליח וחזר בו,

ד

המינוי

דיבור

הוא,

ו

הביטול

דיבור הוא, וקאתי דיבור ומבטל דיבור

, וקשיא לריש לקיש דאמר: אין דיבור מבטל דיבור!? ומשני ריש לקיש: דיבור בעלמא אכן מתבטל על ידי דיבור, אך אשה שקיבלה קידושין לאחר שלשים יום וחזרה בה,

שאני

.

כי

נתינת מעות ליד

ה

אשה, דכי מעשה דמו

[דומה לעשיית מעשה],

ולא אתי דיבור

דחזרה,

ומבטל מעשה

הקידושין.

קא סלקא דעתין, דהא דנתינת מעות חשיבא כמעשה, הוא היות ו"הדיבור" של הקידושין היה אגב פעולה של נתינת מעות.

לפיכך, הדר רבי יוחנן ו

איתיביה

לריש לקיש:

השולח גט לאשתו והגיע בשליח

[פגש אותו]

או ששלח

הבעל

אחריו שליח, ואמר לו

: "

גט שנתתי לך בטל הוא

"

הרי זה בטל

, ואין השליח יכול לתת את הגט לאשה.

והא נתינת גט ליד שליח ד

היא מעשה המצטרף אל "דיבור" דמינוי השליחות ו

כי

[כמו]

נתינת מעות ליד אשה דמי, ו

אף על פי כן

קתני: הרי זה בטל

, וקשיא לריש לקיש דאמר אין דיבור מבטל דיבור שנעשה עמו מעשה!?

ומשנינן:

התם נמי

לא חשיב כמעשה ו

כל כמה דלא מטא גיטא לידה

[כל עוד לא בא הגט ליד האשה],

דיבור ודיבור הוא

, כי לא נעשה בה מעשה, לפיכך,

אתי דיבור ומבטל דיבור

, אבל נתינת מעות ליד האשה כמעשה היא נחשבת, ועל כן סובר ריש לקיש שאינה יכולה לחזור בה.

איתיביה

[שאל]

ריש לקיש לרבי יוחנן

:

א. כלי מתכת שלא נגמרה מלאכתו, כגון כלי שדעתו לשפשפו וליפות את צורתו. אף על פי שראוי הוא להשתמש בו, אינו מקבל טומאה.

ב. כלי שנטמא ונשבר, נטהר מטומאתו.

ג. אין אוכל מקבל טומאה, עד שיוכשר לקבלת טומאה, על ידי שיפול עליו אחד משבעה משקין [יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם או מים, וסימנך: י"ד שח"ט ד"ם], שנאמר [ויקרא יא לד]: "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא, וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא".

ד. אין האוכל נעשה מוכשר לקבל טומאה אם נפל עליו המשקה שלא ברצון בעליו, אבל אם נוח לבעלים, אף אם נפל המשקה מאליו, הוכשר האוכל לקבל טומאה.

כל הכלים

שעדיין לא נגמרה עשייתן, ושוב חישב עליהם להשתמש בהם כמות שהם, הרי הם

יורדין לידי טומאתן

[נעשים ראויים לקבל טומאה]

במחשבה

זו, כי מעתה הרי הם "כלים שנגמרה מלאכתן".

ואם שינה את דעתו, והחליט להמשיך בעשיית הכלים, ולא להשתמש בהם כמות שהם, אין מחשבתו מועילה להפקיע את הכלים מתורת קבלת טומאה.

וכל שכן שאם כבר נטמאו הכלים, אין המחשבה הזו מועילה לטהר אותם מטומאתם.

ואין

כלים אלו

עולים

[יוצאים ונטהרים]

מידי טומאתן, אלא בשינוי מעשה

, כלומר, אם כבר נטמאו, צריך שיעשה בהם מעשה לקלקל אותם, שישבור אותם או שינקוב בהם חור, באופן שלא יהיו ראויים לשימוש.

ואף אם עדיין לא קיבלו הכלים טומאה, אינם יוצאים מתורת קבלת טומאה, עד שיעשה מעשה המוכיח, שדעתו להמשיך בעשיית הכלים ונויים, כגון שיתחיל לשפשף אותם.